הסיפור של פורטיס – פרק 4: אורחים מיוחדים
פורטיס, צילום מסך מתוך יוטיוב

מאמרים

הסיפור של פורטיס – פרק 4: אורחים מיוחדים

כל הקלפים נטרפים: הפינגווין, הקולוסיאום, יוסי אלפנט, ז׳אן ז׳אק והיחידה לטיפול נמרץ! פרק סוער בסדרה על רמי פורטיס

תומר קריב 27.01.2021

״ארבעה מועדוני רוק פועלים בתל אביב: הקולוסיאום, פינגווין, ליקוויד וקולנוע דן. קולנוע דן הוא אולם הקונצרטים היחיד בארץ בו עומד הקהל על רגליו במשך כל המופע, וצופה בצורה אקטיבית במופעי רוק מקומיים וזרים״ (מתוך ״ערב חדש״, 1984)

המשפט הזה נאמר בפתיחת כתבת טלוויזיה שניסתה להציץ, בסקרנות מהוססת, על הסצינה התל אביבית של אותן שנים. התקשורת הישראלית, שהייתה אז מצומצמת למדי והסתכמה בערוץ אחד, שתי תחנות רדיו ומספר עיתונים, שמה לב שקורה משהו בתל אביב, אבל רוב הכתבים והתחקירנים שעבדו בה היו מבוגרים לפחות בעשור (בגיל או בתודעה) ממי שבאמת היה שם.

ככה נוצרו כתבות משעשעות של רפי רשף, שהשתומם על ההגדרה של הקליק כ״שירי ארץ ישראל של עוד 20 שנה״; של מוטי קירשנבאום, שהתפלא על צעירים שרוקדים ברחוב שינקין; ושל ירון לונדון, שעמד מבוהל באמצע הפינגווין וקרא לו ״מועדון פוסט אוונגרדי״. הכתבות האלו היו עוד חולייה בהתעניינות הממסדית במה שהתחיל לקרות במועדוני תל אביב.

מה שהניע את זה, במידה מסוימת, היה ההופעה של כרומוזום במוזיאון ב־1981, שעליה סיפרנו בפרק הקודם. אבל מי שבאמת תדלק את תל אביב החדשה היה ראש העיר שלה, שלמה להט, הלא הוא צ׳יץ׳: אלוף במילואים, איש ליכוד, לא בדיוק בליין טיפוסי. אבל דווקא הוא היה כוח מרכזי מאוד באווירה שאיפשרה לתרבות השוליים של העיר לבעבע. בתחילת שנות השמונים, עיריית תל אביב שמה לה למטרה להחזיר את הצעירים לעיר. ימי הבוהמה של שנות ה־60׳ נגמרו, ושנות ה־70׳ היו דלילות ולא מרגשות מבחינה תרבותית עבור העיר העברית הראשונה.

צ׳יץ׳ היה במידה רבה אחד האחראים ליצירת הבועה התל אביבית. עוד באמצע שנות ה־70׳, בתחילת הכהונה הראשונה שלו, הוא איפשר לפתוח בתי קולנוע בערב שישי ותיקצב את הקמת סינמטק תל אביב. בהמשך, העירייה יזמה גם את בניית כיכר אתרים ואת ההגבהה השנויה במחלוקת של כיכר דיזנגוף. השיא היה ב־1984, עם פתיחת הטיילת. הלהקה שהופיעה בטקס הפתיחה הייתה לא אחרת מאשר סיאם, ששרה שם את ״דאון טאון תל אביב״.

העירייה לא הסתפקה בזה, והציעה מלגות נדיבות ביותר לסטודנטים באוניברסיטת תל אביב שישכרו דירה, בין השאר, בשכונת לב העיר, השכונה שבה נמצא הרחוב שהפך לסמל – שינקין. ב־1982, יזם האמרגן צבי מילשטיין הקמה של מועדון חדש ברחוב שינקין פינת יהודה הלוי. קראו לו פינגווין.

