״תקליטים כאלה מופיעים בתדירות של עשורים, מופיעים ומשנים את המפה המוזיקלית. עכשיו ידברו על פרה ופוסט קופסא. מאז שהופיע הוא ממשיך ומפתיע, הולך וגדל עם כל האזנה נוספת, מסרב בתוקף לרדת, התקליט הזה אמור וצריך לתת מכת נוק אאוט לבוגרי צמח, לדור התקוע של ילדי שלום חנוך ושלמה ארצי. עשר שנים אחרי ׳פלונטר׳ חוזר פורטיס מן הגלות הבלגית, חוזר ומוכיח שיש גם רוק אחר, חזק, מלודי, אמיתי, תרבותי. רוק, שמעוגן בחיבור האירופאי־ישראלי, רוק ששואב את מקורותיו מן הסך הכל הפרטי בדרך הארוכה והפתלתלה של ההוויה הפורטיסימית״.
תאריך פרסום הטקסט הזה אינו ידוע. הוא נמצא כיום בארכיון האינטרנטי של האתר הרשמי של פורטיס. ככל הנראה, לפי השפה והשימוש בזמן הווה, מדובר בביקורת מזמן אמת, כלומר סוף 1988, תחילת 1989.
פורטיס וסחרוף מספרים עד היום שהתייחסו לסיפורים מהקופסא כפרויקט חד פעמי, שעשוע קצר עם חומרים בעברית לפני החזרה לבלגיה והמשך העבודה הרצינית על הפרויקט הבא שלהם, Foreign Affair. למען האמת, כנראה שגם הם נהנו מתשומת הלב המחודשת. ההופעות שלהם במועדון זמן אמיתי, בין אוקטובר לדצמבר, נתקלו בהתלהבות בלתי צפויה. קהל של אלפים הגיע והתלהב וקנה את התקליט.
התלהבות יוצאת דופן, כמו שאפשר להבין מהטקסט כאן, הגיעה גם מהעיתונות. עיתונאי מוזיקה ותרבות, שניסו במשך שנים לשכנע ולהסביר ולגלות לקהל הישראלי את פורטיס בעל התדמית האקסצנטרית, קיבלו עכשיו גושפנקא רשמית – פורטיס עבר לעברית וזה נשמע מצוין. עכשיו אפשר היה לשמוע אותו ברדיו גב אל גב עם המוזיקה הישראלית הלגיטימית, זו שאותם עיתונאים קצת בזו לה.
אבל למרות הכל, זאת לא הייתה הצלחה. הקהל הרחב, זה שהלך לליל אהבה בצמח ולהופעות הגדולות בפארקים, לא ממש קיבל את הסאונד האירופאי והקריר ולא ממש רץ לרכוש את סיפורים מהקופסא. גם היציאה של ״חתול מפלצת״ כסינגל לרדיו, בדצמבר 1988, הביאה השמעות נאות אבל לא עזרה להצלחת האלבום.
הדבר הזה די אישר את החשש של פורטיס וסחרוף, שמרכז הקריירה שלהם לא צריך להיות בארץ. מבחינתם, הם יכולים להמשיך להיות על הקו, לפעול בחו״ל ולקפוץ להופעות בארץ כמו בחמש השנים הקודמות. אבל בינתיים, בזמן שהקהל הרחב היה אדיש, משהו כן התחיל לקרות. ב־1988 התחילו לצאת, עם ובלי קשר לפורטיס, אלבומים של יוצרים צעירים שהציגו צליל אחר במוזיקה הישראלית.
דן תורן, שהתפרסם בעיקר כשחקן וכותב טקסטים, הוציא את אלבום הבכורה שלו לוחמה בשטח בנוי, ששילב כתיבה אישית עם הפקת לו־פיי מינימליסטית. ורד קלפטר, ששרה קולות בסיפורים מהקופסא, הקימה את ההרכב לגמרי לא שקטים והוציאה מספר סינגלים דרך חברת ההפקות המצליחה ביותר בארץ: ״המון״ של מיכאל תפוח. ״המון״ היו גם אלה שהחתימו את להקת טאטו, שהוציאה באותה שנה את אלבומם היחיד חתוך תוכן, אלבום ארט־רוק תיאטרלי עם רוח מעט גותית, שנתפס אז כקיצוני ופרובוקטיבי במיוחד וסימן את תחילת הדרך של אלונה דניאל וערן צור.
