בחודש שעבר ציינו 30 שנה למותו של יוסי אלפנט, אגדת רוק ישראלית. בשלישי הקרוב ייערך מופע המחווה לאלפנט בהשתתפות כמה מהאמנים האהובים עלינו בתחנה, מאהוד בנאי ועד לג'נגו, החברים של נטאשה, הילה רוח ועוד. לכבוד המאורע, החלטתי לשתף כאן את הטקסט שכתבתי בחודש שעבר לכבוד יום השנה ללכתו של האמן האהוב:
לפני 30 שנה, ב־6 בספטמבר 1991, היה יום שישי. כמעט כמדי שישי באותה תקופה נסעתי למוסיקול, חנות התקליטים שהייתה הבית השני שלי. יצאתי משם עם אלבום אחד שלא ידעתי שיהיה מהאלבומים משני־החיים שלי, Ritual De Lo Habitual של Jane's Addiction. אבא שלי ואני נסענו יחד משם הביתה, ובדרך חזרה שמענו, כמו תמיד אז, את גלצ. השעה הייתה איפשהו בין שתיים לשלוש, והתוכנית ששודרה הייתה "עוד לא שבת" עם שלמה ארצי. ואז פותח שלמה ארצי את המיקרופון ואומר שנפטר יוסי אלפנט אחרי הופעה בלוגוס.
הרגשתי איך אני נהיה חיוור. יוסי אלפנט היה אחד הגיבורים הכי גדולים שהיו לי, אי פעם. "זה לא יכול להיות", חשבתי, "למה דווקא משלמה ארצי? למה לעזאזל זה לא היה בחדשות? או בעמוד הראשי של כל עיתון במדינה? הם הרי בטח יודעים שהוא איש הרוקנ'רול הכי גדול שיש פה, לא? זו בטוח טעות והעולם לא הולך לרעוד כמו שנדמה לי". אז הגענו הביתה ומיד רצתי לטלפון, כי פלאפון לא היה לנו ומה זה אינטרנט בכלל, והתקשרתי למערכת החדשות של גלצ. זה היה עוד לפני שהפכתי לחלק מהתחנה, אבל לא היה אכפת לי. הייתי אזרח מהשורה שרוצה לברר אם נכון מה שאמרו עכשיו ברדיו. אז שאלתי ואמרו לי שכן, זה נכון. "זה בטוח נכון?", ווידאתי, והם ענו "כן כן".
אני לא סתם זוכר את כל הפרטים האלה בבהירות – אלפנט היה כל־כך גדול בשבילי. הוא היה אחד מאלה שבין אם לשמוע אותם, לראות אותם או רק לחשוב עליהם היה הופך את החיים שלי לטובים קצת יותר. ככה זה הרגיש מהפעם הראשונה בה נחשפתי אליו על אמת בהופעה של אהוד בנאי והפליטים, פארק הירקון, קיץ 1987. אחרי שסגרתי את הטלפון הרגשתי חוסר אונים נוראי. מה לעזאזל עושים עכשיו? לא היה לי איך לפרוק את זה; לא ידעתי לאן ללכת או מה לעשות. הוצאתי מהעטיפה את אחד האלבומים שהייתי הכי קשור אליהם, הופעה רטורית, ושמתי את המחט על "Last Night". צרחתי איתו, שמעתי את כל האלבום שוב מההתחלה עד הסוף וכיביתי את האור. לא יצאתי מהחדר שבוע. הלכה למעשה, כנראה שיצאתי, אבל אחרי שאת רוב מהלך אותו יום אני זוכר בבהירות – הזכרון היחיד שיש לי מאותו רגע והלאה הוא שלי לבד בחושך בחדר, לא מסוגל לצאת, לפחות לא בראש שלי, יושב שבעה על הגיבור שלי.