זה לא היה מועדון, זה היה מקדש

כמו שסיפרנו, עוד ב־1980 התחילה התעוררות קלה בסצינת המועדונים העירונית. הבצורת הארוכה של שנות ה־70׳ התחילה להיגמר, עם מועדונים קטנים כמו האנדרגראונד והגל החדש. הפתיחה של הפינגווין סימלה עידן חדש. זה לא היה מועדון, זה היה מקדש.

הלהקות שהופיעו, הדיג׳ייאים שתיקלטו, העיצוב ואפילו האטרקציות כמו מקעקעים ומספרה, הכל היה חדש ומסעיר ויצר אווירה של מקום יוצא דופן ששייך לקהילה קטנה ונחושה. הצעירים שבאו לפינגווין הגיעו לטקס. הם התלבשו בשחור, שמו משקפי שמש גדולות, איפור יוצא דופן, שיער מעוצב, ארשת פנים רצינית ונטולת חיוכים – והלכו לראות, להראות ולהרגיש חלק.

בתחילת דרכו, אגב, הפינגווין היה מועדון ריקודים בלבד. שולץ טען שהוא זה ששיכנע את בעלי המקום להקים במה להופעות. כך או כך, הבמה של הפינגווין הייתה מקום שבו צמחו עשרות הרכבים, גדולים וקטנים. זה היה המגרש הביתי של כל מי שרצה להרים גיטרה או סינתיסייזר ולנגן מול קהל. המתחרה הגדול של הפינגווין נפתח ביוני 1982 בכיכר אתרים, במקום שבו פעל אחר כך הפוסיקאט. קראו לו, כמה הולם, הקולוסיאום.

אם הפינגווין הוקם בהשראת ה־CBGB, הקולוסיאום היה התשובה המקומית לסטודיו 54. מועדון גדול, נוצץ ומתוקשר במיוחד, שהביא לערב הפתיחה שלו הופעה של לא אחרת מאשר גרייס ג׳ונס, כמו גם עוד שורה ארוכה של סלבריטאים, אנשי תקשורת, פוליטיקאים ואנשי עסקים.

בתחילת 1983 הצטרף לחגיגה מי שלקח גם מכאן וגם מכאן, גם מהרוח המחתרתית של הפינגווין וגם מהגודל והמרחב של הקולוסיאום. שוקי וייס, מפיק קטן בסצינה, היה האיש שפתח את קולנוע דן, מועדון שנועד גם לתת במה לאמנים מקומיים וגם להיות תחנת ייבוא להרכבים מחו״ל. בשנים הבאות הוא הנחית בתל אביב את סוזי והבנשיז, איאן דיורי, באוהאוס ואחרים.

אם דיברנו על תקשורת, אז בעוד הטלוויזיה עמדה נבוכה מול אותם צעירים מאופרים ואנטיפתים, העיתונות העצמאית החלה לפרוח. ״מוניטין״, ״ווליום״, ״כל העיר״, ״זמן תל אביב״ – המקומונים והעיתונים העצמאיים שיקפו, ובמידה מסוימת גם יצרו, את המיתוס של תל אביב: כרך קטן שהפך למטרופולין עדכני ומחובר לעולם. ניו יורק של ישראל.

הבועה נשארה בועה

אז איפה זה פוגש את אותו משוגע, שרק שש שנים קודם לכן עמד מול 20 איש בבית ליסין?

ב־1981, רמי פורטיס תיפקד כגיטריסט וזמר קולות רקע בכרומוזום. הוא נהנה להיות בצד, אבל לא הפסיק לריב עם שולץ. בשלב מסוים הוא פיטר אותו. ככה פתאום, שלוש שנים של חברות ושיתוף פעולה מקצועי נגמרו. בעיתוני התקופה, שולץ טען שהוא כל כך הופתע מהפיטורין עד שקיבל התקף לב (מפוברק), מה שהצדיק את הקמת הלהקה הבאה שלו – היחידה לטיפול נמרץ.

