הסיפור של פורטיס – פרק 22: חולם כדי להיות
עטיפת האלבום "החבר אני" של פורטיס

מאמרים

הסיפור של פורטיס – פרק 22: חולם כדי להיות

לאחר ניתוח משנה־חיים, פורטיס יצר אלבום על השלמה עם הבדידות

תומר קריב 06.10.2021

״רציתי להעיף קצת את האבק מעל כל הדיסטורשנים ולעשות את הדברים טיפה יותר ברורים. זה דורש מתינות מסוימת, אז אנשים אמרו ׳אההה פורטיס רגוע׳. כשאתה קורא ספר טוב אתה לא תמיד נשאר עם התשובה ישר, אתה מהרהר בה, אותו דבר עם מוזיקה. ליצור מתח במוזיקה זאת עבודה לא פשוטה, אבל הצלחנו לשאול שאלות ולהשאיר דברים סתומים. העבודה הזאת במוזיקה היא סיזיפית והזויה כי זאת אומנות רב מימדית. אין לה תפיסה בשום דבר. אתה מנגן ונעלם. החלום שלי זה ללכוד את הצליל הנכון. אני כנראה אף פעם לא אצליח, וזה בסדר״.

(פורטיס, 19.10.2011, ריאיון ל־Ynet)

לשבור את המחיצה

בקיץ 2008 פורטיס חגג את יום הולדתו ה־54. במקביל, הוא הוכתר כעמית של כבוד בבית הספר סם שפיגל. כמה חודשים קודם התקיימה הופעת מחווה במלאת 30 שנה לפלונטר. את ההופעה ליוותה גם מהדורה מחודשת וכפולה של האלבום, עם בונוסים שונים, ביניהם גם אותן הקלטות ביתיות שאנחנו מציינים כאן בסדרה מדי פעם.

כל הסיכומים האלה הרגישו לפורטיס קצת מוזר, כאילו אורזים ומסכמים את חייו. גם הביקורות הטובות על המשולש לא כל־כך נתנו תחושה של התנעה מחודשת אלא יותר של כבוד לרוקר המבוגר. עלה בו הצורך לשבור איזו מחיצה ולהמציא את עצמו מחדש. זה קרה עם אחד מהמשתתפים בערב המחווה, מי שכבר הספיק להתיידד עם פורטיס ולארח אותו בשני אלבומיו הקודמים: קוואמי. באותו ערב, לאחר שביצע עם החלבות את ״מחפש את עצמי״ בגרסה ששילבה גיטרות כבדות ומטאליות, קוואמי הציע לפורטיס לבוא ולהפיק מוזיקלית את האלבום הבא של הלהקה.

https://www.youtube.com/watch?v=xv3q7eQF0-0

בדצמבר 2010 יצא זרים במאה ה־21, האלבום השלישי של קוואמי, והשני שלו עם החלבות. פורטיס הפיק 9 מתוך 12 שירי האלבום, וניכר שהרוח שלו שורה על הלהקה, שנשמעה כמו הרכב פאנק־פ׳אנק מגובש. זה היה אלבום פוליטי, נוקב וזועם, שהרגיש לפרקים כמו התכתבות עם שוטר פושע והענק הלוחש. קטעים כמו ״תה״, ״דוקטור רוקנ'רול לפצעי הארדקור״ ו״לא מסתדר״ ניכרו בכבדות ואגרסיביות, אבל דווקא ״תסחטי אותי״ הקליל יותר, שפורטיס עצמו התארח בשירה, הפך להיות השיר המצליח ביותר ממנו.

השיר הזה הפך ללהיט ענק – זה היה הביקור הראשון של קוואמי בפלייליסט של גלגלצ והוא סיפק לפורטיס, שמאוזכר גם בטקסט עצמו (״ברדיו מנגנים שירים של פורטיס״), זריקת רענון גדולה מהמיינסטרים. נישא על גלי ההצלחה האלו, פורטיס נכנס לאולפן באביב 2011, והתחיל לעבוד על אלבום חדש עם אותה חבורה שהקליטה איתו את המשולש בהצלחה גדולה: עידו אגמון, גיל סמטנה ויובל שפריר, ואיתם גם הקלידן אייל יונתי (שהיה בקליינר של פורטיס בעבר).

