כמה גרסאות של קנייה ווסט הקולנוען קודי סימונס ראה מאז שהוא התחיל לתעד אותו בתחילת המילניום? אני מניח שאת התשובה האמיתית נקבל ב־Jeen-Yuhs, סדרה בשלושה חלקים שסימונס יצר על מנת לספר את הסיפור של הראפר המשפיע מתחילת דרכו ועד היום, שפרקה הראשון יצא ממש היום בנטפליקס. אני מגיע לאירוע הזה בסקרנות זהירה. מצד אחד, יש לי פינה חמה בלב עבור ווסט. בתור נער, הוא היה המוזיקאי העכשווי הראשון שסיגל לעצמו קאנון שמזכיר את האמנים הגדולים של מיתוס הרוק של המאה העשרים. כמו דילן, ג'וני מיטשל או דייויד בואי, גם קנייה ייצג איזושהי דמות מרתקת ואניגמטית שכל פיסת מידע עליה עוזרת להבין את הסיפור שלה בפרט, ואת רוח התקופה שבה פעלה בכלל, קצת יותר טוב.
מצד שני, אנחנו מקבלים את הסרט הזה בתקופה מורכבת בחייו של הראפר. בשנה שעברה הוא הוציא אלבום ארוך ומבולבל, שבו הוא אירח דמויות בעייתיות ופוגעניות כמו מרילין מנסון והקרין בריאות נפשית רופפת במיוחד. נהיה יותר ויותר קשה להתעלם מהבעיות של הבחור, וזאת הזדמנות עבור סימונס להסביר את הסיפור של קנייה על כל רגעי השיא והשפל שלו, מימיו הראשונים ומלאי הפוטנציאל ועד הדמות המורכבת שהוא היום.
המטרה של הכתבה הזאת היא לא ללוות את סיפור החיים שהסרט הולך להציג לעומק (אני אפרסם תהיות ומחשבות לגבי כל חלקיו בפייסבוק שלי, מוזמנים לעקוב), אלא דווקא להתמקד במוזיקה של ווסט. בעיניי, היא עדיין עומדת בפני עצמה ומספרת סיפור מעניין כשלעצמו – כיצד ווסט הפך מאנדרדוג בז'אנר שלו, לאחת הדמויות המשפיעות ביותר על הפופ העולמי העכשווי. יהיו כאן רגעים מדהימים, רעים, מגוחכים ומוזרים, כולל רגע אחד של קנייהאיזם טהור שאני אשלוף מכל שיר שבחרתי לחזור ולדבר עליו. בחלק הראשון נתמקד בתקופה המוקדמת שלו, אז קחו את התרמיל האהוב עליכם, לבשו את חליפת הדובי ובואו נצא לדרך!
Through The Wire
לווסט הייתה דרך ארוכה לפני שהוא הוציא את The College Dropout, אלבום הבכורה שלו מ־2004. אחרי שהתחנך אצל המפיק האגדי No ID, הוא סומן ככישרון מבטיח בזכות העבודה שלו על אחד האלבומים האהובים של ג'יי זי. את קולו אפשר היה לשמוע לראשונה ב־1996, כשהתארח בשיר של ראפר משיקגו בשם Grav. הוא היה בן 19, ונשמע בדיוק כמו טינאייג'ר נלהב שעומד לראשונה מול מיקרופון. האמת היא שקנייה ווסט לא הפך לראפר שאנחנו מכירים היום, עם כל החולשות והחוזקות שלו, עד שהוא לא עבר תאונת דרכים מחרידה ומשנת חיים ב־2002.