פורטיס, מצידו, החליט להמשיך עם כרומוזום. הוא צירף את יקי אבימור ורונן בן טל, שניגנו בהרכב חובבני שעבר בפינגווין, אל חברי הלהקה הקיימים רונה ורד, דוד גרוואי ונועם הלוי. בן טל היה סטודנט לקולנוע שחילטר כמוזיקאי. היתה לו הרבה אמביציה והוא היה מפוקס ומקצועי בניגוד לפורטיס, שנהג להתלבט ולהתפזר. החבורה הזאת קראה לעצמה ״כרומוזום צוואי״ (שתיים, בגרמנית) – רמז לחיבה שלהם לרוק הגרמני וספציפית לקראפטוורק.

כרומוזום 2, בניגוד לקודמתה, עשתה המון חזרות. בן טל תפס מהר מאוד את המושכות והלהקה עבדה על המון חומר. חבריה סיפרו שהם ניגנו מעולה, היו מגובשים, כתבו המון, הופיעו קצת – ולא הקליטו כלום. אין אף זכר מוקלט או מצולם לכרומוזום 2, חוץ מכמה תמונות סטילס.

מה שרונן בן טל כן זכר הוא את ההופעה שלהם בקולוסיאום ב־6 ביוני 1982. באותו יום פרצה מלחמת לבנון הראשונה. זה הרגע שבו הסצינה התל אביבית התוססת עמדה למבחן. האם גם היא תיאלץ להיכנע ולהתחבר לרוח הפטריוטית של ״כל העם צבא״?

המיתולוגיה אומרת שלא: הבועה נשארה בועה ושום דבר לא חדר בעדה. אבל האמת קצת יותר מורכבת. בכל זאת, אנחנו בישראל. מדינה קטנה. לכל בליין חמור סבר שרוקד עם הפנים לקיר בפינגווין יש בן דוד שנשלח ללבנון הדוגמה הכי טובה לחוסר היכולת ליישב את הסתירה הזאת הוא האלבום השני של הקליק, ״עולם צפוף״, שיצא בקיץ 1983 – אלבום שבו נעלמו הפילוסופיה, האינקובטורים והנונסנס.

דני דותן כתב שירים הרבה יותר מפוכחים, שירים על חברה ואנשים שנמצאים על סף התפוצצות, על מערכות יחסים חולות, על ניסיון לביטוי עצמי ותחושה של חוסר תכלית. ״כל האמת״, ״אני אבוד״, ״נמאס לי״ וכמובן ״אל תדליקו לי נר״. בשני האחרונים התארח בגיטרה לא אחר מאשר מיודענו, פורטיס.

החברים של פורטיס

הקשר בין פורטיס לקליק התחיל עוד בקיץ 1982. בזמן שהטלוויזיה מלאה בדיווחים מפחידים על מעללי כוחותינו בביירות, המועדונים המשיכו לפרוח, הרכבים חדשים קמו, כישרונות חדשים צפו, וכמו שאפשר היה לצפות – גם אמרגנים ותיקים התחילו להיכנס לתמונה ולנסות למקסם רווחים.

אמנון צבן, האיש שיזם את פסטיבל נואיבה, ניסה לשחזר את ההצלחה – הפעם באילת, עם הלהקות החדשות והלוהטות של מרתפי תל אביב. הוא הציע לקליק לאגד סביבם כמה מוזיקאים מהסצינה וליצור סופרגרופ.
דני דותן דחה על הסף את העסק, ושאר החברים צירפו אליהם את פורטיס ורונן בן טל מכרומוזום 2. שאר החברים בכרומוזום 2 חברו לאויב, שולץ, והקימו את היחידה לטיפול נמרץ. כך קם ההרכב קצר הימים 4טיס וחברים, הרכב שלא הופיע באילת – שכן הפסטיבל בוטל, כמו תמיד בישראל, בשל המצב.

4טיס וחברים לא הקליט כלום אבל הופיע במשך מספר חודשים, בעיקר בפינגווין. חלק מהשירים שנוצרו אז, באנגלית, התגלגלו בהמשך עם מילים בעברית לאלבום תיקיות של רונן בן טל. לאחרונה, האלבום הזה יצא במהדורה כפולה עם הרבה קטעי בונוס מהתקופה, ביניהם ״Respect Your Gun״, דמו ביתי של בן טל ופורטיס מ־1982 שהפך אחר כך ל״שמור את הגוף״. זאת בעצם ההקלטה הרשמית היחידה מתקופת 4טיס וחברים.