העם מוחא כפיים

בינתיים, עשור לאחר האחר, ברי סחרוף הוציא אלבום שאפתני, רב שכבתי, ומרובה משתתפים ורבדים – אתה נמצא כאן. האלבום התקבל מצוין, הביקורות התלהבו, הרדיו השמיע וההופעות היו מלאות. "בדומה לאלבום המשולש של פורטיס, החשיבות של אתה נמצא כאן מתעלה מעל הצורך של המאזין ביוצר עדכני", עינב שיף כתב על האלבום ב"וואלה", "הוא צריך את סחרוף בתור התשובה המוזיקלית המוחצת לאובדן הדרך של ישראל 2011, צריך אותו כחוד החנית במלחמה התרבותית שתתנהל פה בשנים הקרובות. לכן כשסחרוף אומר 'אתה נמצא כאן', הוא בעצם מתכוון לעצמו, ומודיע שהוא לא הולך לשומקום במאבק על העתיד. ועם איך שהוא נשמע ועם המחויבות שהוא מציע כולנו צריכים לעמוד מאחוריו ולמחוא כפיים״.

והקהל אכן מחא כפיים. ב־14 ביולי 2011 הוקם בקצה של שדרות רוטשילד, סמוך לרחבת הבימה, מאהל קטן. קבוצת חברים שהתאגדה דרך פייסבוק, ביניהם דפני ליף וסתיו שפיר, הקימו אוהלים במטרה למחות על מחירי הדיור המאמירים. המחאה הקטנה תפסה תאוצה, ותוך מספר ימים התפשטה לכל רחבי מדינת ישראל, כשהיא מאגדת בתוכה שלל ארגונים וגופים ציבוריים, תחת הסיסמה הקליטה ״העם דורש צדק חברתי״.

בסוף אותו חודש החלו המארגנים בהפגנות ענק, שמנו עשרות אלפי משתתפים בכל רחבי הארץ. לכל אחת מההפגנות הללו הייתה גם תוכנית אמנותית. אמנים שהופיעו קיבלו הזדמנות להביע דעה פוליטית מבלי לחשוש להיות מתויגים כשמאלנים או אנרכיסטים. וכך, משלום חנוך ועד אייל גולן, כל אמני ישראל עמדו בתור כדי להופיע בפני המפגינים.

לצד ההופעות המוצלחות, למחאה היה אפקט תרבותי קצת יותר עמוק. אמנים רבים החלו להיות מודעים ועירניים למצב הפוליטי, והשיח של ״צדק חברתי״ חלחל גם למוזיקה. דוגמה בולטת כזאת היא ״זמן להתעורר״ של הדג נחש, שיצא כשנתיים אחרי המחאה. הדג אמנם תמיד היו מודעים פוליטית, אבל המחאה שלהם כאן נשמעת קשורה ישירות לכוח האזרחי הגדול שנוצר כאן. זה בא לידי ביטוי אפילו בהפקה של השיר, שהיא פחות פ׳אנקית מהאלבומים הקודמים שלהם, וקצת יותר קלאבית־האוסית.

ייתכן שפורטיס היה כותב עליה בצורה קצת יותר מפורשת, אבל הוא היה עסוק באותה תקופה בעניינים אחרים: ״הייתה לי הופעה שבה נפל לי האסימון בגדול. הייתי אורח של הדג נחש, ירדתי מהבמה והייתה לי הרגשה הזויה בידיים. אמרתי למנהל שלי ולבן שלי 'משהו לא בסדר עם הגב שלי', אבל במסתרי לבבי ידעתי שזה לא הגב. הבנתי שהלב דפוק… אתה שוכב על האלונקה, מסיעים אותך, והתקרה רצה לך מעל הראש, ואתה אומר לעצמך 'בלב שלך נגעו', תרתי משמע, ואני בכיתי כמו שלא בכיתי בימי חיי. יצאתי ופגשתי את המשפחה שלי, ונפלה עלי הכרה וסטירות לחי וכאפות, והגעתי למצב מדהים שלמחרת הלכתי לגינה האורגנית בכפר שלנו, ראיתי את הערוגה החדשה של הסלרי והתחלתי לבכות, בכיתי מערוגת סלרי, ואני המום מהרעיון שבכיתי בגלל ערוגת סלרי" (פורטיס, ריאיון ליונתן ריגר, 23.10.2011).