את "Through The Wire" הוא הקליט תוך כדי השיקום שעבר בבית החולים. הוא בחר להקליט אותו כשהלסת שלו עדיין מרוסקת וחבושה, והשאר היסטוריה – ההגשה האיטית והכבדה הזאת הפכה לסימן ההיכר של ווסט בתחילת דרכו. הוא היה רציני, מחושב, ההפך המוחלט מהראפרים מפותלי הלשון שהוא ניסה כל כך להידמות אליהם בשנות התשעים. הפלואו הזה גם ייצג את המהות של השירים שיצר באלבום הבכורה שלו. היצירה שלו נולדה מתוך מאבק של אנדרדוג, מפיק שאף אחד לא האמין בכך שהוא יכול להפוך לכוכב על. בזמן שעולם הראפ של 2004 היה עמוס בגנגסטרים שמטרתם הייתה להתעשר או למות בדרך למטרה הזו, ההצלחה של ווסט נבעה מכך שעשה בדיוק ההפך – הוא יצר להיט שעוסק ברגע הכי שביר וחשוף בחיים שלו, על גבי סמפול של צ'אקה קאן שניצל מאה אחוז מהלב שלו.
רגע קנייהאיזם:
The Doctor Said I Had Blood Clots, But I Ain't Jamaican Man
נחמד לדמיין שגם כשהוא מתבשר על קריש דם לאחר תאונה מסכנת חיים, לקנייה יש זמן להתלוצץ עם רופאיו.
We Don't Care
"לכולנו יש מודעות עצמית / אני פשוט הראשון להודות בזה" ווסט שר בשיר אחר ב־College Dropout. סטודנט לשעבר שאמו הייתה דוקטור לספרות, הנשק הסודי של ווסט בניסיון להבליט את עצמו בעולם הראפ היה חוש ההומור והאינטלקט שלו. היום, בעידן של רשתות חברתיות וסטרימינג, מוזיקאים כמעט מחויבים ליצור מתוך מודעות לסביבה שלהם. ב־2004, אף אחד לא השתווה ליכולת של ווסט להיות צעד אחד לפני כולם באופן שבו הוא יוצר ותופס את עולם המוזיקה והכיוונים שאליהם הוא מתקדם.
"We Don't Care", השיר הפותח של האלבום, מדגים את היכולות האלו מהרגע הראשון שלו. הפזמון של מקהלת ילדים ששרה "לא היינו אמורים לעבור את גיל 25 / הבדיחה על חשבונכם / אנחנו עדיין חיים" היא נוסחה מושלמת של תחכום, אמירה חברתית וקלילות מהנה. יחד עם ביט שמשוטט על גבולות הדאב וחצוצרות שמהדהדות כמו סירנות, אפשר ממש להרגיש את אותה זריקת רעננות שכוונה בזמן אמת לז'אנר שטבע ברצינות יתר.
רגע קנייהאיזם:
You know the Kids Gon' Act a Fool… Some of Them Dyslexic, Their Favorite 50 Cent Song is 12 Questions
קנייה תמיד ניסה להיות מצחיק, אבל בתחילת דרכו הוא גם היה מצחיק. הבדיחה הזאת על ילדים דיסלקטים שלא מצליחים להגות את השיר האהוב עליהם גורמת לי לצחקוק בלתי־נשלט בכל פעם מחדש.
Jesus Walks
במסגרת תלונות "קנייה התקלקל" השגרתיות, אחת הטרוניות המרכזיות היא העובדה שההתקרבות שלו לנצרות הפכה את המוזיקה שלו לגוספל דתי ושטחי. זה מצחיק בהתחשב בעובדה שהלהיט הראשון של קנייה נקרא "Jesus Walks", ובו הוא מביע את אהבתו האמיתית וחסרת הציניות לישו (כשהוא ביצע אותו בהופעה בישראל הוא כרע על ברכיו, ככל הנראה כדי לכבד את אדמת הקודש של אצטדיון רמת־גן).
