מראיין: ״מינימל גרים בבריסל כבר כשנתיים וחצי, מדוע בחרתם דווקא בבריסל?״
מלכה שפיגל: ״בריסל היא עיר מרכזית, ממנה אנחנו נוסעים לטורים, יש פה כמה חברות תקליטים שפועלות, עושה רושם שזה הולך להפוך למרכז תרבותי״
מראיין: ״האם אתם מודעים לעובדה שאתם מפורסמים בארץ, והאם אתם מוכנים לפרט את התוכניות שלכם לעתיד הקרוב?״
סמי בירנבך: (מחייך) ״גונבה שמועה לאוזנינו. התוכניות שלנו לעתיד – אנחנו גומרים תקליט חדש, שייצא כנראה בסביבות מרץ. אחריו כנראה נערוך סיור בינלאומי, ואנחנו נוסעים להופיע בפסטיבל חשוב בפולין, ורשה״.
מראיין: ״אז כל מה שנותר לי לאחל לכם זה ברוכים הבאים וקונצרטים מוצלחים בארץ״
רמי פורטיס: ״להתראות בארץ״
ברי סחרוף: (מנופף לשלום)
(מתוך ״עד פופ״, 1985)
״יום אחד, באחד הביקורים שלו בארץ, ברי בא אליי ואמר ׳מה אתה מחפש פה, בוא תצטרף אלינו, יש חברת תקליטים והופעות, כדאי לך׳. ואני די היססתי. חששתי שאני אעשה בלאגנים… מה שבאמת עשיתי״.
(פורטיס, מתוך ״סוף עונת התפוזים״, 1998)
הוי אמסטרדם
בתחילת 1981, רמי פורטיס עלה על טיסה מאמסטרדם לתל אביב. הניסיון הקצר לפעול שם כלהקת S.O.B נכשל (פורטיס הקפיד להבהיר בראיונות שזאת היתה להקה איומה ונוראה), והוא החליט לפרוש מהעסק.
מי שנשארו באמסטרדם היו ברי סחרוף, סמי בירנבך ומלכה שפיגל, שבשלב הזה עדיין לא ממש ידעה אם היא בכלל רוצה לנגן ולהיות חלק מלהקה. גם סמי לא היה ממש בעל ניסיון על במה, ולמעשה היחיד שידע לנגן ברמה מספקת היה סחרוף. הם התחילו לעבוד בבית והקליטו כל מיני דמואים, באווירה חצי חובבנית במתכוון, כשברי מנגן בסינתיסייזר ובמכונת תופים, סמי מקריא טקסטים ומלכה מנגנת בבס.
מלכה וסמי היו, כאמור, חסרי ניסיון, אבל לשניהם היו מודלים מוצלחים להישען עליהם. מלכה ראתה בטינה ווימאות, הבסיסטית הווירטואוזית של טוקינג הדס, שבעצמה לא ידעה לנגן ולמדה דרך שמיעה, השראה לעשות את זה בעצמה (היא ציינה שהושפעה גם מג׳ה וובל, שמוכר בעיקר כבסיסט של PIL). סמי, מצידו, הושפע מסגנון השירה הרובוטי והאפל של איאן קרטיס, סולן ג׳וי דיוויז׳ן, וסיגל לעצמו משהו שבהתחלה נשמע קצת כמו חיקוי ולאט לאט תפס צורה משל עצמו.
בפורמט הביתי הזה החבורה יצרה שני קטעים, סתם בשביל הכיף. סמי חשב שאפשר אולי להוציא אותם על גבי תקליטון באחד הלייבלים הקטנים שהתחילו לצמוח באזור.
בניגוד לישראל הקטנה, שבה החתמה באחת מחברות התקליטים המעטות שפעלו בארץ הייתה כמעט הדרך היחידה של להקה להקליט אלבום (ולא קסטה הום־מייד לתת לחברים), שוק הלייבלים הקטנים באירופה, בדיוק בתפר שבין הפוסט פאנק לניו וייב, היה פתוח ורעב. הרוח הפאנקיסטית של DIY השפיעה עמוקות דווקא על הפריפריה של אירופה – לא אנגליה ואפילו לא גרמניה, אלא מדינות כמו בלגיה, שוויץ, צרפת, הולנד ולוקסמברג.