בהמשך, אחרי כמה שינויים בהרכב, הם עבדו תחת השם רג׳פטיק, שם שבו פורטיס ונועם הלוי כבר השתמשו לפרויקט ביתי משותף. בתחילת 1983 התקבע ההרכב הסופי – רונן בן טל, יקי אבימור, ז׳אן ז׳אק גולדברג, רמי פורטיס – והשם הסופי – ז׳אן קונפליקט.

ניסוי וטעייה בהשתתפות הקהל

הסיפור של ז׳אן קונפליקט הוא קטוע, בלתי סדיר וקשה למעקב. ככה זה כשכל חברי הלהקה פעלו במקביל גם בהרכבים נוספים וגם בעבודות נוספות. פורטיס עבד בעבודות נוספות (הוא אפילו ירד לנגב כדי להשתתף בהקמת שדה התעופה עובדה) ובהמשך הצטרף למינימל קומפקט והיה על הקו תל אביב־בריסל; ז׳אן ז׳אק תופף עם הקליק ועם אמנים נוספים; בן טל ניגן עם הקליק ועם הרכבים זמניים אחרים כמו גוסטו לובי והשערבנים, ומה שחשוב יותר – הקים ביחד עם אורי ברק את האולפן DB.

זה היה צעד דרמטי. עד אז, רוב ההרכבים שהופיעו בפינגווין ובקולנוע דן כמעט ולא הוקלטו בצורה מקצועית, לכל היותר כמה דמואים בבית או קסטות מחתרתיות עם הקלטות מהופעות. בן טל הציע משהו חדש: אולפן מקצועי ומתקדם שנועד להקליט את אותם הרכבי מחתרת שלא יכלו להרשות לעצמם שעת אולפן ב״טריטון״, ״סיגמא״ או ״הרולד״. בן טל וברק בנו אולפן עם צליל מעודכן ואוריינטציה אלקטרונית, משהו מרענן בין האולפנים הוותיקים והמקובעים.

הדרך של DB לממן את הקלטות האנדרגראונד הללו הייתה להציע את שירותיהם גם לאמנים הגדולים. כך אותה גישה חדשה חלחלה גם לאלבומים מהזרם המרכזי והביאה סאונד מתקדם, פופי וחדשני לאלבומים כמו ״ימים נשברים״ של עפרה חזה, אלבום הבכורה של אלון אולארצ׳יק, ״משאלה״ של בועז שרעבי והאלבום הראשון של נוער שוליים, שבן טל הפיק. בכל האלבומים האלו אפשר לשמוע, מאחורה, את הסאונד המתכתי והקר של הפינגווין.

אז עכשיו רונן בן טל, שהוא בעל אולפן, יכול להשתמש בו כדי לתעד בצורה רשמית ואיכותית את הלהקה החדשה שלו. ברוח כרומוזום, לז׳אן קונפליקט לא היו שירים של ממש. הם היו מאלתרים משהו בבאלאנס ועליו רוכבים בהופעות, ניסוי וטעייה בהשתתפות הקהל. ההופעות שלהם תוארו כחוויות יוצאת דופן, אלקטרוניות וקרות אבל גם מלאות באמוציות – כמו שני הכוחות המרכזיים שלהם, פורטיס המאלתר והמתפרע ובן טל הטכנואיד, וביניהם הבס־תופים של אבימור־ז׳אק, מייצבים את הכל.

פורטיס לא רצה להקליט את החומר באולפן. הוא חשש שהוא לא טוב מספיק. אנשי תקשורת כמו יואב קוטנר, שקידמו במרץ את המוזיקה האלטרנטיבית (בעיקר בגלי צה״ל), ניסו ללחוץ עליו לשחרר חומרים שניתן להשמיע. ז׳אן קונפליקט אמנם הוציאו קסטה עם הקלטה של הופעה בקולנוע דן, אבל האיכות לא הייתה מספקת עבור הרדיו של אז.

