נהניתם מהחלק הראשון של הדוקו על קנייה ווסט? גם אני! כמעט היה קשה שלא להתחבר למוזיקה המלהיבה והאישיות האנדרדוגית ומעוררת ההזדהות של ימיו הראשונים כראפר שאפתן בעשור הראשון של שנות האלפיים. אבל אל תיפלו בפח – התקופה הזאת היא נוסטלגית ונעימה, אבל היא לא משתווה בכלל למה שהולך להגיע אחריה. מתוך מקום אפל וכואב, קנייה יצר את המוזיקה שדחפה את הגבולות שלו, ושל עולם המוזיקה כולו, הכי רחוק שאפשר. בלי הקדמות נוספות, בואו נתחיל!
Say You Will
אם ראיתם את Jeen-Yuhs, אתם ככל הנראה זוכרים את הסצינה המצוינת שבו קנייה מתיישב לשיחה עם אמו בביתם בשיקגו. היחסים המיוחדים בין דונדה ווסט לבנה מוצגים כאן במלוא הדרם. היא הייתה התומכת הגדולה ביותר שלו, עודדה והאמינה בו ברגעים בהם אף אחד אחר לא עמד לצדו, אבל היא גם ידעה להכניס בו ענווה מסוימת. כשהיא מדברת אליו בסרט, הוא מרכין ראש ומנסה להפנים את כל מה שהיא מסבירה לו – זה מרגיש כמו הרגע היחיד שבו הוא לא מרכז המחשבות של עצמו.
ב־2007, דונדה נפטרה כתוצאה מסיבוכים בניתוח שעברה. האלבום שווסט הוציא בשנה שלאחר מכן הוא לא בדיוק אלבום על התאבלות. הפרידה הכואבת שעבר מארוסתו וההתנסויות שלו עם טכנולוגיות כמו אוטו־טיון ומכונת התופים האייטיזית Roland TR-808 הם שני אלמנטים הרבה יותר מורגשים ומזוהים עם האלבום הזה. אבל המהפך בגישה שלו ליצירה ולכתיבה מרגיש כמו השפעה ישירה של האובדן הגדול שחווה.
בלי דונדה, ווסט איבד את האדם היחיד שהיה מסוגל לרסן ולהכיל את הנפש המתפרצת שלו. "Say You Will", השיר שפותח את האלבום הזה, מציג תסכול של אדם שמושיט את ידיו לעבר דמות מדומיינת שתספק לו את אותה תמיכה ואמונה שאמו סיפקה לו. התופים האלקטרוניים דופקים כמו לב שבור, והאוטו־טיון מספק את אותה הצפת רגשות שעוברת על קנייה. זאת הפעם הראשונה בקריירה שקיבלנו את קנייה ללא פילטרים, וזאת לא תהיה האחרונה.
רגע קנייהאיזם:
Take Off Your Cool, Then Lose Control
אין באלבום הזה רגעים "קלאסיים" של קנייה ווסט. בכל זאת, מעניין לראות שהוא מקרין את האישיות שלו ברגעים קטנים שמגיעים באמצע הכאוס המנטלי שבו הוא שרוי. השורה הזאת, בה הוא מצטט את אנדרה 3000 מאאוטקאסט, היא רגע כזה בדיוק. קנייה מצטט מתוך האלבום שאנדרה הוציא ב־2003, אלבום מהפכני בכל מה שנוגע לעיסוק של ראפ בנושאים אישיים כמו אהבה ומשפחה. הרפרנס לאלבום הזה הוא הדרך של קנייה להראות כמה המהפכה של אנדרה הובילה לרגע הזה, שבו הוא יכול ליצור אלבום היפ־הופ שלם על אבל ושברון לב.