ניגוד ממכר וממגנט
אהבתי ביוסי אלפנט הכל. אהבתי את זה שהוא לא היה "זמר". לא לפי הספר בכל מקרה, ולא לפי הסטנדרטים הסטריליים שהיו לזמר העברי בשנות ה־70 וה־80. מי שלא היה שם אולי יתקשה להאמין, אבל כשיוסי אלפנט התחיל לשיר כמו שהוא שר הדברים ששלטו פה היו ירדנה ארזי, עפרה חזה, יהורם גאון, להקות צבאיות, הכל עובר חביבי. שכבודם של כולם במקומו מונח, אבל הכל היה כל־כך "יפה". או לכל הפחות – זו הייתה הדרישה. זה מה שההגמוניה הישראלית אהבה: שישירו יפה, שישתלבו במקהלה, ורצוי שישירו על אהבת הארץ ועל צדקת דרכינו.
וכן – היו גם תיסלם ובנזין ועוד אנשי רוקנ'רול נהדרים, אבל אלה נתפסו פה תקשורתית כגחמות נעורים בעלות זמן קצוב, והם באמת באו בבום וחתכו אחרי זמן לא רב. אלפנט לא היה באף אחד מהקצוות האלה – באיך שהוא שר היה שילוב בין גסות בקולו, לבין יכולת מלודית מופלאה, יכולת טקסטואלית מופלאה לא פחות ויכולת הפקתית מרהיבה. והיה ניגוד ממכר וממגנט בשילוב בין הקול הלא נקי והממש מעוות שלו במושגי ארץ ישראל הישנה וה"טובה", לבין הרוך והאינטימיות שהוא היה מסוגל לשיר בהם. אלה יצרו מסתורין – לא היה קל לפענח אותו ואת מה שהוא שר, ואחרי שהבנת איזה מילים יצאו לו מהפה, לא תמיד היה קל להבין את מה שהוא התכוון אליו.
אני מתגעגע למסתורין. לזה שלא הכל מוגש לך עם כפית ארוכה וולאק הכי עמוק בתוך הגרון שלא תתבלבלו ושלא תחשבו פעמיים בחוסר ההבנה למה הייתה כוונת המשורר. בכל זאת – אין זמן וצריך לגלול למטה יאללה אין זמן. דרך השירה הזאת של אלפנט הייתה בשבילי פאנק לפני שבכלל ידעתי מה זה. בעצם, הוא גילם בתוכו רוח פאנק ו־DIY, גם מבלי שפאנק הייתה המוזיקה שהוא עשה. וכנראה שזה לא מקרי שבפעם הראשונה בה ראיתי אותו בהופעה הוא לבש חולצת בטן של The Clash, הלהקה שבערך שנתיים אחרי כן תהפוך לי מחדש את העולם ותכניס אותי בזכותה לראשונה אל הפאנק.
התרחשות אנדרגראונד מוזיקלית
אלפנט לא היה רק איש של מוזיקה. הוא היה גם איש אדיר של מילים, וזה מתחיל כבר בשם הגאוני שהוא נתן ללהקה שלו – להקה רטורית. מי קורא ככה ללהקה שלו? גם הופעה רטורית, אגב, זה שם מושלם לאלבום. אהבתי את זה שהוא היה מסוגל לכתוב בעברית שתרגיש כאילו היא אנגלית. לדוגמה, ב"שומר אריות", כשהוא שר "יודעת להגיד לי הא־הא". "הא־הא" – יותר הברות מאשר מילה אמיתית, ועדיין, בדרך בה הוא שר את זה זה הרגיש כאילו הוא העביר אותנו לעולם אחר וזרק אותנו מישראל ללונדון, ממש בלי להתאמץ. זה קשור לסוג הפרייזינג בשירה שלו, שהיה נטוע בפוסט־פאנק ובניו־ווייב העדכניים לאותה תקופה שהוא אהב והיה קשוב אליהם; זה קשור לצלילים העדכניים שהוא ורטורית יצרו, שהתכתבו עם מוזיקה שרק קוטנר ומתי המעט שהיו דומים לו השמיעו בשעות הלא מרכזיות של הרדיו.
אהבתי באלפנט את תחושת הסכנה. מתי בפעם האחרונה הלכתם/ן להופעה והרגשתם שמשהו מטורף ואפילו קצת מפחיד יכול לקרות על הבמה (אבל רק על הבמה)? לי זה קורה בהופעות פאנק, ובהופעות של פורטיס. אבל מעבר לזה – לא יותר מידי. אלפנט הביא את העולם שמתחת לפני השטח, התרחשות אנדרגראונד מוזיקלית, והעלה את זה לפני שטח העולם של האנשים שבחיים שלהם לא ידרכו בהופעת פאנק. וכשאתה רואה הופעה כזאת – ומגיע אחד לא בדור, אלא בכמה דורות – כמו אלפנט, אתה מרגיש שבאמת הקרקע לא בטוחה, במובן המרגש היחיד בו זה יכול לקרות – באמנות.