מארק הולנדר היה מוזיקאי שהקים ב־1977 את הצמד האוונגרדי Aksak Maboul ביחד עם וינסנט קניס. הם הוציאו אלבום בכורה באותה שנה ושילבו בין פרי ג׳אז, אלקטרוניקה ומוזיקה קלאסית מודרנית. ב־1980, אחרי מספר שיתופי פעולה עם הרכבי אוונגרד כמו Henry Cow ו־The Honeymoon Killers, הלייבל שבו הולנדר וקניס הוציאו את אלבום הבכורה שלה, Kamikaze, פשט רגל ונסגר.
באותה רוח של DIY הם החליטו להקים לייבל משלהם. הם קראו לו Crammed. המטרה הראשונית הייתה להוציא את המוזיקה שלהם, אבל מהר מאוד הם החליטו לפתוח את השערים ולהחתים אמנים נוספים שחלקו איתם את אותה רוח ניסיונית ונטולת גבולות.
סמי הכיר את הולנדר מהתקופה שבה גר בהולנד. באותה תקופה, שניהם הסתובבו עם חבורה אמנותית שקראה לעצמה RIO (Rock In Oppisition), מעין שילוב של רוק מתקדם עם אוונגרד, שאליה השתייך גם הצמד של הולנדר, אקסאק מאבול. סמי העביר אליו את אותה קסטת דמו. ״I thought it was horrible״ הולנדר אומר בחיוך בסרט ״נשמות גועשות״, ואז מתקן, ״It was just swimming with a lot of echo. It wasn't very done, but I liked it״. ברי סיפר שרק כשהגיעה ההצעה מהולנדר להחתים את הלהקה, הם בכלל הבינו שזאת תהיה להקה.
זאת הייתה למעשה אחת ההחתמות הראשונות של קראמד. דווקא אותו טריו חסר ניסיון, שעכשיו גם היה לו שם, שסימל מבחינתם את הרוח האינטימית והמופנמת שהייתה בהקלטות הביתיות, ואותה הם היו נחושים לשמר: מינימל קומפקט.
אחד אחד
בסוף 1981 הם הוציאו EP ראשון, אחד הריליסים הראשונים שיצאו בחברת קראמד.
התכנית המקורית הייתה להוציא תקליטון 7 אינץ׳ מאותם שני קטעים שהוקלטו בבית: ״To Get Inside״ ו־״Creation is Perfect״, שהתבסס על פואמה של בוב קאופמן. תוך כדי ההקלטות, הלהקה אילתרה שלושה שירים נוספים וכך נוצר מיני־אלבום בן חמישה קטעים. הבולט מביניהם היה ״'Statik Dancin״. בשלב הזה לא היה ללהקה מתופף קבוע, ובהקלטות תופף נגן אולפן בשם פיטר בננברג. גרוב התופים שלו בקטע הזה, שנבנה ביחד עם סחרוף, היה מהפכני. הרוח הדאנסית בשיר הזה והשילוב בין מקצב רקיד להפקת לו־פיי הפכו לאבן דרך בהתפתחות של הז׳אנר שאפשר לקרוא לו ״Punk-Funk״. ג׳יימס מרפי מ־LCD Soundsystem, למשל, ציין את ״'Statik Dancin״ כאחת ההשפעות הכי גדולות עליו.
הסשן היה, כמו שסמי כינה אותו, ״תאונתי״. זאת הייתה הפעם הראשונה עבורו כזמר באולפן, הפעם הראשונה של מלכה כבסיסטית, וגם ברי, למרות ניסיונו כגיטריסט, לא היה המון פעמים באולפן. אולי מהסיבה הזאת, הולנדר גיבה אותם בכל מיני נגני אולפן, כולל הוא עצמו. עוד אחד ממשתתפי האלבום היה דיק פולק, שהפך לדמות משמעותית מאוד עבור הלהקה. הוא היה זה שדחף את הלהקה להחצין את ההשפעות הים־תיכוניות שלהם. הוא עבד איתם, ובעיקר עם סמי, על הפרפומנס שלהם, ולמעשה עזר לעצב את הסטייל של הלהקה על הבמה – סטייל שהושפע מהקצוות שהלהקה נעה ביניהם, בין הקור האירופאי למקורות הישראליים.