בשנת 1989, האוזן השלישית, החנות שהפכה למוסד תרבותי, הוציאה לא מעט חומרים של הרכבי שוליים כמו פוליאנה פרנק, נושאי המגבעת, אקאן, הפליז ו3ח. האוזן הוכיחו שעם הפקה מינימלית, שכללה לעיתים הדפסה על גבי קסטה בלבד, ניתן להוציא בצורה מסודרת דברים שלא היה להם סיכוי להיות מוקלטים.
גיבור אחר של סיפורנו, רונן בן טל, היה פעיל במיוחד באותה תקופה. הוא הקים לייבל עצמאי בשם ״Boom Cha״, ויחד עם האוזן השלישית הוציא את האוסף של ז׳אן קונפליקט ואת התקליטונים הראשונים של אפור גשום ופונץ׳. בן טל גם שקד על אלבום אוסף של חומרים שהקליט במהלך השנים האחרונות: תיקיות. האלבום הזה סיכם למעשה את ימי דאון טאון תל אביב. הוא כלל הקלטות שמבוססות על חומרים של ההרכבים שבהם עבר: כרומוזום, ז׳אן קונפליקט, גוסטו לובי, השהרבנים, ועד להרכב החדש שקם לרגל הקלטת האלבום: אור כשדים, ביחד עם דודי לוי, ז׳אן ז׳אק גולדברג ועובד אפרת.
בן טל אחראי גם להחתמה של נוער שוליים וליליה בחברות התקליטים הגדולות. הוא הקליט אותם (ועוד רבים) באולפן DB ואחראי גם לשידוך של עובד אפרת, יוסי אלפנט וז׳אן ז׳אק גולדברג להפקת האלבום של ליליה. מכל אנשי הפינגווין, בן טל הגיע הכי קרוב למה שנחשב אז ״אמצע הדרך״ במוזיקה הישראלית.
הוא יכול סתם לקשקש
ובינתיים, שותפו הוותיק של בן טל מימי כרומוזום, פורטיס, והגיטריסט שהתארח מדי פעם בהופעות של ז׳אן קונפליקט, סחרוף, שינו לגמרי את הנוף ואת הסטייט אוף מיינד. בתחילת 1989 הם חזרו לבלגיה כדי להשלים את האלבום East On Fire של Foreign Affair, הרכב שכלל רק את שניהם בשלב זה.
את הטראקים הבסיסיים הם יצרו יחד כמה חודשים קודם על טייפ 8 ערוצים. פורטיס וסחרוף יחד, מנגנים ושרים, קטעים שנעו בין ג׳יבריש, אנגלית וקצת עברית, ברוח דומה מאוד למה שיצרו במקביל עם סיפורים מהקופסא אבל עם תיבול קצת יותר דאנסי ופופי ומוטיבים אתניים ברוח מינימל קומפקט. וגם הרבה מאוד הומור וחופש שהתבטאו גם בחזרה לג׳יבריש, אותה ג׳יבריש שהייתה בימי ז׳אן קונפליקט הנשק של פורטיס לבדל את עצמו מכולם, להראות שהוא לא חייב להגיד כלום. הוא לא מחויב להצהרה פוליטית, לשירי אהבה, למילים בעלות משמעות. הוא יכול סתם לקשקש.
ההצהרה הזאת הייתה כמובן גם פוליטית. הרצון להתרחק מאקטואליה, ממלחמת לבנון, מישראל בכלל. הרצון לברוא את עצמו כדמות חוצנית, נטולת מוצא, גזע, עדה או לאום. והנה, ב־1989, אחרי מינימל קומפקט, אחרי שכבר כתב אלבום שלם בעברית, פורטיס פתאום חוזר לג׳יבריש.
ייתכן שכל הטלטלות האלה, השנה האחרונה והסוערת של מינימל והחזרה המבלבלת לישראל, גרמו לו שוב לנסות לברוא את עצמו כאותו חוצן. ייתכן שהוא גם סתם נהנה לקשקש בלי משמעות אחרי כמה שנים שבהן הוא שר את המילים המתוחכמות, רבות המשמעות, של סמי בירנבך. אותו בירנבך, אגב, תרם שני טקסטים לאלבום המתגבש, והם אכן שירים יוצאי דופן. עוד מעט נגיע אליהם.