Love Lockdown
האלבום הזה נתפס כאלבום הכי פופי וקליט של ווסט. במבט לאחור, הלהיטים הגדולים מכאן באמת מרגישים כמו הפופ הכי ישיר שיצר בקריירה שלו, אבל ב־2008 הם נשמעו הרבה יותר חדשניים ומרעננים. "Heartless", שיר שמרגיש כל־כך פשוט היום, הציג את השימוש המהפכני של ווסט באוטו־טיון. הוא התחיל להשתמש בכלי הזה כי הוא רוצה לשחזר את החלקים של הראפר טי פיין כשהוא ביצע את השיר המשותף שלהם בהופעות, ומהר מאוד ראה בו עצבות מכנית שמתאימה לקונספט הכללי של האלבום.
זה מדהים שמהרגע הראשון שבו קנייה נכנס לעולם הפופ בכל הכוח, לא רק כאמן קרוסאובר אלא ככוכב במלוא מובן המילה, הוא כבר החל להתנסות ולמצוא כיוונים חדשים אליהם המיינסטרים יכול ללכת. גם אם הסאונד האימרסיבי החדש שלו נמצא בשימוש הרבה יותר נרחב במיינסטרים של 2022 (ואפילו מאוד דומיננטי בעולם ההיפ־הופ הישראלי), עדיין יש כאן שירים שנותרה בהם להבת החדשנות מאותה תקופה.
"Love Lockdown" הוא בדיוק שיר כזה. יש לו את כל התכונות של להיט מצוין, עם מלודיה שנתקעת בראש ושפע של הוקים, אבל הוא עדיין מכיל בתוכו פינות שמרגישות חדות וחריגות כמו שהם הרגישו לפני 14 שנה. התופים השבטיים האלה שנופלים בערמות על האוזניים, הפסנתר שנשמע כאילו הוא מתנגן ממש על ידך והביט ה־808־י שנשמע דהוי ומוביל את כל השלד של השיר. הכל עובד ומתקתק כמו שעון, אבל אף פעם לא נשמע שגרתי או מובן מאליו.
רגע קנייהאיזם: השימוש בתופים פה. זה אחד מהשירים הראשונים שמדגימים את המקסימליזם שווסט הולך לאמץ כגישה מובילה ליצירת שירים. הביטוי הכי גדול לסגנון הזה הוא בכך שהוא מניח כל סוג אפשרי של תוף אחד על גבי השני כדי ליצור את הביט הזה, שנשמע כמו מיזוג של שיר של פיל קולינס, משחקי וידאו מהאייטיז ושבטים אפריקאיים.
Power
כלל אצבע חשוב לגבי התקופה שאליה אנחנו מתייחסים בכתבה הזאת. לא משנה כמה השפל שבו הוא נמצא גדול, כמה הצרות ממשיכות לבוא או כמה גדולות השערוריות שבהן הוא מעורב, קנייה תמיד יוצא המנצח בשנים האלו. להעריץ אותו היה לפתח פרופורציות מסוימות לגבי התגובה הקולקטיבית שלנו לפעולה בודדת של דמות ציבורית – בכל פעם שזה היה מרגיש שהנה, עכשיו קנייה הגזים, הוא הצליח להשתיק את הקולות האלו עם מוזיקה שגרמה גם לשונאים הגדולים ביותר שלו לשתוק.
זה הולם שדווקא האלבום הטוב ביותר שלו, יצירת מופת שהיא לא מושלמת רק כי היא פרועה, מפוארת, וצבעונית מדי, נולד מתוך התקופה השפלה ביותר בקריירה שלו. זה התחיל עם ההתפרצות לקבלת הפרס של טיילור סוויפט בטקס ה־VMA, שעורר סערה רצינית וגרם לסילוקו מהטקס. היום, אחרי כל־כך הרבה בלאגנים ושטויות מצד ווסט, האירוע הזה מרגיש קטן ושולי, אבל הוא למעשה הפך את ווסט לבדיחה שכל האומה צחקה ממנה. כשאפילו ברק אובמה משתין עליך בקשת, אתה בבעיה לא קטנה.