בקיץ 1983, בן טל יזם הקלטת דוגמה של ז׳אן קונפליקט ב־DB. אחד ההרכבים הראשונים שנכנס להקליט שם, סוג של ניסוי כלים עבורם וגם עבור האולפן. הם הקליטו במקום שני קטעי אלתור: ״Staki Paki״ ו־״Sous-Marin״ ושניים נוספים עם חברים שקפצו לביקור: מלכה שפיגל וברי סחרוף. שפיגל וסחרוף הגיעו לארץ לצורך הופעה של מינימל קומפקט בפינגווין, שם הם חלקו ערב עם ז׳אן קונפליקט. בהופעה של מינימל, פורטיס עלה להתארח במספר קטעים. סוג של הקדמה לעתיד.

במהלך הביקור בארץ, פורטיס גנב את ברי ומלכה לסשן עם ז׳אן קונפליקט ב־DB. הם הקליטו שני שירים: ״Hunters״ ו־״Different Ways״. קטעים מדיטטיביים ואפלוליים עם תיבול מזרחי, שמתבססים על הגרוב של ז׳אן ז׳אק, אולי גדול המתופפים של האייטיז בישראל. כשמלכה שרה ״We are walking in a different ways״ זה נשמע כמו מסר, אולי לפורטיס, אולי לישראל, אולי למיינסטרים התרבותי.

גולדברג הצליח לסדר ללהקה הקלטה גם באולפן אחר בשם קיסר, שנחשב מקצועי יותר. מלכה וברי הצטרפו גם לכאן, וכך הוקלט שיר שנולד עוד בימי 4טיס וחברים והפך כבר אז ללהיט גדול בהופעות: ״Special Guest״. בדומה לשירים האחרים, גם הוא אלתור שמתבסס על קצב. אבל בניגוד אליהם, היה בו משהו קצת יותר המנוני. הוא הפך לאהוב במיוחד בהופעות של הלהקה ואיכות ההקלטה המוצלחת שלו הפכה אותו ללהיט רדיו קטן, בעיקר בתוכניות של קוטנר.

ב־2017 בן טל יזם הוצאת אנתולוגיה שאיגדה את כל ההקלטות של ההרכב. אפשר לשמוע שם את אותה רוח ניסיונית, חופשית, כמעט ג׳אזית. הרבה פעמים אלו שירים ארוכים ללא התחלה וסוף, מדיטטיביים לגמרי. מעניין לדמיין אותם מול הקהל לבוש השחורים של הפינגווין, שהיה כנראה די סבלני ופתוח (ומתודלק, מן הסתם).

חייזר, אבל מכוכב אחר לגמרי

לסצינת דאון טאון תל אביב היה לובי עיתונאי ותקשורתי נמרץ. אותו לובי שיחק תפקיד בשני ריליסים נוספים וחשובים מ־1983. ניסיונות כמעט בודדים לשיר בעברית ולהקליט באופן מקצועי. לשחק את המשחק. ברחוב גרוזנברג, על חורבותיו של קולנוע אופיר, נפתח בקיץ 1983 מועדון הליקוויד, האח הקטן של הפינגווין. להקת הבית בו נקראה Undertaker Contractor והיו חברים בה עופר הררי, דני אברהם ויוסי אלפנט בן ה־24.

כמו פורטיס, אלפנט נראה לקהל כמו חייזר, אבל מכוכב אחר לגמרי. בניגוד לפורטיס הפרוע וחסר הגבולות, אלפנט הגיע עם סטייל של כוכב רוק גדול מהחיים, עם בלורית מסוגננת, חולצות פתוחות וסאונד גיטרה שאף אחד לא יכל לחקות. הלוק הזה גרם לו להראות כאילו כל הסיפור הזה של מועדוני תל אביב הדחוסים קטן עליו, והוא רק מחכה לרגע שבו יוכל לפרוש כנפיים.

אחרי כמה חודשים של הופעות עם חומר באנגלית, אלפנט התחיל לנסות לכתוב שירים בעברית ולשלב אותם עם הסאונד הניו וייבי של הלהקה. ביחד עם הררי, אריק צוקר ואייל גולדשטיין, הוא הקים את להקה רטורית. 