גם מלכה שפיגל תרמה שני טקסטים, ועוד שני חברים מהלייבל Crammed הצטרפו לחגיגה – וינסנט קניס, מפיק הבית שגם הופיע עם מינימל בתקופת המאסר של סחרוף, וז׳יל מרטין, ששימש כטכנאי בכל האלבומים של מינימל ועכשיו שודרג לעמדת מפיק האלבום. מרטין היה זה שעזר לפורטיס וסחרוף לצבוע את הדמואים הביתיים שלהם בהפקה יוצאת דופן. פופית, אלקטרונית ואתנית.
באביב 1989 יצא האלבום East On Fire. האלבום הראשון (והיחיד) של Foreign Affair.
Sandanya
האלבום נפתח בסערה עם מקצב אוריינטלי, דרבוקה, תופים אלקטרוניים, גיטרה וכינור. שונה מכל מה שהכרנו מהשניים האלה.
״סנדניה״ הוא קטע ערבי ברוחו שמושר בבליל לשוני בלתי אפשרי שכולל מילים בעברית ובאנגלית עם הברות בלתי מוסברות. האירופאים ששמעו את השיר היו בטוחים שהם שרים בעברית.
פורטיס אמר על הג׳יבריש: ״לפעמים אתה מרגיש שאמרת הכול וסתם בא לך לשחק עם ההברות, ואז אתה מרגיש מוזיקלית יותר מפותח״. ייתכן שהשחרור מהשפה באמת נתן לפורטיס וסחרוף להשתחרר קצת.
יש משהו במינימל קומפקט, וגם בסיפורים מהקופסא, שלוקח את עצמו די ברצינות, בין אם זה בטקסטים של סמי בירנבך או ביחס של שניהם לשפה העברית. כמו הרבה מוזיקאים מקומיים, גם הם עדיין לא ראו את העברית כשפה טבעית לרוקנ׳רול, ועדיין התייחסו אליה בסוג של חרדת קודש.
היציאה מהארץ, מתל אביב, מהאווירה הדחוסה והצפופה, שחררה גם אצלם איזה מנגנון. הם נשמעים חופשיים, משוחררים ואפילו די משועשעים. לאווירה הזאת הוסיף גם הקליפ המיתולוגי של השיר, שצולם בישראל על רקע מדברי וכולל מדורות, ריקודי בטן ואפקטים קולנועיים. פורטיס וסחרוף, לבושים כמו סולטנים טורקיים, מקפצים ורוקדים ושרים בפנים חתומות את הטקסט חסר ההיגיון.
״סנדניה״, אגב, זה ״עציץ״ בעיראקית.
Ghosts Can’t Run Away
אולי השיר המצליח והאהוב ביותר מתוך East On Fire, שהשתמר בתודעה בעיקר בזכות הנוכחות הקבועה שלו בהופעות של סחרוף עד היום.
אותו סחרוף, שמיסך את קולו ב״באוויר״, פורץ כאן כזמר ולמעשה מערער על הקביעה שהוא התבייש לשיר עד סימנים של חולשה. הוא שר כאן ועושה זאת מצוין, כמעט בכל השירים, וחולק עם פורטיס את תפקידי השירה שווה בשווה. במובן הזה, זה האלבום הכי משותף של שניהם.
השיר הזה נכתב על ידי סמי בירנבך. מינימל קומפקט כבר לא פעלה אבל סמי המשיך לפעול בלייבל Crammed, והוציא באותה שנה אלבום אמביינט בשם When God Was Famous. הם המשיכו להסתובב במעגלים משותפים, ולמעשה בשלב הזה לא הוכרז רשמית על פירוק של מינימל, כך ששיתוף הפעולה היה מתבקש.
סמי אחראי לשני טקסטים מעט יוצאי דופן באלבום. יש בהם משהו מהפואטיות שאפיינה את מינימל. בשיר הזה יש אפילו משהו שמתייחס לפורטיס וסחרוף עצמם, לתזוזה שלהם ממקום למקום, לבהילות שבה הם נעים מישראל לבריסל וחזרה: ״It's not our place, we'll have to move״. בבית השני הוא מכניס משהו מהמתיחות של מינימל בסוף הדרך: ״who opened the pandora box we feared״.