התגובות ל־EP היו מצוינות ופולק הציע ללהקה מתופף להופעות, מקס פרנקן ההולנדי. הוא לא היה בעל ניסיון מקצועי, אבל היה נמרץ ומלא מוטיבציה. הם גם אהבו את האישיות הנעימה שלו, ובמשך הזמן הוא הפך לגורם המאזן והמרגיע בדינמיקה הפנימית של הלהקה.
את שנת 1982 מינימל בילו בהופעות ובהקלטות מתמשכות לאלבומם הראשון. רוב המוזיקה שלהם נוצרה בצורה די דומה להרכבים כמו כרומוזום וז׳אן קונפליקט: אלתורים וג׳אמים ארוכים עם טקסטים קצרים, שהלכו והתפתחו לכיוון של שירים. גם התיבול המזרחי היה משותף.
באותה תקופה מינימל הגיעו, לראשונה, להופעות בתל אביב. ייתכן שגם המפגשים האלו והשמירה על קשר עם הסצינה המקומית גרמה להם להישמע די קרובים לדברים שעליהם דיברנו בכתבות הקודמות. אבל ההבדל הוא, כמובן, בעובדה שהם היו באירופה, במרכז ההתרחשות, הקליטו באולפנים מקצועיים, הופיעו בפני קהלים שונים, ובאופן כללי התמקצעו מאוד עם הזמן.
זה ניכר באלבום הבכורה של מינימל, One By One, שיצא בתחילת 1983.
היו בו להיטי הופעות כמו ״It Takes a Lifetime״ ו־״Babylonian Tower״, שהדגיש במיוחד את ההשפעות המזרחיות ובעיקר את נגינת הגיטרה של ברי, שפיתח כאן את הסגנון שילווה אותו למעשה עד היום. מצד שני, רוב האלבום כלל קטעים ניסיוניים כמו ״Invocation״, ״Head Section״, ״Morpheus Secrets״ (שייתן לימים השראה לשם הבמה של סמי, מורפיאוס), ושירי סולו ראשונים של מלכה (״Take Me Away״) וברי (״Disguise״). הם אפילו הרגישו מספיק בנוח להכניס שיר בעברית, ועוד חידוש לשיר העם ״אורחה במדבר״ (״ימין ושמאל רק חול וחול״).
עוד באותה שנה, מינימל הופיעה יחד עם אחד ההרכבים הבולטים שפעלו בבריסל באותה תקופה, הרכב שגם הוא הוחתם לקראמד – Tuxedomoon. הקשר בין הלהקות הוביל לעבודה משותפת עם הבסיסט פיטר פרינסיפל, שהפיק עם מינימל קטעים למופע בלט של פייר דרולר בשם ״Pieces for Nothing״. הקטעים שחוברו למופע פתחו את פרויקט הדגל של קראמד – סדרת האוספים Made to Measure, שנועדה לאצור מוזיקה ״שימושית״ לסרטים, הצגות, מופעי בלט וכן הלאה.
פורטיס בבריסל
אל תחילת 1984 מינימל קומפקט הגיעה במצב מצוין. הם התחילו להקליט אלבום חדש, היה להם קהל קטן ונאמן שהלך ונבנה בבלגיה, הולנד, אוסטריה וצרפת, הם הופיעו בכמה פסטיבל נחשבים, וגיבשו צליל יוצא דופן שגרם להם להתבלט בתוך סצינת הפוסט פאנק האירופאית. אפילו באנגליה התחילו לשים לב.
ב־1983 מינימל הופיעה בפסטיבל בשם Tone Gigentone בווינה. זה היה פסטיבל האוונגרד הכי נחשב באירופה, עם הופעות של הרזידנטס, לידיה לאנץ׳, סייקיק טיוי, בריאן אינו, סוואנס ואפילו סוניק יות׳ בתחילת דרכם. מינימל הגיעו לשם וביצעו את ״Babylonian Tower״, עם הריף האוריינטלי, ומיד משכו תשומת לב. הם הפכו ללהקה נחשבת בסצינת האנדרגראונד באירופה.
ואז, במרץ 1984, נחת בבריסל פורטיס והצטרף ללהקה.
למה פורטיס נסע?