פורטיס עבר צנתור כפול באמצע ההקלטות להחבר אני, והחיים שלו לא חזרו להיות כשהיו. התהליך שהחל עם המעבר לכפר תפס תאוצה. הוא התחיל לעשות מדיטציה, השיל המון ממשקלו והתחיל לדבר אחרת בריאיונות. התקשורת פירשה את זה כ״פורטיס נרגע״, אבל למעשה הוא המשיך את אותו תהליך שהתחיל הרבה שנים קודם לכן. הרצון לקבל את עצמו ללא מסכות היה קיים כבר בכתיבה שלו – עכשיו הוא גם התבטא בחיים עצמם.

השלת מסכות היא חוט שזור בכל שירי החבר אני. אלבום שנכתב לפני האירוע, אבל נטען במשמעויות נוספות בזכותו. פורטיס משלים בו מעגל בדרכו היצירתית. מה שהתחיל ברצון לצאת אל העולם, להראות מה הוא יודע ואיך הוא יכול, מגיע כאן לנקודת הסיום, השלמה עם הבדידות. החבר אני הוא בעצם החלק המשלים בטרילוגיית אלבומים שעסקה בהשלמה. אם להתראות בחלומותיי דיבר על הבנאליות והשעמום של השגרה וחצי אוטומטי על הניסיון לשמור על היומיום בעולם מתפורר, החבר אני שולח יד אל ״בין החדרים״ הקדום ואל אחד המשפטים החשובים שכתובים בו: ״מתוך בדידות אתה מבין שידידות עם עצמך היא דבר סביר״.

גורם חשוב שנכנס אל תוך הכתיבה וההקלטות היה ניקולה טסלה, פיזיקאי אמריקאי ממוצא סרבי, שהמציא טכנולוגיה מהפכנית המבוססת על תחלופת אנרגיה. ״לניקולה טסלה היה סוד גדול, חלקו היה גלוי ורובו נסתר", פורטיס הסביר, "כי לפני טסלה היה חושך ולאחר טסלה – אור, תרתי משמע (…) בימיו הוא נחשב לקוסם, אך טסלה היה הרבה יותר מקוסם. הוא ידע לחקור, לברוא ולהמציא בלתי אפשרי ולהאמין בכך. הכל תלוי אך ורק בנו ולאן אנו מכוונים במעשינו ומה אנו רוצים באמת להיות. אפשר לברוא אור כמו טסלה או לכסות בחושך, זוהי בחירה חופשית כי הפוטנציאל נמצא וממתין".

הרעות היא עם

״הרעות היא עם״ נשמע כמו המנון, עם ריף הגיטרה הסיקסטיזי שפותח אותו, ועם קולות הרקע בפזמון. אבל למעשה הוא מניח את היסודות לתמה שבה עוסק האלבום הזה: ״יש משהו יפה / שלם ומתפנה / באחר שמשתחרר ממך״. משפט רב משמעות שאפשר לחבר ישירות לאירוע הלבבי שלו, אירוע שכאילו שחרר משהו מתוכו. מעניין לחשוב על כותרת השיר – מצד אחד, חיבור למחאה החברתית ולכוח של ההמון, ומצד שני הסתכלות מודרנית על ״הרעות״, אותו מושג מיתי שזוהה פעם עם ״אהבה מקודשת בדם״. פורטיס מנקה את הדם, וכפי שנראה בסוף האלבום, משאיר רק את האהבה.

החבר אני

״לבוש בחליפת ירח״, פורטיס חוזר שוב לאותה נקודת הפתיחה – לסרט ״שולץ״ מ־1979, שבו הוא לבוש כאסטרונאוט, מתיישב, מוריד את הקסדה, מדליק סיגריה, ופוצח בנאום שיוליד שירים כמו ״נעליים״ ו״תלוי על הצלב״. זה למעשה שיר שמשלב שני שירים קודמים של פורטיס: ״ניצוצות״ ו״חצי אוטומטי״. ״כן אנחנו שניים״ מצד אחד, ו״הנה אני״ מצד שני. השיר הזה מבהיר שאין באמת שניים. יש אחד, והוא מורכב משניים.