סחרוף שר את השיר בקול המזוהה איתו דווקא בשלב מאוחר יותר של הקריירה, מהאלבום חם על הירח. באותה תקופה הוא נהג לשיר בצורה קצת יותר מהוססת, אפילו עדינה. הביטחון שבו הוא שר את הטקסט הטעון הזה הפך את השיר הזה לציון דרך מבחינתו. לא במקרה הוא ממשיך לחזור אליו שוב ושוב.
Diversion
עוד הפעם סחרוף הזמר המוביל, בשיר קצת יותר מהורהר אחרי הפתיחה האנרגטית. הביט המזרחי־ערבי, שמלווה למעשה את כל האלבום, היה ההפתעה הגדולה של פוריין אפייר. את מי שעקב אחרי מינימל וגם אחרי פורטיס בכרומוזום וז׳אן קונפליקט, הדבר הזה לא הפתיע – פורטיס וסחרוף תמיד השתעשעו עם מקצבים אוריינטליים. אבל הפעם נדמה שהדבר הזה השתלט לחלוטין על האלבום.
מצד אחד, זה נשמע הגיוני לאירופאים לאור המוצא של הצמד. מצד שני, נדמה שאין יותר רחוקים מאשר פורטיס וסחרוף ממה שאז כונה ״המוזיקה המזרחית״.
צריך לזכור ששנות השמונים היו שנות רנסנס לא קטנות למוזיקה הזאת בישראל. עדיין לא קבלה מלאה כחלק מהממסד, עדיין הסתכלו עליהם בעין עקומה, אבל הייתה קצת יותר קבלה של אמנים מאוד מסוימים מהז׳אנר: חיים משה, ג׳קי מקייטן, שימי תבורי ומרגלית צנעני. זוהר ארגוב, המלך הגדול, שיחק תפקיד משמעותי בפנייה לקהלים חדשים, אליטיסטיים יותר, שגילו לפתע את הסלסולים. הטלוויזיה הישראלית פתחה בפניהם את שעריה, הרדיו זקף אוזן, ואפילו CBS הפיצו לתקופה מסוימת את תקליטי האחים ראובני.
כל הדבר הזה היה ההיפך הגמור מהשנקינאים שגדשו את הפינגווין. הם הסתכלו על המוזיקה המזרחית, כמו על כל התרבות הישראלית, בזלזול. אבל עבור פורטיס, שבא ממשפחה עיראקית, וסחרוף, שנולד באיזמיר, הדבר הזה לא היה זר. הייתה להם סוג של חיבת אנדרדוגים לז׳אנר הזה. לימים פורטיס יחדש את ״אשליות״ של ניסים סרוסי, וסחרוף יפיק את זהבה בן ויבצע את ״בום פם״.
Misunderstanding
הטקסט השני של בירנבך באלבום. שיר קליט להפליא, שיכל להיות אפילו סוג של להיט (אם היה יוצא כסינגל). הטקסט של סמי, שוב, יוצא דופן. מעורפל בפנייה שלו לבחורה או לחבר: ״how to mend your broken heart״, ״Don't be so sad tonight, don't feel so all alone״.
שילוב הקולות של פורטיס וסחרוף בפזמון הוא אחת הסיבות שהחיבור ביניהם עבד כל כך טוב: נדמה שכל אחד מהם ידע לשחרר ולפרגן לשני כשצריך. אף על פי שפורטיס היה לכאורה המפורסם מבין שניהם, סחרוף נוכח באלבום הזה לא פחות ממנו. הוא כבר לא ״המפיק של פורטיס״. יש איזו סינרגיה ביניהם, סינרגיה שבהמשך הדרך תלחים את הס׳ ותהפוך אותם ל״פורטיסחרוף״.
Jounieh
קטע מעניין במיוחד. מעט מאוד טקסט, כל כולו בג׳יבריש. ליין גיטרה רב שכבתי, סימפול של הצעקה של סמי ב־״Next One Is Real״ וביט תופים רצחני ועצבני, ביט שמנוגן על ידי מכונה אבל שוחזר בהופעות על ידי ז׳אן ז׳אק גולדברג.