בדוקו ״נשמות גועשות״ ברי מספר שכשמינימל הופיעו בארץ וחלקו ערב עם ז׳אן קונפליקט, הוא שם לב לדיסוננס בין האנרגיה המדהימה על הבמה לבין הקהל המועט שהגיע אליה. הוא אמר לפורטיס שאין לו מה לחפש בתל אביב. זאת מלחמה על שאריות. הוא צריך לחזור לאירופה ולהצטרף ללהקה.
פורטיס לא ממש נתן תשובה ברורה בראיונות לשאלה למה הוא עזב. אולי כי הוא לא ממש עזב. למעשה, עד 1990 הוא היה על הקו, פעל גם בתל אביב וגם בבריסל. ז׳אן קונפליקט, למשל, לא באמת התפרקה. בכל ביקור בארץ, פורטיס גיבש סביבו את החברים והם חזרו להופיע.
מה שכן שכנע את פורטיס להצטרף היה המעבר לבריסל. באותה תקופה גם שאר החברים מאסו באמסטרדם ומצאו אופציית מגורים די זולה בעיר הבלגית המנומנמת. הם שכרו בניין גדול והפכו אותו למטה המרכזי של הלהקה, כולל בני ובנות זוג ולימים גם ילדים.
באופן מעניין אך לא מפתיע, לא רק פורטיס עזב את הסצינה התל אביבית בתחילת 1984. שולץ, מוכה וחבול מהרפתקת היחידה לטיפול נמרץ, טס לניו יורק. יוסי אלפנט פירק את להקה רטורית וטס במקביל, וכך גם דוד גרוואי, מוסה נחמיאס, יוסי פיין וטל ברגמן. קומונה ישראלית קטנה בלב ניו יורק של אמצע האייטיז, עיר של מועדונים, ניו וייב, סינתיסייזרים והרבה הרבה קוקאין.
החבורה הזאת פעלה והקליטה בהרכבים קטנים שונים. שולץ וגרוואי הביאו עוד מהארץ את פרויקט צוזאמן, אלפנט ונחמיאס הקימו את Room 101 והקליטו EP שהופץ בארץ וכלל סוג של להיט לילה קטן (״Away and After״), ובהמשך, שולץ וגרוואי הקימו עם פיין וברגמן את בלה בלה, שהפכה ללהקת הבית של לא פחות מאשר מועדון ה־CBGB המיתולוגי. כדי להתפרנס, אלפנט ושולץ הקימו גם עסק למכירת חולצות בעבודת יד.
אלפנט שרד בהרפתקה הניו יורקית פחות משנתיים. הוא השתמש ביותר מדי מכל דבר עד שזוגתו עדנה דה בר החזירה אותו, כמעט בכוח, לישראל.
העזיבה המסיבית ההיא ב־1984 נבעה מתסכול אמנותי, אבל גם כנראה מתסכול קיומי וכלכלי. צריך לזכור שחוץ ממלחמת לבנון, שטרם הסתיימה, ב־1983 המדינה חוותה קריסה כלכלית של ממש. בחדשות אולי המשיכו לדבר על סצינת תל אביב והמועדונים השמחים, אבל גם הבליינים התחילו לדבר ברגליים, והנוכחות בפינגווין וקולנוע דן הלכה והתדלדלה. עזיבת החבורה הזאת את הארץ סימלה נקודת מפנה בסצינת השוליים. מכאן והלאה יתחילו לצמוח כוחות חדשים, אבל על כך בהמשך.
נשק קטלני
אז בחודש מרץ פורטיס נחת בבריסל הקרה. מינימל כבר היו עמוק בהקלטות של האלבום השני שלהם, Deadly Weapons. כמו באלבום הקודם, השירים נוצרו תוך כדי עבודה. ג׳אמים ארוכים עם מילים שסמי אילתר תפסו צורה, שוכתבו ושויפו, עד שהפכו לשירים של ממש.
חלק גדול מהקטעים באלבום הזה עדיין נושאים את הרוח הניסיונית של הלהקה. קטעים מדיטטיביים כמו ״The Well״ עם הריף המזרחי, ״Nada״ הג׳וי דיוויז׳ני, ״Losing Tracks״ האמביינטי, ו־״The Howling Hole״ המופרע – כולם מציגים גם את ההתמקצעות של הלהקה במגוון סגנונות וגם את ההתפתחות המדהימה ביכולת הווקאלית של סמי. מהקראת טקסטים מונוטונית הוא מצליח לנוע בין שירה קרה ונטולת רגש לצעקות קורעות לב.