כרגיל אצל פורטיס, אפשר לפרש משפטים כמו ״הבדידות על ראש העץ / שם הוא מרגיש בטוח״ בכל מיני אופנים. ייתכן שזה ביטוי למעמדו כסוג של רוקר מיתולוגי בתקופה שבה אתוס הרוקנ'רול כבר פחות זוהר; ייתכן שזה מסמל את הכפר והריחוק מהעיר הגדולה; ייתכן שזאת בדידות בחייו האישיים. בכל מקרה, כמו בשיר ״חצי אוטומטי״, יש משהו פגיע וחשוף בצורה שבה פורטיס שר את הטקסט הזה, וזה נוגע ללב.

יש בשיר אזכור לרגע נוסף מעברו של פורטיס, בשורה ״המראה ריקה או משקרת״, שבה הוא חוזר לביצוע שלו ל״השקר״. קולות הרקע בסיום השיר שופכים עליו אור נוסף: ״החבר אני משטה בעצמו / שם הוא מרגיש בטוח״. כלומר, יש ערפול מסוים אם זאת אשליה או אמת, והוא ילווה את פורטיס גם באלבומיו הבאים.

מכונת כתיבה

החבר אני מתחיל עם ההכרה הראשונית, ההבנה שיש בתוכך עוד מישהו, חבר חדש. השיר השני מקדם בברכה את החבר, והשיר השלישי כבר מחבר אותו לעולם של פורטיס – לכתיבה. השיר הזה מתאר סוג של משבר יצירתי. הוא מתחיל מהקריאה "היי שם / שלום לכולם!״, אולי אותו חבר שמברך אותנו ואת הכותב לשלום. אלא שאז הכותב שוקע לדכדוך: ״די קר / עונת מעבר״; ״הידיים קפואות מאובדן השליטה״ וכן הלאה. בפזמון הוא ממריא במחשבה וחוזר לשיר ישן: ״קם מהשולחן ועף מהחלון / לאורך מגדל השמירה״. האזכור של דילן כאן, אזכור לא אופייני במיוחד לפורטיס, אולי מתחבר לדרך לפתרון משבר שכזה – להיזכר בשירים ישנים ולשאוב מהם השראה. פורטיס אמר על השיר הזה, במסגרת כתבה מעורפלת: ״בזמן אחר קר תמיד. עכשיו שינוי והתחלה חדשה בפתח״.

לשחרר את הזבוב

פורטיס הסביר כי ״מדובר בזבוב שברח מהכלוב בעטיפה של האלבום המשולש. ייתכן שיש לו משמעות נוספת״. החיבור לאלבום המשולש שפורטיס עושה נראה לא מקרי. הטקסט של השיר הזה משתמש בשפה מליצית, כמעט תנ״כית, שמזכירה את חימושניגיגי, אבל הרוח של השיר קצת יותר זועמת. ביקורות מהתקופה ראו את השיר הזה כהמנון פוליטי ברוח המחאה. עמי פרידמן קרא לו ב־NRG: ״טקסט שזועק שנאה ומיאוס בפוליטיקה ופוליטיקאים, שמנהלים את חיינו בחוסר אחריות, שקר ומרמה״. אבל האמת היא שהשימוש במילה ״זבוב״ מחזירה את פורטיס לתחילת הדרך, ללהקה הראשונה שלו בגיל 21.

הוא מדבר, כמו אותו שיר שנוצר בימי זבוב, על הרצון לצאת ולהשתחרר. אפילו הפתיחה קצת מזכירה את הפתיחה המונוטונית של ״אינקובטור״. השינוי היפה הוא שפעם פורטיס צעק את כל הקרביים שלו החוצה, כמעט מתחנן שיתנו לו לצאת. הפעם הוא זקן השבט, מבקש שיתנו לזבוב לצאת ״כי מעיק ורקוב״. אולי זה באמת שיר פוליטי.

מקום בראש

לשיר הזה מצטרף לראשונה גיא פורטיס על הגיטרה. עידו אגמון נתקע עם האוטו, וגיא הוזעק להחליף אותו. מכאן והלאה הוא ילווה את אביו בהקלטות ובהופעות עד היום. פורטיס אמר על השיר: ״מעבר לתלת מימד ועולמנו הליניארי, יש מקום כזה מונח מול קצה האף״.