השילוב בין הסטייל המזרחי לבין הביט הדאנסי־אלקטרוני היה אולי החידוש הגדול והמעניין ביותר של פוריין אפייר. רק שנה לפניהם עפרה חזה כבשה את העולם עם הרמיקס שיצר יזהר אשדות לשיר ״אם ננעלו״. במקור, חזה הקליטה אותו לאלבום שירי תימן מ־1984. בשנת 1987 השיר הושמע בתכנית של ג׳ון פיל, ובעקבותיה שילב צמד המפיקים Coldcut סימפול מהשיר ברמיקס ל־״Paid In Full״ של צמד הראפ אריק בי וראקים. בעקבות הסימפול, אשדות יצר רמיקס ל״אם ננעלו״ שהפך ללהיט ענק ברחבי העולם, אחד הלהיטים הגדולים ביותר שיצאו מישראל אי פעם. השיר הזה הפך את חזה לכוכבת בינלאומית והתניע טרנד מוזיקלי חדש: מוזיקת עולם משולבת באלמנטים דאנסיים ואלקטרוניים.
פוריין אפייר לקחו את ״אם ננעלו״ לשלב הבא. הם הפכו את המקצב ליותר חד, יותר מזרחי ויותר אדג׳י. הדבר הזה ילך ויתפוס תאוצה בשנות התשעים המוקדמות בשילוב של אלמנטים אתניים עם ביטים מעולמות ההאוס והטכנו. למשל, אצל נטשה אטלס, מוזיקאית בלגית עם שורשים מצריים ששיתפה פעולה עם ג׳ה וובל והייתה חלק מההרכבים Transglobal Underground ו־The Oval Five כחלק תנועה מוזיקלית שפעלה באנגליה וכונתה ״המחתרת האסייתית״ (תנועה שממנה יצאה, בין השאר, להקת Cornershop, שהתפרסמה מאוחר יותר עם הלהיט הענק ״Brimful of Asha״).
אפילו בארץ היו לזה קצת הדים, למשל בשני האלבומים הראשונים של אתניקס, ששילבו את המורשת הרוקית של זאב נחמה ותמיר קליסקי במקצבי דאנס עדכניים בהפקה של יועד נבו (שאחראי גם למנגו, עוד הפקת דאנס־יורופופ מעודכנת לזמנה) עם תיבולים מזרחיים ואתניים. ״קטורנה מסאלה״ מגיע מאותם אזורים שמהם הגיעו ״אם ננעלו״ ו״סנדניה״.
חזה עצמה הגיעה לשיא ב־1992 עם האלבום Kirya שיצא בחברת וורנר והיה מועמד לגראמי. באלבום הזה חזה שילבה בין דאנס מזרחי, אלקטרוניקה ופוסט פאנק, ואף אירחה את איגי פופ בשיר ״Daw Da Hiya״. זה אולי האלבום הקרוב ביותר למה שפוריין אפייר ניסו לעשות רגע לפני שגם חזה עצמה חזרה לארץ, והסטייל האתני הלך יותר לכיוונים של מה שכונה בלעג ״צ׳יל אאוט״.
אגב, הקליפ של ״סנדניה״ הוא סוג של מחווה, אולי אפילו פרודיה, על הקליפ של ״אם ננעלו״.
Keep Me In
בשיר הזה מתארחת אנלי דרקר, ששרה גם ב״Ghosts Can't Run Away״. דרקר היא זמרת נורבגית שהייתה חלק מהצמד Bel Canto, הרכב שעבר לבריסל ב־1986 והוחתם ב־Crammed, כך שהקשר לפוריין אפייר היה מתבקש. אבל בניגוד לבל קנטו, שנטו לסגנון שאחר כך כונה ״Dream Pop״, היא שרה כאן עם קצת יותר כוח.
לשידוך הזה אחראי מארק הולנדר, האיש שלמעשה דחף ועודד את פורטיס וסחרוף ליצור את הפרויקט הזה. הוא האזין לדמואים הביתיים שהם הקליטו בשביל הכיף בסיבוב הפרידה של מינימל, וחשב שיש בזה פוטנציאל מסחרי גדול. מינימל לא פרצה את תקרת הזכוכית הזאת, היא נשארה בנישה של המוזיקה האלטרנטיבית.