אלפנט נתן תחושה של משהו לא צפוי שעומד להגיע, ושלרוב איתו באמת הגיע. וזה יכול היה להיות מרתיע אלמלא הוא היה כל־כך חם, ולא הייתה עליו את הסנוביות התל־אביבית המנוכרת המחייבת של האייטיז. החום הזה שלו בא לידי ביטוי בכל הפקה מוזיקלית שלו, ולמרות שהוא תיאר את עצמו כקונטרול פריק ופרפקציוניסט, כמה משיאיו הגדולים כמפיק הם בשיתופי הפעולה שהוא עשה, שחייבו דיאלוג מוזיקלי עם הצד השני. במקרים האלה תמיד, אבל תמיד אצלו, הייתה תחושה של חברות ושל חדוות יצירה שנשבה מהמוזיקה הלאה. תמיד הוא נתן תחושה של מוזיקה חיה ונושמת, ולא של משהו סינתטי ומסוגר.
אגדה מאוחרת
ובהמשך למה שכתבתי על הפאנק, אלפנט הבהיר להרבה מאוד אנשים שאתה לא צריך להיות מוזיקאי מלומד כדי להיות מבריק ומרגש ברמות הכי גבוהות. נראה לי שחוסר הידע התיאורטי הזה שלו, המגבלה שלו לכאורה, זה דווקא משהו שאפשר לו חופש פעולה יצירתי מוחלט. אני כותב את זה כאילו הוא לא שיחק את המשחק והגיע לפסגה למרות זאת, אבל זה לא מה שקרה. יוסי הפך ב־1987 למפיק מוזיקלי מצליח וסופר־מוערך, אבל כסולן להקה וכאמן סולו – גם שיריו המוכרים ביותר (כיום) לא היו שלאגרים שסחררו את המדינה בזמן אמת. עם השנים הוא צבר מוניטין – מוצדק – של אגדה. אבל יותר מידי אנשים נחשפו אליו רק כשכבר היה מאוחר מידי. מה שבעיקר מעיד על חוסר פתיחות, וזה מקומם כי המוזיקה שלו לא נהייתה יותר טובה עם השנים – היא נפלאה היום כמו שהיא הייתה אז. הרבה אנשים פשוט התרגלו אליה, וקיבלו אותה כמובנת מאליה. רוצה לומר, יש הרבה מאוד דברים מוזיקליים שגם בימינו לא זוכים לחשיפה כי הם קצת יותר מאתגרים ופחות "נעימים", ושיש להם פוטנציאל להגיע להרבה יותר אנשים, ואולי בעוד 30 שנה יתייחסו אליהם יפה יותר. לא חבל על הזמן שמתבזבז?
זו ההזדמנות לומר שבעיני דמות חשובה מאוד בסיפור של יוסי הוא יואב קוטנר, שאני גם מזכיר יותר מפעם אחת בתוכנית ששידרתי בגלגלצ לציון 30 השנים ללכתו של אלפנט. יואב היה השגריר הראשי של יוסי בתקשורת בישראל. לא היה ליוסי בשום שלב מערך שיווק היסטרי, הוא לא היה איזה סלב או שם שגור בפי כל. קוטנר, יותר מכל אחד אחר, קידם וקידם אותו באמונה שלמה בכל אמצעי שהיה לו – רדיו, טלוויזיה, כתיבה בעיתון הכי נקרא בזמנו במדינה, אצירת פסטיבלי וערבי להקות – וחשף אותו בכל הזדמנות. הרבה מהמעמד המוצדק הזה שאלפנט קיבל מאלה שהכירו בו בחייו היה בזכות יואב שדחף ודחף. וגם כשיוסי כבר לא היה איתנו – האחד שמייד עשה תכניות מחווה מקיפות ומרגשות ברדיו (במסגרת "שבוע טוב") ובטלוויזיה (במסגרת "קול הפופ") היה קוטנר, שהאמין ביוסי בפרט ובקידום תרבות שוליים בכלל, בתקופה שתרבות כזאת הייתה רחוקה שנות אור מקו האמצע הישראלי.