בניגוד להיום, הנצרות של "Jesus Walks" עובדת מצוין כי היא מתחברת באופן מעורר פליאה לנרטיב האנדרדוגיות של קנייה לאורך האלבום. הוא מחובר לדמות של ישו כי הוא רואה בו את אותה דמות לא מוערכת שראה בעצמו באותן השנים. זה גם עוזר שמדובר באחד הלהיטים שהתיישנו באופן הטוב ביותר מהקטלוג המוקדם של הראפר, מלאה בשורות צטיטות, הפקה מושחזת וכינורות שאפשר לשמוע רק בלהיטי ראפ מתחילת שנות האלפיים.
רגע קנייהאיזם: זה שיר עם אחוז גבוה במיוחד של קנייהאיזם. רגע אחד בולט במיוחד, ובו קנייה מגיב לאיום ה"אנחנו אוכלים חארות כמוך לארוחת בוקר" המוכר ב"אמרתם שאתם אוכלים חרא? חחחחח" כאילו היה ילד בן 6 בארגז חול.
We Major
קנייה הגיע לאלבום השני שלו, Late Registation עם מטרה אחת – להפוך כל פינה מהסגנון ההפקתי שלו לנוצצת ועשירה, גרסה מפוארת יותר של הראפר האנדרדוג ששמענו באלבום הקודם. עבור כל ראפר אחר באותה תקופה, המשמעות הייתה להתקרב יותר למיינסטרים, להתחבר לסגנון הנגיש ופוקק־השמפניות שאפיין את מרכז הז'אנר. בשביל ווסט, המשמעות הייתה לגרום למוזיקה שלו להישמע עוד יותר חריגה ומיוחדת.
על האלבום הזה הוא עבד עם דמות מפתח חשובה – ג'ון בריון, מפיק אינדי חשוב שהלחין פסקולים לסרטים מצליחים כמו "מגנוליה" ו"שמש נצחית בראש צלול". ווסט היה מעוניין בתרומה של בריון כדי להפוך את השירים שלו לסינמטיים יותר, אבל גם בשביל לנצל את עיבודי הכלים החיים שלו כדי לעשות דברים שאף אחד אחר לא עשה באותה תקופה.
"We Major" הוא שיר שמדגים בצורה מושלמת מה ווסט מסוגל לעשות בתנאים כאלה. פיצוץ החצוצרות שמתחיל את השיר הזה היה יכול להיות שיא עבור כל שיר אחר. כאן הוא משמש כביט הקבוע שעליו ראפרים כמו ווסט ונאס יורקים את המילים שלהם במשך שבע דקות שלמות. Really Doe, ראפר שקיים רק עבור השיר הזה, נותן כאן קטע שהיה יכול לעבור כבית מוצלח, אבל הוא בעצם פזמון. ולבסוף, הפזמון השני ששר טוני וויליאמס, כל כך אייקוני וקליט, משמש כאן בכלל כאאוטרו. התעוזה של קנייה לשמור את הטריקים הטובים ביותר בשרוול ולחשוף אותם במקומות כל כך לא צפויים היא מה שמאפיין את מתיחת הפנים שהוא עושה למוזיקה שלו באלבום הזה. במשך שעה, יש כאן רק שיאים מוזיקליים, בלי רגע משעמם אחד.
רגע קנייהאיזם: באופן נדיר, אין פה יותר מדי שורות קנייה מוגזמות במיוחד. נעניק את רגע הקנייהאיזם להחלטה לארח את נאס על הביט הזה. אם ג'יי זי הוא נוכח קבוע לאורך כל האלבומים שלו, אח גדול שמעורב בכל דבר שהוא עושה, ההערצה שלו לנאס היא מרוחקת יותר. כחלק מהפרפקציוניזם האופייני של ווסט, הוא מארח את הגיבור שלו בפעם היחידה לאורך קריירת הסולו שלו, ויוצר את הביט המושלם עבורו.
Addiction
יש עוד סיבה לכך שווסט בחר את בריון כשותף לאלבום הזה – ההפקה שלו באלבומים של יוצרת אחת, פיונה אפל. היוצרת המיוחדת הייתה אחת ההשפעות הגדולות עליו בזמן הקלטת האלבום. היא אפילו ראיינה אותו באותה שנה, באחת מהשיחות המוזרות והחמודות של התקופה ("איך אוצר המילים שלך כל כך חולה?" הוא שואל אותה ברגע מושלם משם).