במקביל, ווסט הגיע לשיא הדיכאון שהתחיל עם האבל והפרידה שאיתם התמודד באלבום הקודם. הוא היה על גג העולם, והתחיל לחוות את אותה תגובת נגד שחבריו הזהירו אותו ממנה כשדיברו כנערים בשיקגו על פרסום ותהילה. הוא התבודד בהוואי, הרחק מהכל, והתחיל להקליט חומרים לאלבום חדש. My Beautiful Dark Twisted Fantasy תופס את המאניה שהייתה באופן שבו קנייה התמודד עם הכל. היום, כשכוכבי פופ ענקיים כותבים על קונפליקטים של תהילה ושקט נפשי, הם מתכנסים אל תוך עצמם. ב־2010, קנייה התעניין יותר בלעטוף את עצמו בתוך הטירוף מאשר להשתחרר ממנו. הבדידות שלו על הפסגה הייתה הגרעין של הסערה האולטרה־מקסימליסטית שהתחוללה בשירים שלו.
"POWER" מרגיש כמו הרגע המייצג ביותר של מוטיב התהילה של האלבום. השיר הזה מרגיש כמו אגו־טריפ מתמשך, אקסטזה שרק עולה מבלי לעצור לרגע. המקהלה בונה את המתח ביחד עם קלאפים ערומים, והכל מתפרק בהפקת פרוג־ראפ מטורפת שמסמפלת את קינג קרימזון ולא משאירה מקום אחד שבו אפשר לעצור ולקחת אוויר.
זה שיר שמכיר בשכרון הכוח העצום של היוצר שלו, ומסתיים עם התאבדות באמצעות קפיצה מהחלון, "מוות יפהפה" כמו ששר עליו ווסט. המלודרמה הזאת, מוות כסימן לנפילה שמגיעה מיד לאחר השיא, מרגישה לגמרי רלוונטית גם היום עם הגישה האמוציונלית והאופורית שסיגלו לעצמם יוצרי פופ צעירים ב־2022. קנייה לא רק הגדיר את הסאונד של עשור שלם עם האלבום הזה, אלא גם את האופן שבו הדור הבא יישמע.
רגע קנייהאיזם:
You Short-Minded Niggas thoughts is Napoleon, My Furs is Mongolian, My Ice Brought the Goalies In
הקונצנזוס הוא שהשיא של קנייה כראפר היה באלבומים הראשונים שלו, וששיאי הפופ שלו באו על חשבון יכולות הראפ שלו. אני דווקא חושב שקטעי הראפ הכי טובים שלו מופיעים באלבום הזה. השורה הזאת למשל, היא לא רק מצחיקה, טיפשית ומלאה בעצמה כמו כל שורה של קנייה, היא גם מבוצעת בצורה ממש טובה ולא מגושמת.
Monster
תהליך ההתרה של קנייה מכל מגבלה ופילטר ששם על עצמו הגיע לשיא עם האלבום הזה. השיטה איתה ניגש ליצור את השירים האלו הייתה "הכל הולך", וזה ניכר מהרגע הראשון ועד האחרון. כל קטע מרגיש כמו סדרה שרירותית של בחירות מצוינות שלא באמת קשורות לקודמיהן, קולאז' הגזמות שעובד כי הוא יושב בול על הזהות של ווסט כיוצר. הוא מסמפל מכל הבא ליד; הוא מערבב רגעים פוליטיים, אישיים ואגומניאקים בהגייה של שורה אחת; מעל הכל, הוא מערב כמות גדולה מתמיד של אורחים, כותבים ומפיקים מאחורי ומלפני הקלעים.
לפעמים רשימת האורחים בשיר אחד יכולה להרגיש כמו אצבע משולשת, כמו האופן שבו מארוול שמים כמה גיבורי על בסרט אחד רק כי הם יכולים. האירוח הבולט ב־"All of the Lights", למשל, הוא ריהאנה ששרה בפזמון. תאזינו לו שוב, ופתאום תיזכרו איך פרגי ואלטון ג'ון צצים בתוך השיר. יכול להיות שאפילו לא תצליחו לשים לב שזמרים כמו ג'ון לג'נד ואלישיה קיז שרים ברקע, או שדרייק, לא בדיוק אלמוני אז אבל כן בתחילת דרכו, שר בדיוק שורה אחת שאם תמצמצו, תפספסו אותה.