לאחר התוכנית בגלגלצ, שידרתי תוכנית מחווה נוספת כאן בקצה, על החיים שאחרי יוסי אלפנט – היא כוללת שירי מחווה שעשו לו, לחנים למילים שכתב ולא הספיק להקליט ועוד:
הרגע האחד ההוא
30 שנה וזה לא עבר לי. המוות של יוסי היכה בי וזעזע אותי כאילו הוא היה חבר טוב וקרוב שלי. נפער בי בור כאילו היינו מבלים יחד כל לילה, ובאמת במשך תקופה ארוכה ביליתי איתו יחד כל לילה, כלומר עם המוזיקה שלו – אותו אישית מעולם לא זכיתי להכיר. היה את הרגע האחד ההוא: בפעם הראשונה בה ראיתי אותו, בהופעה ההיא של אהוד בנאי והפליטים בפארק הירקון. שלושת השירים המוכרים היחידים היו הסינגלים "עיר מקלט", "עגל הזהב" ו"זמנך עבר" (שגם הם לא היו להיטים גדולים במיוחד באותו שלב), ואת כל שאר השירים שמעתי שם לראשונה, כשבוע לפני שהאלבום של הפליטים יצא. עמדתי בשורה הראשונה עם חיוך ענק של אושר, כי זה מה שחוויתי באותו זמן, ולא הייתי מסוגל להוריד ממנו את העיניים. במקרה לגמרי יצא שעמדתי מולו בקו אחד.
יוסי ניגן שם במבט קשוח, על סף המלחיץ בואך מרתיע. אני רק חייכתי וחייכתי, בזכות איך שהמוזיקה נשמעה, בזכות המילים והשירה של אהוד, בזכות הנגינה של כולם, בזכות זה שזה היה הדבר הכי מדהים ומפוצץ מוח ששמעתי עד לאותו לילה בכל ימי חיי הקצרים דאז, בזכות נגינת הגיטרה המפעימה שלו, והנוכחות הבימתית מטמטמת החושים שלו. ופתאום, לאט לאט, האיש הזה שאני יושב לו על העיניים ואין לי מושג אם הוא בכלל רואה אותי, לא עומד בזה ומתחיל לחייך אלי בחזרה. וכמה שניות אחרי הוא התמלא בחיוך שלם ובלתי נשלט כזה, ואז עשה מין ג'סטה עם הראש של "וולאק אתה", וקרץ לי. זהו, ליבי היה שלו.
יש בארץ איזו פאמיליריות כזאת. לפעמים היא מציקה ואפילו איומה, בחוסר היכולת של אנשים לכבד את הספייס של האדם שנמצא מולם, ובליפול עליו כאילו הזמן שלו הוא הזמן שלנו. אבל בכל זאת – מעצם זה שאנחנו פה – וגם מזה שרוב האנשים הכי מצליחים פה הם לא סופרסטארים ברמות של טיילור סוויפט או דייב גרוהל, זה מאפשר לנו להרגיש שבהזדמנות אולי נוכל לזרוק להם מילה טובה. אפילו רק בפייסבוק או באינסטגרם, גם אם הצד השני לא יגיב, מצב שהוא יראה ושהאנרגיה הטובה תגיע אליו. וזה יושב עליי מאז. אני יודע שמי אני בכלל, ושאולי מה זה היה משנה לו, ואולי זה היה נוחת עליו חלילה בזמן לא טוב. אבל כמה הייתי רוצה לחזור בזמן וברגע אולי מביך רק לומר לו: יוסי, שינית לי את החיים, כל־כך לחיוב. וגם אם מחר תשכח את זה, רק חשוב לי להגיד לך תודה. ושאני אוהב אותך.
ביום שלישי ה־12.10 בשעה 21:00 ייערך במועדון ה־B-SIDE בתל אביב מופע המחווה המסורתי לאלפנט, שיציין 30 שנה למותו.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