השיר הזה מתעסק במחשבות. הוא חוזר למתח שבין המציאות לדמיון. פורטיס לא השתמש סתם בדימוי של קצה האף – זה אחד המקומות היחידים בגוף האדם שאי אפשר לראות, אבל צריך להאמין שהוא נמצא שם, כמו החבר אני. בשיר פורטיס שואל ״לאן הלכה המחשבה?״, האם אנחנו כל־כך תקועים בשגרה שלנו עד ששכחנו להתמסר למחשבה עצמה, בלי כל המחשבות שעוטפות אותה? המסר הזה מתקרב גם לתחביב החדש שהוא סיגל לעצמו אחרי הצנתור – המדיטציה.

אנושי

״במצב של שלום, איש מלחמה יתקוף את עצמו״ ציטט פורטיס את ניטשה בתיאור השיר. עידו אגמון השווה את השיר ל״תחנה סופית״ ו״בין החדרים״. קולות הרקע מזכירים קצת את סחרוף, אבל יש משהו עשיר יותר בעיבוד של השיר הזה ומשהו קצת יותר צ׳יזי במובן הטוב של המילה. המנגינה של השיר הזה נשמעת כמעט רומנטית, ויש משהו מרגש בצורה שבה פורטיס מרשה לעצמו לשיר שיר כל־כך נטול ציניות. זה אולי השלב שבו הוא הפך מפורטיס המשוגע לפורטיס המואר.

גובו

פורטיס תיאר את "גובו" כ״שם של חיה עצבנית ורוטטת מאפס מעשה, מה ששמעתם״. הציטוט שלו על השיר מתחבר למחאה – הרצון לקום ולעשות משהו היה אולי הדחף הכי בולט באותו קיץ מוזר של 2011. אולי כדי לאזן את האמוציונליות של ״אנושי״, מגיע המנון פורטיסי מהסוג שכולם אוהבים לשמוע: ״פוליטיקלי רעל נודף מהצג / אחד מחרחר ואחר נהרג״. השיר הזה מזכיר שוב את הכישרון הבלתי ייאמן של פורטיס להוציא מהשרוול המנוני רוק, שכבר בפזמון השני סוחפים את המאזין לשיר איתו יחד. מ״רד מעל מסך הטלוויזיה שלי״, דרך ״אין קשר״, ״חלום כחול״, ״תלוי על הצלב״, ״בלונדיניות על אוטוביאנקי״. מעבר לכל הצורך והתשוקה שלו לכתוב על עצמו ולהעמיק פנימה, הוא פתאום שולף שירים כאלה, פשוטים לכאורה, עוקצניים ואפקטיביים להדהים.

פינגווין ממלכתי

על פי פורטיס ״מדובר פה בפינגווין שהתכחש לעצמו שנים רבות ועושה תיקון״. אחרי הציטוט הזה לא צריך אפילו להעמיק במילים של השיר. כמו ב״מלך הזנב״, פורטיס מתייחס לעצמו באירוניה כמלך מוזר שמנסה למצוא את עצמו. הפעם הוא אפילו לא משאיר מחיצות, וכותב: ״זה אני והגיטרה אפילו אין שריון״. הגיטרה שפותחת את השיר ונשמעת לא מכוונת זורקת שוב את האוזן לפורטיס הצעיר והשטותניק, שמאלתר שירים על המקום. אותו בחור נמרץ שאליו פורטיס בן ה־54 מנסה בכל כוחו לחזור.

תחי הנפש

המחווה המפורשת ביותר לטסלה באלבום הזה מתחילה בסוג של דקלום על רקע של מעין שטיח מוזיקלי: ״אנחנו מדע כי הלב הוא המח והרגש הוא תבונה עילאית / כל אחד ואחת מאתנו הוא מתמטיקה משוכללת / של נשמה מסנוורת באורם של אטומים זוהרים משמחה״. אחר כך נכנס מעין מקצב מארש, שאליו שר פורטיס שיר הילולה לנפש האנושית: ״בסוף נלמד לאהוב, נודה בקול – תחי הנפש״. כשאנחנו כבר בתוך הסיפור של האלבום, השיר הזה נראה הגיוני ואף מתבקש. אבל מי במוזיקה הישראלית של 2011, מלב המיינסטרים ועד שולי האינדי, שר על נפש בהשראת ממציא סרבי, ועוד הפך את זה להמנון?