ברגעים אחרים, ווסט מוציא את המיטב מכל המעורבים בשיר. ב־"Monster", הבתים של ריק רוס וג'יי זי מיישרים קו עם חזון האימה המוטרף שווסט מתעל בשיר הזה, עם רגעים קאמפיים ומהנים באופן מעורר השראה. דווקא השמות ה"קטנים" יותר גונבים כאן את ההצגה. ניקי מינאז' מגיעה לשיר הזה כאלמונית לחלוטין, עוד לפני שהוציאה את אלבום הבכורה המצליח שלה. עם הבית מפיל־הלסתות שלה, היא דואגת שאף אחד לא יישכח את השם שלה בעשור הקרוב. היא צורחת, מתחכמת, צוחקת ודורכת על הייטרים מדומיינים כמו מלכה שהכתירה את עצמה. את השיר מסיים בון איבר, גיבור אינדי כבר בזמן יציאת האלבום. שיתוף הפעולה שלו עם קנייה הוא אחד מנקודות המפנה הגדולות ביחסים בין השוליים למיינסטרים בעשור האחרון.
אחרי שבתחילת הקריירה שיתף פעולה בעיקר עם הסצינה הקרובה אליו, ווסט הביא את עצמו באלבום הזה למעמד של אוצר במוזיאון. פעם נוספת, הוא הגדיר מחדש את התפקיד של הראפר כקובע מגמות וטעמים, אמן שהחותמת שלו יכולה להתניע קריירה שלמה של יוצרים צעירים. קשה לדמיין דמויות כמו דרייק וטראוויס סקוט, שהכשרון שלהם לאמץ סגנונות שונים לפעמים גדול יותר מהיכולת שלהם כיוצרים, מבלי העבודה של קנייה באלבום הזה.
רגע קנייהאיזם:
Have You Ever Had Sex With a Pharoah? Put The Pussy In a Sarcophagus
מעבר למיניות המופרכת של השורה הזאת, היא הדוגמה הטובה ביותר להילת האלימות שסבבה סביב השיר הזה. בזמנו, קנייה זכה לתגובות שליליות בכל מה שנוגע לסקסיסטיות והבוטות של השיר, ובמיוחד של הקליפ המוקצן שלו. היום, אפשר להגיד שהחיבה שלו ל־GORE התיישנה די טוב. כל כוכב פופ מודרני מנסה לתעל את האפלה והגותיות שכוכבים כמו דה וויקנד ובילי אייליש ליטשו בשנים האחרונות. אפילו אד שירן ניסה להיות ערפד בקליפ האחרון שלו.
Runaway
גם כששיגעון הגדלות התחיל להשתלט עליו, המודעות העצמית שקנייה כל־כך התגאה בה עדיין הייתה קיימת בתוכו. הוא השתמש בה כדי לחקור לעומק את הפגמים שלו, ולא להתעלם מהם. הוא באמת היה סקרן לחלוטין לגבי הנטייה שלו להרס עצמי, אחרי שנים שבהן הוא עבר שתי פרידות משמעותיות וקהל שלם הפנה לו את הגב.
"Runaway", עוד יצירה ענקית מ־Fantasy, הוא הרגע היחיד באלבום שבו הוא יורד מרכבת האקסצנטריות שלו כדי להסתכל פנימה. כשהוא "מרים טוסט לדושבגז" בפזמון, הוא מקבל על עצמו את הקללה שבאה עם הברכה, משלים עם החסרונות שלו לראשונה בחייו. זה שיר שסוגר מעגל עם העניין המרתק שמצא קנייה בדילמות של כוכבי פופ שחורים במסגרת הקרוסאובר שלהם למיינסטרים.