הולנדר חשב שהמוטיבים הפופיים של פוריין אפייר ידברו לקהל רחב יותר, בתקופה שבה בכל מקרה טעם הקהל השתנה והתפתח. הסינתיסייזרים המצוחצחים נראו קצת מיושנים. מהפכת האסיד האוס והביג ביט פרצה בכל הכוח. ז׳אנרים כמו טכנו והאוס השתלבו במועדונים כמו ההאסיינדה במנצ׳סטר ובטריפים של אקסטזי ו־LSD. במאי 1989 יצא אלבום הבכורה האלמותי של הסטון רוזס, להקה שהגיעה מעולם הגיטרות ואימצה לחיקה את המקצבים שנוגנו במסיבות. לסגנון הזה קראו אז Baggy, והעיתונות הבריטית קראה לקיץ של 1988 (וגם 1989): ״The Second Summer of Love״.
באווירה הזאת, אפשר להבין את הדחף של הולנדר להשתלב בעולמות האלה. מצד שני, העובדה שפוריין אפייר פעלו בבריסל ולא הופיעו אפילו בלונדון יכולה להסביר למה זה לא באמת התפוצץ.
East on Fire
שיר שנטוע עמוק באווירה של סיפורים מהקופסא, אבל קצת מהצד ההפוך. אם באלבום ההוא פורטיס שר על אירופה המתפוררת וארצות הברית הגועשת, כאן הוא שר דווקא על המזרח התיכון הבוער, כפי שנראה על מסך הטלוויזיה. צריך להזכיר שאנחנו עדיין ב־1989, ימי האינתיפדה הראשונה. תקופה די סוערת, בטח למי שמביט עליה דרך המסך.
לשיר הזה נוצרו שני רמיקסים שצורפו לתקליטון של ״Sandanya״, שיצא קצת אחרי האלבום. לרמיקסים האלו אחראי הצמד Mr. Big Mouse. שהוא למעשה גלגול מאוחר של Aksak Maboul, ההרכב שממנו צמח הלייבל Crammed. מיסטר ביג מאוס היו וינסנט קניס ומארק הולנדר, הבוסים של Crammed.
ב־1988 הם ייסדו, ביחד עם סמי בירנבך, שעשה את צעדיו הראשונים בעולם הקלאב, תת־לייבל בשם SSR. המטרה הייתה להביא לשוק הבלגי את רוח ההאוס שנשב מאנגליה ולהוציא סדרה של תקליטי 12 אינץ׳ שמיועדים לדיג׳ייאים. רוב הריליסים ב־SSR היו של אמנים שפעלו בקראמד, כמו טוקסידומון (תחת השם הבדוי Creatures of the Night), אמנית האוונגרד קארן פינלי, בליפ (הוא גייר ג׳נסן, חצי הצמד בל קנטו), The Gruesome Twosome עם סמי בירנבך, וגם הולנדר וקניס תחת שלל שמות בדויים.
אחד הסינגלים שיצאו ב־SSR נקרא ״Bitakhon״ ויצא תחת השם המסתורי Farida International. למעשה, זה היה רמיקס שיצר הולנדר לשיר ״East On Fire״ עם כל מיני תוספות ותבלינים, מה שיצר מעין הרכב חד פעמי של פורטיס, סחרוף והולנדר.
בקרדיטים על גבי התקליט הזה, אגב, הולחמו לראשונה השמות, אבל הפוך: Sakharofortis.
The Same
שיר חידתי, שאת הטקסט שלו כתבה לא אחרת מאשר מלכה שפיגל. ייתכן שהיא פונה בשיר הזה לפורטיס וסחרוף ביחד, שניים שהיו קרובים אליה מאוד במשך שנים, אבל עכשיו התחילו יותר ויותר להתרחק ולהיבלע.
יש משהו במילים של השיר הזה, ובצורה האמוציונלית שבה פורטיס מבצע אותו, שמשקף את הכוונה שלהם ביצירת האלבום כולו. דווקא השיר הזה, השקט והעדין באלבום, מראה שיש בהם איזשהו רצון פשוט ליהנות מהעשייה: ״There's still a child inside you, a child that only wants to play and hide״.