בחלון של סרג'יו

עידו אגמון אמר שהשיר הזה מוקדש למהגרים ולזרים מכל סוג. ייתכן שפורטיס הושפע בטקסט מעבודת ההפקה שלו עבור קוואמי. זרים במאה ה־21 הוא אלבום שמתייחס לסוגיית הפליטים גם בשמו וגם בתוכן שלו. הנושא הזה עלה באותה תקופה לסדר היום הציבורי בישראל, וזכה להתייחסות גם מצד אנשי תרבות. באותה תקופה הדג נחש הוציאו את ״מערבולת של חול״, למילים של גלעד כהנא – שיר שמתאר, במקצב אפרוביט, סיפור טרגי של עובד זר. פורטיס עצמו כתב לא פעם על חווית הזרות ממקור ראשון. כבר בסרט ״נשמות גועשות״ הוא אמר שהרגיש זר מאז החזרה שלו מאירופה לישראל. השיר הזה מתחבר גם ל״האיש שאין לו שם״ – שירים שמדברים על דמות כלשהי, אמיתית או מדומיינת, שלא מוצאת את מקומה בעולם.

שדה כלניות

השיר שמסיים את החבר אני הוא אופטימי ומלא באהבת אדם, ״על הילדים החדשים והשינוי המופלא המתחולל ב־DNA האנושי״. כמו ב״דישנובה״, שסיים את חצי אוטומטי, יש כאן מקהלה ששרה עם פורטיס. אז זאת הייתה קבלה של הקיום היום־יומי הקשה, ״כולם חיים ביחד מתחת לתחתית״. וכאן, עשור אחר כך, פורטיס שר: ״צאו מהכיסא ותראו בנוף / שם יש שדה כלניות״ ו״רק האהבה היא מקום בטוח״. המקהלה שמלווה את פורטיס הפעם היא לא המשפחה שלו. בשטח הזה קרו דברים אחרים, ועוד נגיע אליהם

החבר אני יצא ב־12 בספטמבר 2011. לראשונה מאז פלונטר, האלבום יצא בחברת NMC (על אף שההפקה הייתה עצמאית של פורטיס ושוקי וייס מנהלו). האלבום יצא בעטיפה יוצאת דופן, מלבנית ומוארכת, בעיצוב של ניר פלד (פילפלד), שיצר עבור כל שיר אימג׳ מיוחד משלו. פורטיס כתב עליו בחוברת האלבום: ״יש בעבודה ובאמנות של פילפלד את הנשמה היוצרת את המראה״, וציין במיוחד את המפגש שנוצר בין מוזיקה לאמנות שהתאפשר בזכותו. החיבור למעצב הכי טרנדי באזור יצר שפה ויזואלית מיוחדת שאותה פורטיס ישמר גם בשנים הבאות, שבמהלכן הוא יתחבר מחדש לסצינת האינדי המבעבעת. בשנה הבאה פורטיס יעשה צעד נוסף בכיוון, ישנה שוב את חייו, ויחזור לתל אביב. בו זמנית, הוא יהפוך לשם שגור בכל בית במדינת ישראל.

מוזמנות/ים להאזין לתומר קריב ביום שישי ב־13:00 מדי שבועיים בתוכנית האישית שלו, בתוכנית "זה מכבר" ביחד עם ישיב כהן, ובספיישלים הרבים שהוא מגיש ברדיו הקצה.

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • גיאגיא ואיילו בבארבי. צילום: תומר גילת
    פוסט  

    ביקורות

    גיאגיא ואיילו השכיחו לרגע את הצרות שבחוץ

    הצמד השיקו את האלבום השני שלהם בבארבי החדש, מול קהל שמוכן להישבע להם אמונים

    ירדן אבני 08.03.2024
  • הלאדו נגרו. צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב
    פוסט  

    ביקורות

    הלאדו נגרו משייט בין הטבעי לדיגיטלי

    האלבום החדש של היוצר האמריקאי־לטיני ממזג בין הנפש העדינה שלו לסקרנות המוזיקלית שמניעה אותו

    ירדן אבני 28.02.2024
  • עמית בויום (Cherry Coloured). צילום: ניתאי לוי
    פוסט  

    ביקורות

    הדמיון האינסופי של Cherry Coloured

    היוצרת עמית בויום הוציאה את אחד מהאלבומים הישראליים הכי טובים שעדיין לא שמעתם

    ירדן אבני 20.02.2024