אם השיר מתחיל עם תו פסנתר בודד, סימן של הפסקה מכוונת מכל הצלילים העמוסים שהגיעו לפניו, הוא חוזר בסופו לרעש הלבן של האלבום עם קטע יפהפה של שירת אוטו טיון מעורבלת וחסרת מילים. כששמעתי את הקטע הזה השבוע, חשבתי על ווסט שראיתי בדוקו, כמה הוא היה מברבר בתחילת דרכו, כמעט לא מסוגל לשתוק מרוב הצורך להסביר לכולם שהוא הדבר הגדול הבא. זה מדהים לחשוב איך הקטע החריג הזה, שניבא את המעבר של ההיפ הופ להעדפת צורה על פני תוכן, הוא גם רגע נדיר שבו קנייה נשאר ללא מילים שיכולות להעביר את מה שיושב לו על הלב. זה צנוע ומפואר באותו הזמן.
רגע קנייהאיזם:
She Find Pictures In My Email, I Sent This Bitch a Picture of My Dick
כן, לא שורה שהתיישנה הכי טוב בעולם, אבל אני עדיין רואה בה יותר כנות חשופה מאשר סקסיסטיות ומיזוגניה. בדרכו העקומה, ווסט ממשיך להתעסק באופן ישיר בהתמכרות שלו למין, נוגע בגבריות רעילה לפני שהשיח הזה היה מקובל ופתוח.
Ni**as In Paris
בתחילת העשור הקודם, מימדי ההצלחה של הראפרים הגדולים בעולם היו גדולים מתמיד. אלו כבר לא היו גנגסטרים בחליפות נוצצות כמו בניינטיז, אלא אנשי עסקים של ממש. ג'יי זי וד"ר דרה הפכו, כל אחד בחופו שלו, לעסקים שמגלגלים מיליוני דולרים בשנה. כל אחד מהם התחרה באחר על דריסת רגל גדולה יותר בשוק הקפיטליסטי האמריקאי, כשהם מחליפים מקומות בראש רשימת המוזיקאים הרווחיים ביותר במשך כל העשור האחרון.
בשבוע שעבר, נראה שדוקטור דרה ניצח. מופע המחצית של הסופרבול לא היה סתם ענק, אלא חגיגה של מוזיקה שחורה באירוע הגדול ביותר של אמריקה הלבנה, ששייך לענף ספורט שרק לפני כמה שנים קולין קפרניק, שחקן בולט ממנו, חיבל לעצמו בקריירה כי כרע ברך לאות הזדהות עם אלימות משטרתית. למעשה, האירוע הזה היה מוצלח דווקא בגלל שדרה די נעלם מעולם התרבות בשנים האחרונות. הוא לא הוציא אלבום במשך שמונה שנים, וההופעה הזאת שימשה בעיקר כזריקת נוסטלגיה מלהיבה לתקופה שהכי מגניב לחזור אליה בזמן האחרון.
המקרה של ג'יי זי מרגיש כמו ההפך המוחלט. מעבר לכך שהאימפריה שבנה ביחד עם אשתו ביונסה נשארה הרבה יותר רלוונטית ועדכנית, הוא נשאר פעיל גם כראפר, בין אם באלבומי סולו או בהתארחויות אצל אחרים. אפילו היחס שלו לסופרבול מרגיש כמו אנטיתזה לכל מה שראינו בשבוע שעבר. "אמרתי לא לסופרבול / אתם צריכים אותי / אני לא צריך אתכם", הוא שר ב־2018, בשיר שהקליפ שלו מראה אותו ואת ביונסה משתוללים בתוך הלובר.
זה טריק נחמד שהראפר הותיק ביצע כמה פעמים בשנים האחרונות. הוא הציב את עצמו בתוך מקומות אייקונים של אמנות גבוהה ועושר רב כדי להדגיש את הפער בין הזהות העסקית שלו לזהות האפרו־אמריקנית. הגרעין של הרעיון הזה התחיל ב־Watch The Throne, האלבום המשותף שלו עם קנייה. הנה הם ב־2011, מבצעים את השיר "כו*ים בפריז" 11 פעמים ברצף בהופעה בעיר הצרפתית והמפורסמת. זאת הייתה יריית הפתיחה של עשור שלם שיעסוק בקונפליקט ההצלחה השחורה, שהפך ליותר ויותר רלוונטי ככל שהז'אנר הפך לכוח גדול בשיח התרבותי שלנו.