מהצד השני, שלושה שירים באלבום הזה היו נקודת המפנה של מינימל.
הראשון הוא ״Not Knowing״, הסולו הראשון של מלכה שפיגל (למעט ״Take Me Away״, שלא היה ממש שיר). מעבר למלודיה היפהפיה וההפקה המינימליסטית והעדינה, זה השיר הראשון של הלהקה שעליו חתום בקרדיטים מיודענו פורטיס. זאת התרומה היצירתית הראשונה שלו ללהקה.
השיר השני הוא ״Deadly Weapons״, שיר שמתאר, בדרכו המעורפלת, את החוויה שלהם כישראלים בחו״ל, כשהם רואים דרך הטלוויזיה מה קורה בארץ. למעריצים שלהם בישראל, השיר הזה נראה כמו מסר ישיר אליהם.
השיר השלישי הוא השיר שפתח את האלבום – ״Next One Is Real״. השיר הזה זכה להצלחה גדולה, בעיקר בגרסת הרמיקס שיצאה על גבי תקליט 12 אינץ׳. אותו רמיקס, שמתחיל בקריאה של סמי כשהיא מוכפלת ורצה בלופ, הפך ללהיט מועדונים באירופה וגם הושמע לא מעט בתחנות של קולג׳ים בארצות הברית. השיר הזה היה אמור להיות נקודת הזינוק הגדולה של מינימל קומפקט.
אבל אז הכל נעצר
ב־25 ביולי 1984 הופיעה ב״מעריב״ הכותרת הבאה:
״נגן בתזמורת קצב, ברי סחרוף בן 27 מתל אביב, נעצר אתמול בבית משפט השלום בתל אביב, כחשוד בהברחת קוקאין יקר ערך״.
בקיץ 1984, מינימל קומפקט הייתה אמורה להגיע להופעות בקולנוע דן. באותה הזדמנות, פורטיס גם איחד את ז׳אן קונפליקט, ארבעה חודשים אחרי הפירוק הלכאורה רשמי. בשדה התעופה סחרוף נתפס עם קוקאין, ונכנס לכלא מעשיהו ללא פחות משמונה חודשים. סמי טען שהעונש היה מופרז וניתן מתוך ניסיון להפוך את סחרוף לדוגמה.
עבור מינימל קומפקט זאת הייתה חתיכת צרה צרורה. היה להם סיבוב הופעות גדול שנקבע מראש והקלטות קבועות לתחילת השנה. חברת קראמד שידכה ללהקה את וינסנט קניס, מפיק הבית של הלייבל, שלמד תוך זמן קצר את כל תפקידי הגיטרה של סחרוף והפליא לחקות אותו.
פורטיס סיכם את התקופה במשפט: ״זה היה מאוד מעניין לנגן בלי ברי. זה לא היה מינימל קומפקט, זה היה משהו אחר״.
בתחילת 1985 סחרוף השתחרר ומיד נסע להקלטות האלבום הבא של הלהקה. תוך כמה שבועות, הלהקה הקליטה עשרה קטעים, ואז, עוד לפני המיקסים, פורטיס וסחרוף מיהרו לחזור לארץ. אשתו של ברי הייתה בהריון והם רצו ללדת בישראל, פורטיס ניצל את ההזדמנות וקפץ לעוד כמה הופעות עם ז׳אן קונפליקט, ובדרך הספיק לגנוב את סחרוף לסשן באולפן DB, עם השירים שעליהם סיפרנו בפרק הקודם: ״Exercise״ ו־״One Day I Smile״.
בהופעות של ז׳אן קונפליקט ברי התארח כגיטריסט. בין לבין, הם העבירו את הזמן עד הלידה והתחילו לחבר שירים בסגנון שונה מזה של מינימל, יותר דאנסי ופופי, עם תיבול מזרחי קצת יותר דומיננטי. השעשוע הזה ישתול את הזרעים לפרויקט המשותף ״Foreign Affair״, שייצא לאוויר העולם רק ארבע שנים אחר כך.
אבל החיבור לפופ יחלחל גם אל מינימל קומפקט ואל האלבום השלישי שלהם, שיצא באביב 1985: Raging Souls.
עם האלבום הזה הם יצאו לדרך חדשה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