Burn a Bridge and Run
השיר הזה נשמע כמו ההמשך של ״East on Fire״. מקצב רפטטיבי ועצבני עם טקסט מעורפל שמתאר משהו כמו סרט פעולה. ההפקה של השיר מחצינה קצת פחות את הצד האתני וקצת יותר את החיבה של סחרוף לרוק הגיטרות מאזורי מנצ׳סטר־לונדון, חיבה שתהיה דומיננטית מאוד באלבומים הבאים שהצמד הזה יוציא יחד. ההפקה של הקטע הזה ספציפית נשמעת כמו הבסיס ל״1900?״.
Nashkini
בשנת 1990, פוריין אפייר הופיעו בפסטיבל בצרפת בשם Transmusicales. בכתבה שנערכה על אותו פסטיבל יש גם ראיון קצר איתם, שבו סחרוף מסביר שקשה ללהקות ישראליות להצליח בחו״ל כי ישראל היא מעין אי שמנותק מההתרחשויות באירופה ובארצות הברית, וגם שהחיבור בין מוזיקה אתנית לרוקנ׳רול היה הדבר הכי מעניין שקרה באייטיז מבחינתו והוא מסוקרן לראות לאן זה יגיע בניינטיז.
אפשר לומר שהקטע האינסטרומנטלי הזה מביע סוג של חזון עתידי. אם דיברנו על ההתפתחות של הדאנס האתני לכיוונים של אמביינט וצ׳יל אאוט, אז ההדים נמצאים כבר ב״נשקיני״.
הקטע הזה עשה סוג של קאמבק כשסחרוף חזר לנגן אותו בהופעות (עם שי צברי בתפקיד המואזין) וב־2016 הקליט אותו לגמרי מחדש לאלבום ״ליקוטים״. מה שסחרוף השמיט מהגרסה שלו זה את הנאום המטורף של פורטיס בסוף. אותו נאום שפורטיס למעשה גילגל מאז הדמו הביתי של ״דבש״ ב־1975, ״הדור הזה״, קטע הפתיחה בסרט ״שולץ״ והשיר ״ורטיגו״ של כרומוזום. נאום שהוא בעצם סוג של אילתור חסר גבולות.
באותה תקופה, פורטיס נשא נאום דומה בהקלטה מאולתרת שקיבלה את השם ״נקמת הטרקטור״ וגם בשיר שבוצע על במת מועדון זמן אמיתי בהשקת סיפורים מהקופסא. קראו לו ״נעליים״, והוא עדיין לא היה גמור מבחינה מלודית, אז פורטיס פשוט התחיל לאלתר על גבי המקצב שלו קטעים שהופיעו במקור בסרט ״שולץ״. מה קרה לו בסוף? עוד נגיע לזה.
I’ll Show You
שיר בונוס, שלא נכלל בתקליט המקורי אלא רק בגרסת הדיסק (בראשית ימי הדיסקים, חברות התקליטים ניסו להצדיק את המעבר לפורמט החדש ולכן נהגו להשמיט שירים ממהדורת התקליט). זה למעשה השיר הראשון של פוריין אפייר. פורטיס וסחרוף כתבו אותו עוד ב־1985, בחופשה בארץ, והוא אכן נשמע לקוח מהתקופה ההיא. קצת יותר אפלולי, פחות פתוח ופופי.
גם את הטקסט הזה כתבה מלכה שפיגל. לא ברור אם נכתב בימי מינימל או שהתחיל כאילתור ושופץ לאלבום, אבל נקודת המבט שמלכה תופסת כאן כדוברת מעניינת במיוחד. זה שיר על סוג של מנטור מרוצה מעצמו: ״I'll teach you special things, it's in your fate״, ״Without me you will be left behind״. אם קוראים את הטקסט, זה נשמע כמו סוג של מענה לדמות מ־״When I Go״, שרק רוצה להיות עצמאית ולהשתחרר.
גיטרות חוזרות לאופנה
באמצע 1989 יצא East On Fire. פורטיס וסחרוף הכינו הרכב להופעות באירופה, שהוא למעשה אותו הרכב שליווה אותם בארץ: גיל סמטנה בבס, יובל שפריר בכלי הקשה וז׳אן ז׳אק גולדברג בתופים. הם הכינו מופע נטול חומרים בעברית, כשהמטרה היא להופיע בתל אביב עם סיפורים מהקופסא עד אוקטובר, ואז להמשיך לאירופה בתור פוריין אפייר. אבל אז הגיע מאי 1989.