בפועל, הרעיון הזה נשאר משמעותי יותר מהשירים עצמם. ווסט וג'יי הם ראפרים חכמים, אבל הם אף פעם לא מסוגלים ללכת עד הסוף עם הקונספט החברתי־תרבותי שהם ייצגו בטבעיות באותם השנים. Watch The Throne נשאר "רק" אלבום של שעה מאוד כיפית, עם הפקה נהדרת של ווסט ורגעים מגניבים, מרגשים ומגוחכים לחלוטין שקורים בכל פעם ששני הראפרים יוצרים ביחד.
רגע קנייהאיזם:
Prince Williams Ain't Do It Right, If You Ask Me. If I Was Him, I Would Have Married Kate and Ashley
כל־כך אוהב את משחק המילים המטומטם של השורה הזו, שאין לה שום קשר למה שמגיע לפניה או אחריה.
Black Skinhead
האלבום הניסיוני ביותר בקריירה של קנייה היה צריך לענות על שאלה מורכבת – מה קורה אחרי הפסגה? היצירה הקודמת שלו הייתה גדולה מדי מכדי שיהיה אפשר לשחזר אותה, אז איך תישמע המוזיקה של קנייה אחרי השיא, כשהכיוון היחיד הוא למטה?
ווסט ענה על השאלה הזאת עם Yeezus, אלבום שבמרחק שמונה שנים מרגיש כמו נקודת הפתיחה של ההדרדרות המנטלית שאנחנו חווים בהווה העגום של הראפר. לפני שהמוזיקה שלו לא הספיקה כדי לפצות על הבעיות שלו עם המרחב הציבורי, היא שימשה כמראה המושלמת להלך הרוח שלו ב־2013. "אין דרך להאט" ווסט שר ב"Black Skinhead", סינגל אפלולי שהציג אותו במצב הפרנואידי והמעורער ביותר שלו עד כה.
שאר האלבום צעד אחר המנגינה הזאת בגאון. המינימליזם של ווסט הכיל בתוכו השפעות של אינדסטריאל ופאנק, והשתמש בצרחות, ביטים דחוסים וסימפולים מרוטשים כדי לדמות את השדים הפנימיים שישבו על לבו. במקום להיות אלבום חד פעמי, כזה שתפס אמן ברגע קיצוני ואקספרימנטלי, המורשת שלו המשיכה לעבר דור שלם של ראפרים שהחל לטשטש את הגבולות של הז'אנר, ולעבר עולם פופ שלם שקיבל על עצמו את החללים החשוכים שנבנו עבור האלבום הזה.
רגע קנייהאיזם:
Middle America Packed In, Came To See Me In My Black Skin
קצת לפני קנדריק, ווסט לוקח גישה מאוד נוקבת לגבי הזהות השחורה של המוזיקה שלו. עדיין, כל זה מבוצע בדרכו המאוד ישירה ופשטנית, כמו החזרה האינסופית על המילה בלאק בשיר.
Blood On The Leaves
במובן מסוים, Yeezus ממשיך את הניסויים המוזיקליים שהתחיל ברומן הראשוני שלו עם עולם הפופ. הראפ הפוסט־שפתי שלו, האמוציונליות הגדולה והפקות הפופ האנטי־שמרניות הרגישו כמו המשך ישיר של המהפכה המוזיקלית שתכנן ב־2008, לפני שהשערורייה עם טיילור סוויפט כפתה עליו רצף אירועים שונה לחלוטין.