ניצן זעירא, לימים איש ״נענע דיסק״ ואז עיתונאי צעיר שהקים את המגזין ״ווליום״, המליץ על להקה רטורית לאביו, דב זעירא (שהלך לעולמו ממש לא מזמן), בעל הלייבל ״התקליט חיפה״. דב סידר להם הקלטה מקצועית באולפן ״סיגמא״ ואפילו דאג למיקס וחיתוך בלונדון. כך יצא ה־EP של להקה רטורית, ובו ארבעה שירים שהצליחו לשלב בצורה מעוררת השראה בין סאונד עדכני לבין כתיבה רוקית ישראלית שירדה חלק יותר בגרון מהאלתורים של ז׳אן קונפליקט.

״סדר יום״ הפך אפילו ללהיט רדיו, והשפיע עמוקות על דור שלם של מוזיקאים צעירים, שהבינו שאפשר לעשות מוזיקה כזאת, בעברית ובטבעיות. אבל אלפנט מיצה את העניין. התעשייה המקומית לא עניינה אותו. הוא תירגם את השירים לאנגלית ובהמשך גם טס לניו יורק לשנתיים של קוקאין והרס עצמי.

הדוגמה השנייה למוזיקאים מעולם הפינגווין שניסו להיכנס בדלת של הגדולים הגיעה מההרכב המקביל של ז׳אן קונפליקט. שולץ, ורד וגרוואי, ביחד עם הדר גולדמן ושלמה משיח, היו היחידה לטיפול נמרץ. ברוחו של שולץ, ההיסטוריה שלהם קצרה ומטורללת ביותר. הוא החליט לבנות קונספט להופעה שיתבסס על תלבושות עם חלוקים של רופאים. תמורת הציוד הרפואי, הלהקה סיכמה עם מד״א שמחוץ להופעות יעמוד אמבולנס שיאסוף תרומות דם.

באותה תקופה ניסתה חברת CBS להקים מעין תת־לייבל שיוציא מוזיקה אלטרנטיבית מקומית. קובי רכט, שחזר מכמה שנים באירופה וארה״ב ונראה מחובר יחסית למה שקורה בעולם, נבחר להיות ה־A&R, מי שיבחר ויפיק את הלהקות החדשות. רכט סיפר ששמע המון קלטות, ״הכל זוועה״. אבל ביחידה הוא כן מצא משהו שאפשר לעבוד איתו.

מכאן והלאה העניינים רק הסתבכו. רכט טען ששולץ נהג להציק לו באולפן ולא נתן לו לעבוד, ושהוא עשה את המקסימום כדי להוציא מלהקה לא מקצועית חומר ראוי לאלבום. שולץ טען שההפקה הייתה גסה ודלה, שהסאונד של הלהקה התכווץ למימדים שהפכו אותו לדחוס וצורמני, ושרכט בזבז את כספי ההפקה.

האמת נמצאת כנראה באמצע. באותה תקופה אפשר היה להקליט סינתיסייזרים בארץ בצורה מספקת, ולראייה העבודה המדהימה של רונה ורד ב״עולם צפוף״ של הקליק. אבל החומר של היחידה היה כנראה פחות מגובש, והבלאגן ששולץ נהג להשאיר מאחוריו, בצירוף הבוז של רכט, הוביל לאלבום מפוספס למדי. מפח הנפש הזה גרם גם לשולץ לעזוב את הארץ ולחבור לאלפנט בניו יורק המסוממת.

אגב, באותה שנה בדיוק יצא בחברת ״הד ארצי״ אלבום של דמות בולטת אחרת מעולם המועדונים: עופר אקרלינג. אקרלינג, שהנהיג בעבר את ליפסטיק, הצליח איכשהו להפוך את ״לא רוצה לזמביה״ ללהיט ענק, שהוביל לחוזה הקלטות. האלבום לא רוצה לזמביה הכניס בדלת האחורית פאנק, ניו וייב ודאב במעטפת פופית, והרחיב עוד קצת את טווח הפתיחוּת של המיינסטרים המקומי. מי שהפיק את האלבום, אגב, היה האיש שהפיק את פלונטר: חיים רומנו.