הקשר המוזיקלי הזה יכול להרגיש תלוש, אבל יש הגיון בשני הצדדים שבו. עוד מאלבום הבכורה שהוציאה ב־1996, אפל הושפעה בכתיבה שלה ממוזיקת היפ־הופ שכל כך אהבה לשמוע כנערה. ההערצה של קנייה אליה, מהצד השני, מסמלת את השאיפה שלו להפוך את המוזיקה שלו לגדולה יותר מהז'אנר שבו הוא פעל (וגם, כמו ג'יימס בראון ומייקל ג'קסון לפניו, להפוך אותה לנגישה ופחות נישתית על מנת שתתאים לקהל הלבן שלו).
ווסט עוד יהפוך את המניפסט הזה למגובש יותר, כשהוא יתחיל לשתף פעולה עם אמני אינדי בתחילת העשור הבא, אבל הרגלי ההאזנה המגוונים שלו תורגמו באלבום הזה בעיקר להתנסויות עם הכיוונים והצורות שהשירים שלו היו יכולים לקחת על עצמם. "Addiction" הוא דוגמה מצוינת לשיר אדיר שווסט מעולם לא יצר משהו שדומה לו בהמשך הקריירה. לביט עם השילוב הבלתי אפשרי של גיטרה מהבהבת, פרקשנז חלקלקים וקלאפים של רחבת הריקודים, יש אווירה פילם־נוארית. הראפ של קנייה מתקרב אל שירה מלודית של ממש ומיד מתרחק ממנה, והסמפול של אטה ג'יימס שמשתלב בתוך טקסט ההתמכרויות המטונף של הראפר מעניקה פרשנות חדשה למערכת היחסים של היפ־הופ וג'אז שעוד תתפתח ותתעצם בשנים שלאחר מכן.
רגע קנייהאיזם: השיר הזה הוא למעשה אחד מהרגעים החשופים הראשונים של קנייה. כמו מה שיגיע בעתיד במנות גדולות יותר, גם כאן הם מתבטאים בהצגה כנה ונקייה מפילטרים של פגמים אמיתיים. ההתמכרות שהוא מתאר בשיר היא לפני הכל לסקס, והיא מגיעה לשיאה באאוטרו שבו הוא מנסה לשכנע את בת זוגתו לעשות שלישייה – זאת רק ההתחלה בשורה של רגעים מיניים עקומים ברזומה שלו.
Diamond From Sierra Leone
עוד לא אמרנו מילה על הלהיטים של האלבום הזה. בכל זאת, מדובר באלבום שמתחיל ברצף של שלוש פצצות שמטילות אנרגיות גבוהות מהרגע הראשון – "Heard Em Say", עם ליין הקלידים המתקתק שמלווה את השירה המתקתקה עוד יותר של אדם לוין, "Touch The Sky" החצוצרתי והאופורי ו־"Gold Digger" האלמותי – ולא משאירות הרבה סיכוי למישהו להישאר אדיש לאלבום הזה.
כבודם במקומם של כל אחד מהשירים האלה מונח, אבל הלב שלי שמור ללהיט שנמצא בבטן הרכה של האלבום. הסימפול של שיר הנושא של ג'יימס בונד והבית הענק של ג'יי זי (יחס המשפטים המגניבים שלו לשנייה חוצה כאן כל גבול של טעם טוב) הם סיבה מספיק טובה להכתיר את השיר הזה כיהלום אמיתי, אבל הנסיבות המגוחכות שבגינן הוא נוצר הופכות אותו לאחד מרגעי הקנייהאיזם המפוארים בהיסטוריה.