האם היינו מקבלים את Yeezus באותה הצורה אם היה יוצא ב־2010 במקום ב־2013? כנראה שלא. קנייה היה צריך להיות במעמד הגבוה ביותר כדי לקבל את המוטיבציה לפרק את עצמו לגזרים באולפן. ברגעים הגדולים ביותר פה, הוא מצליח לגעת בעצבים החשופים ביותר שלו. "Blood on the Leaves", היצירה הגדולה והמרשימה של האלבום הזה, מרגישה כמו רגע של רגש נא. זה בכלל לא משנה על מה קנייה שר, החזרה המתייבבת שלו על המשפט "We Could've Been Somebody" מסבירה יותר טוב ממנו כמה הוא שבור לב ובודד.
לקרוא לשיר הזה "שיר פרידה" זה לספר רק על חלק מסוים מהנוף שלו. בבית האחרון, קנייה עובר למוד זועם ומרוחק יותר, עם קול שנשמע טבעי וברור יותר. הסימפול של הגרסא של נינה סימון ל"Strange Fruit", קלאסיקה אפרו־אמריקאית שנתלשה כאן לחלוטין מכל הקשר, היא אולי ההוכחה הגדולה שמעבר לכל מצב רוח שעבר עליו בזמן כתיבת השירים, המטרה הראשית של ווסט הייתה להגדיל ככל שאפשר את רוחב היריעה שלו.
רגע קנייהאיזם:
Then She Said She Pregnantated, That's The Night Your Heart Died
כאמור, השיר עובר סוויץ' לראפ "אמיתי" ולא ממולמל בבית האחרון של ווסט, וישר חוזר לשורות טיפשיות לגמרי. תוך כדי, קנייה עדיין מתעקש לספר סיפור שובר לב על גירושים ובגידות, ובדרך מפיל את השורה הזאת, עם הגייה קלוקלת למילה "הריון" ומיד אחריה חרוז שאמור להיות כואב ומעורר הזדהות. איזה אסון יפהפה.
Bound 2
לא משנה כמה הוא ניסה להפשיט את השירים שלו, ווסט פשוט לא עמד בנטייה להעמיס את המוזיקה שלו עם רבדים על גבי רבדים. הרגע שבו הוא אשכרה מקבל על עצמו את שיטת ה"פחות זה יותר", "Bound 2" הערום שסוגר את האלבום, הוא גם השיר שלא נשמע כמו שום דבר אחר שעשה לפני. היום אנחנו רגילים יותר להיפ־הופ ללא תופים ולסמפולים שמשמשים כמרכז הכובד של הביט, אבל ב־2013 זה הרגיש יוצא דופן לחלוטין, עוד ניסיון של קנייה למוטט את כל גבולות מוזיקת הפופ לכדי אפר.
השיר הזה הוא לפני הכל שיר אהבה, שהגיע אחרי המון פרידות ואכזבות שווסט עבר בתחום. מאז ועד היום, הנישואים שלו עם קים קרדשיאן מוצגים בתור מם מהלך שלא מפסיק להזין את האינטרנט. בכל זאת, מדובר במערכת היחסים המשמעותית ביותר בחייו, וב־"Bound 2" הסיפור שלהם מוצג בפשטות ובכנות. זה מוביל לכל מיני רגעים חמודים של פלרטוטים חרמניים ובדיחות עלובות, אבל גם מציג קשר של בני זוג לא מושלמים שמרגישים מאוד בנוח אחד עם השני. אין פלא שהמלודיה המסומפלת נשמע כמו רכיבה חלומית אל עבר השקיעה – אחרי שהתבוסס בתוך האגו והאיד שלו במשך שנים, השיר הזה הרגיש כמו סצינת סיום יפה לתקופה המורכבת בחייו של קנייה.
רגע קנייהאיזם:
Hey, Do You Remember When We First Met? Ok, I Don't Remember When We First Met
השורה המצחיקה הזאת, שהייתה יכולה להיות פאנצ'ליין בינוני בסיטקום, היא רגע מאוד אנושי בשיר. מאז דונדה, קים היא הראשונה להכניס את קנייה תחת כנפה, גם כשהוא ממשיך לפשל.
בחלק הבא: הנפילה ממשיכה, האם המוזיקה עדיין שווה את זה?
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