בין האנרגיה הזועמת לאווירה הניסיונית

פורטיס, שצפה מהצד בניסיונות הראשונים לדחוף את השוליים למרכז, התחיל לכתוב דברים אחרים. בפעם הבאה שבה ז׳אן קונפליקט נכנסו לאולפן, ב־1985, הם הקליטו שני שירים חזקים במיוחד.

הראשון הוא ״Exercise״, אחד הקטעים האהובים בהופעות, וכזה שנתן לפורטיס להתפרע עד הסוף. דווקא המקצב האיטי הוא סוד הקסם שלו. הוא נפתח בריף גיטרה שחוזר על עצמו שוב ושוב, ואליו מצטרפת נגינת פסנתר מעודנת של סחרוף, החבר הלא רשמי בלהקה. ואז נכנסים התופים של ז׳אן ז׳אק עם שתי מכות נחושות. את כל העסק מעטר הסינתי של רונן בן טל, שמנגן ריף לא מורכב אבל צבעוני מאוד.

הטקסט כמובן לא חשוב. פורטיס אומר שזה בכלל ג׳יבריש. אבל בפזמון, כשהוא זועק ״Nothing is real״ (או ״Nothing for us״? קשה להגיד), יש הרבה כוח. בצילומי הווידאו המקרטעים של השיר הזה על הבמה יוצאת אנרגיה היסטרית, שקצת נעלמת בגרסת האולפן האמביינטית.

מעניין לראות את הריקודים הרובוטיים האלו של פורטיס, רק 6-7 שנים אחרי הפאזה הפאנקיסטית. הקהל שבא לראות אותו בפינגווין זכר אותו צורח למיקרופון בגני התערוכה וגם זכר אותו מלווה את שולץ במוזיאון.

נראה שז׳אן קונפליקט הייתה מיזוג מוצלח בשבילו בין האנרגיה הזועמת לאווירה הניסיונית והחופשית. לא במקרה הוא נהג לשיר בהופעות שלהם את ״אינקובטור״ ו״המוות אינו מחוסר עבודה״ בגרסאות מסונתזות ואפלות ברוח התקופה.

השיר השני שהלהקה הקליטה ב־1985 הוא כבר משהו אחר. הוא אולי הסיכום של פורטיס לתקופת המועדונים, לניסיון לגשר בין המרחב התרבותי האינטימי והנעים, שבו אין חוקים, אין לבנון, אין עדוֹת, יש רק חופש ושחרור – לבין כל מה שקורה ברגע שעולים למעלה במדרגות של הפינגווין אל רחוב יהודה הלוי. הכל נמצא בהמנון ששרים עם אגרוף לכיוון השמים – ״One day I smile and one day I cry״. השיר הזה יצא כתקליט שדרים לרדיו והושמע לא מעט בתוכניות כמו ״הפסקת עשר״ של מיכל ניב ושרון מולדאבי.

כשהשיר הזה יצא לאור, פורטיס כבר היה בשלב הבא. במרץ 1984 הוא עלה על מטוס לבלגיה, מימש את ההבטחה מ־1980 והצטרף למינימל קומפקט. שוב הקלפים נטרפו, ושוב הוא התחיל הכל מחדש.

מוזמנות/ים להאזין לתומר קריב ביום שישי ב־13:00 מדי שבועיים בתוכנית האישית שלו, בתוכנית "זה מכבר" ביחד עם ישיב כהן, ובספיישלים הרבים שהוא מגיש ברדיו הקצה

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    19 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 13.09.2021
  • עידו שדה, צילום: רונן גולדמן
    פוסט  

    מאמרים

    הקצה של עידו שדה

    על הדואט שמחבר בין פריז לתל אביב והופעה בלתי נשכחת של ג'וני מיטשל: העורך האורח של השבוע משתף

    צוות "הקצה שלי" 10.09.2021
  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    15 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 06.09.2021