ככה מתקדם השיר: ווסט פותח אותו עם בית על דילמה לגיטימית לחלוטין – האם להמשיך וללבוש שרשראות יהלומים כשהוא יודע על מלחמת האזרחים העקובה מדם שמתרחשת בסיירה לאון כתוצאה מסכסוכים הקשורים למאגרי היהלומים הענקיים במדינה. רק שבמהרה מתרחש טוויסט, וקנייה חושף שהוא בכלל לא שר על היהלומים ממדינה מדממת באפריקה, אלא על חברת התקליטים רוקאפלה. ווסט היה חלק ממנה והחליט להשתמש בשיר כדי להפיג את השמועות על פירוק של הלייבל (הוא עזב את רוקאפלה לאחר שנה).
רגע קנייהאיזם: אז כאמור, כל השיר הזה. לא רק בגלל שהוא לקח מצב פוליטי מחריד והפך אותו למטאפורה יחצנית דבילית למדי, אלא כי הוא מכיל את הגרעין של כל שערורייה שהגיעה לאחר מכן. אפשר להרגיש את המגלומניה העצומה של ווסט, וממש לראות איך בראש שלו הוא באמת חושב שהוא כותב שיר מחאה של ממש על מלחמה מיותרת, ושהכסתו"ח של המצב עם הלייבל שלו הוא נושא חשוב בדיוק באותה המידה.
I Wonder
הדרך הנכונה להסתכל על טרילוגיית האלבומים הראשונים של קנייה, בעיניי, היא בתור סיפור התבגרות. רק באלבום השלישי שלו, אחרי שהוכיח שהוא מסוגל לעמוד בפני עצמו כיוצר מוביל בראפ העולמי, הוא מצא חזון שמרגיש מגובש ובטוח בעצמו. ווסט מצא את המקום הנכון עבורו דווקא בלהקות הרוק שהעריץ מרחוק. לאחר שחימם את U2 בסיבוב ההופעות שלהם, ועבד עם כריס מרטין מקולדפליי, הוא רצה ליצור מוזיקה שתשחזר את האמוציות הגבוהות שההרכבים האלה תיעלו כשהופיעו באצטדיוני ענק. כמה שנים לפני שליל ויין יעשה את זה גרוע, ווסט מצא דרך להכניס את אנרגיות הרוק האלו למוזיקה שלו.
במעבר של המוזיקה שלו מגוונים של טלוויזיה צבעונית מהסבנטיז למסך פלזמה HD הייתה מהות נוספת. באצטדיונים, הוא היה יכול לקחת את השירים שלו לקיצונים חדשים, רגשיים כמו שהם מוזיקליים. "I Wonder" הוא הוכחה שהרגעים הכי סוחפי קהל באלבום הם לא הבומבסטיים, אלא אלו שדווקא הכנות והרגש החשוף מובילים אותם. כמובן שסמפול הפסנתר הממכר הזה, ביחד עם ליין סינת'ים שמן, עושים עבודה טובה כדי לאפשר לקנייה לרכך לרגע את החגיגה הבלתי נפסקת של האלבום. דווקא התופים המועדוניים, שהולמים באוזניות כאילו אנחנו מינימום בוומבלי, הם אלו שמרגישים כמו הלב הפועם של השיר הזה.
רגע קנייהאיזם:
You Say I Think I'm Never Wrong. You Know What? Maybe You're Right
הבעיה של קנייה היא שהוא אף פעם לא טועה.
Barry Bonds
סביב Graduation התחוללה מלחמה גדולה. ווסט התחרה במצעדים עם האלבום החדש של 50 סנט. זה היה קרב שנועד לקבוע על אילו כתפיים יוטל גורל הז'אנר מכאן – האם המפיק החדשני והשאפתן יקבל את המושכות, או הגנגסטה־ראפר ששלט במיינסטרים במשך שנים. ווסט יצא המנצח הגדול של השנה הזאת, עם אלבום שהנפיק לו עוד להיט במקום הראשון, ושלח את יריבו להיות תקוע בלימבו של חצי העשור שבו הוא היה רלוונטי (יכול להיות שכל הזמן הזה הוא נשאר בפוזיציה שבה הוא הופיע במופע הסופרבול שהתרחש השבוע).