בחודש הזה יצא לרדיו השיר ״שועל במנוסה״, שיר שהוקלט בימי סיפורים מהקופסא אבל לא נכנס לאלבום. זה שיר מאוד שונה מ״סיפורים״ וגם מ־East On Fire. הוא הרבה יותר קומוניקטיבי, יותר סוחף ומתאים להופעות. שלושה חודשים אחריו יצא ״חלום כחול״ והפך ללהיט קיץ גדול, חסר תקדים בהיסטוריה הפורטיסית.
הדשדוש במכירות של ״סיפורים מהקופסא״ התחיל פתאום להתהפך. אנשים רצו לקנות את התקליט, ואולי קצת התאכזבו ששני השירים האלו לא נכללו בו, אבל פתאום פורטיס מצא את עצמו מוזמן לתכניות כמו ״זהו זה״ ו״תוסס״ ולקבל כתבות ב״מעריב לנוער״. קהל צעיר התחיל לגלות אותו, בניגוד לקהל המבוגר יותר של הפינגווין. זאת הייתה תחילת המהפך התקשורתי והתודעתי ביחס לרוק ישראלי. המחשבה שהנוער בארץ שומע פופ התחילה להתהפך. גיטרות התחילו לחזור לאופנה.
בינתיים, ״נענע דיסק״ איגדה את שני הסינגלים האלו ביחד עם עוד חומרים שיצאו לאורך השנה באוספ נענע מספר אחת, אלבום שהציג את מרכולתה של חברת התקליטים הצעירה. היו שם הגיבורים הראשיים פורטיס וסחרוף (עדיין תחת שמו של פורטיס בלבד), וגם ״סדר יום״ הוותיק של להקה רטורית. האוסף הציג לקהל את שונרא, נקמת הטרקטור, אלגנט, סיון שביט, וגם שני הרכבי מפתח בסאונד של הרוק הישראלי בשנות התשעים: החברים של נטאשה ולמה פיל.
את למה פיל הקים יוסי אלפנט (״Y Elephant״), והשיר היחיד שההרכב הארעי הזה הוציא בזמן אמת היה מעין מדריך להפקת רוק ישראלי מכאן והלאה, כמעט עד היום – קליט, מלודי, חם, קצת סיקסטיזי, קצת עוקצני, קולות רקע, גיטרות יפות. את כל זה אלפנט איגד בלהיט הכי גדול שלו: ״איך כש״.
החברים של נטאשה היו משהו אחר. להקה פריפריאלית, כמעט אנטי תל אביבית, שעברה כל מיני גלגולים עד שהתגלתה במקרה על ידי יאיר ניצני והוחתמה ל״הד ארצי״. המסלול שלהם לא היה קשור לסצינה התל אביבית, אבל השירים ובעיקר דרך ההבעה יוצאת הדופן שלהם גרמה להם להשתלב בטבעיות באוסף האלטרנטיבי של ״נענע״.
לימים, אלפנט יחבור לנטאשה ויפיק עבורם את שינויים בהרגלי הצריחה, שירחיב את היסודות של ״איך כש״. האלבום הזה ינחית את הרוק בלב המיינסטרים, ופה יסיים את תפקידו של אלפנט בו. בשנת 1991, בגיל 32, יוסי אלפנט עזב את העולם.
אבל בחזרה לסוף 1989. אחרי אוספ נענע מספר אחת וההצלחה הענקית ברדיו של ״שועל במנוסה״ ו״חלום כחול״, זעירא ניסה לשכנע את פורטיס וסחרוף להקליט אלבום נוסף בארץ. ההצעה המוזרה יותר הגיעה מחברת ״הד ארצי״, שהוציאה אלבום אוסף משירי יהונתן גפן. גפן, מסתבר, רצה להקליט שיר עם פורטיס וסחרוף.
וכך יצא, בינואר 1990, ״ואלס עם מתילדה״. פורטיס וסחרוף הלחינו ושרו, יהונתן גפן כתב והקריא. אפשר לומר שהשיר הזה הוא הגושפנקא הסופית על הישראליות של פורטיס וסחרוף. עכשיו, כשמשורר ישראלי קאנוני מקליט איתם, כבר אי אפשר לחזור ולהיות בלגים.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