בזמן אמת, ווסט נתקל בטענות של התמסחרות ונטישה של המקורות הסגנוניים שלו. בפועל, כששומעים את האלבום הזה לא מרגישים לרגע שהוא מנסה להפוך לדמות מנותקת מז'אנר האם שלו. להפך – ווסט הגדיר את הראפר הממוצע ככוכב הרוק החדש של המילניום, זה שהולך לקבוע את האופן שבו נדבר ונצרוך את התרבות שלנו.
הניצחון הזה הורגש דווקא ברגעים שהכי התקרבו לשורשים שלו, ובו־זמנית לקחו אותם למקום אחר לגמרי. "Can't Tell Me Nothing" היה יכול להיות שיר שמכוון חצים רעילים אופיינים בתוך איזה סכסוך מתוקשר בין ראפרים מצליחים, אבל ההפקה שלו לוקחת אותו לטיסה בחלל במקום. "Barry Bonds" הוא הדוגמה המיטבית לכך. עם ביט שמרגיש כאילו הוא יכול להימשך שעות, מדובר בהיתוך מושלם של אמביציות גבוהות וחוסר מסוגלות להישאר במקום. זה שמדובר בשיתוף הפעולה היחיד של ווסט עם ליל ויין, ראפר שב־2007 היה מסוגל לבצע ראפ על גבי כל ביט ובכל מצב, רק מחזקת את היכולת של השיר הזה לתפוס את המקום שבו ההיפ־הופ עמד באותה התקופה.
רגע קנייהאיזם: כנראה הבחירה להקדיש שיר לשחקן הבייסבול בארי בונדס בכוונה ברורה לקשר בין הכמות הפסיכית של חבטות מוצלחות שביצע לבין הלהיטים של קנייה, רק כדי שההקשר הזה יתחרבש עוד לפני שהשיר יצא.
Flashing Lights
הרומן של ווסט עם מוזיקה אלקטרונית לא היה שונה משאר הז'אנרים שנגע בהם במהלך האלבום הזה. אם התחושה הראשונית הייתה שהוא מאמץ את הסגנון הזה כדי ליצור מוזיקה נגישה ומסחרית יותר, האזנה מעמיקה לשירים שלו העידה על תמונה מורכבת יותר. תמיד מאזין מלומד, ווסט הכיל במוזיקה שלו את היכולת של הרכבים מודרניים מהז'אנר, מג'סטיס ועד דאפט פאנק, ליצור מוזיקת מועדונים שמוצאת פילוסופיה שלמה בהזזת ישבנים ורגליים.
"Flashing Lights" הוא היהלום הנוצץ של האספקט הזה ב־Graduation. הקלידים המגמגמים שמובילים את השיר הזה, שנשמעים כמו אורות ניאון שכלואים בלופ אינסופי, מרגישים כמו הגרעין שיגדיר דור שלם שמצא גאולה שלמה במוזיקת EDM. קשה לדמיין את ההצלחה של יוצרות של לורד ורובין, שהלב שלהם נשבר על גבי רחבת המועדונים הנוצצת, ללא האווירה המהורהרת והכנה שווסט יצר בתוך הביטים הרקידים ביותר שלו.
רגע קנייהאיזם:
I Hate This Niggas More Than a Nazi
בשיר די מהורהר, קנייה מסיים את הבית הראשון שלו עם השוואה של צלמי פאפארצי לנאצים. מצד אחד, זה הסלים די מהר, ומהצד השני מדובר בימי השיא של הצהובונים אז מי אני שאשפוט – נאצים איט איז!
בחלק הבא – שברונות לב, שיאים חדשים, וקים. רכבת ההרים, מלאת הפיתולים והעליות והמורדות, מתחילה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
