הסיפור של פורטיס – פרק 3: אנ׳לא מבין ת׳סיטואציה
עטיפת התקליט "כרומוזום" של להקת כרומוזום

מאמרים

הסיפור של פורטיס – פרק 3: אנ׳לא מבין ת׳סיטואציה

בחיפוש שאחרי אלבום הבכורה, פורטיס פוגש את סחרוף, נוסע לאירופה, ומוצא את עצמו במוזיאון תל אביב. חלק שלישי בסדרה

תומר קריב 20.01.2021

״למה אנחנו במוזיאון? ייתכן שאנחנו מייצגים תרבות מסוימת… ייתכן שעכשיו זה הזמן, זה פתוח יותר, יש גדר פרוצה. לא הכל יושב בתוך תיבות, מסודר, זה מי וזה סי וככה תשב ותעשה מוזיקה. גם להקות בארץ בנויות מהקופסתיות הזאת״ (פורטיס, כתבה בערוץ הראשון, 1981)

בחודש יוני 1980, רמי פורטיס החליט שנמאס לו. את 1979 הוא העביר בהופעות אינטנסיביות ובניסיון לגבש חומר לאלבום שני, אבל המכירות המועטות של פלונטר לא יכלו להצדיק אלבום נוסף במימון של חברת CBS. גם רפי מלול, המפיק והמאמין, לא יכל להשקיע עוד כסף.

בינתיים, השתחרר מהצבא חברו הטוב של פורטיס, מאז ועד היום, ברי סחרוף.

סחרוף היה סוג של ילד פלא, שכבר בגיל 17 ניגן בלהקת הספייס־רוק "חלום קוסמי". הוא פגש את פורטיס במועדון בית ליסין כשפורטיס הנהיג את זבוב והתרשם ממנו עמוקות. גם הוא, כמו אחרים, חשב שמשהו אצל פורטיס לא מחווט עד הסוף, אבל נשבה בכריזמה ובקסם שלו. פורטיס, מצידו, אהב את השקט של סחרוף ואת ההבנה העמוקה שלו במוזיקה ובנגינת גיטרה. ואם כל זה לא מספיק, הם נולדו באותו יום, 7.7, בהפרש של שלוש שנים. חלקים משלימים.

כשסחרוף השתחרר, אחרי שירות קבע קצר (כקצין לוגיסטיקה, לא פחות), הוא הצטרף כגיטריסט ללהקתו של פורטיס, "מים חמים", ואחר כך, כשנטי ויסמן עזב, הפך לגיטריסט המוביל בהרכב.

בהמשך, הלהקה התפזרה לגמרי ופורטיס־סחרוף (עדיין בלי ההלחם) גיבשו הרכב חדש עם המתופף דון הרווי והבסיסט ישראל בורוכוב. הם הופיעו בעיקר במועדון תל אביבי חדש ברחוב הירקון בשם "הגל החדש", המועדון הראשון בסדרת מועדונים שיתנו במה להרכבים שבמרכזם יעמוד פורטיס. אבל בינתיים, באותו מועדון קטן, זה לא נראה מבטיח במיוחד. השניים התחילו להתלבט מה הלאה.

ברי דחף לטוס. היה נדמה שמשהו חדש קורה. מהפכת הפאנק של 76׳-77׳ נרגעה מעט, והתחילה האבולוציה של מה שייקרא לימים "פוסט פאנק".

הפוסט פאנק, התנועה המוזיקלית המעניינת והמהפכנית ביותר של התפר בין שנות ה־70׳ וה־80׳, הייתה שילוב בין גישת ה־DIY של הפאנק המלוכלך לבין חקר של ז׳אנרים, צורות אמנות ודרכי ביטוי. המוטו היה היעדר גבולות. יותר מהפאנק הבוטה, הפוסט פאנק הייתה תנועה שהתאימה לפורטיס כמו כפפה ליד. במידה מסוימת, הוא אימץ את האסתטיקה הזאת מאז ועד היום.

מתל אביב לאמסטרדם

ב־6 ביוני 1980, פורטיס וסחרוף נחתו בתחנת הרכבת המרכזית של אמסטרדם ואיתם סמי בירנבך, נטי ויסמן, וגם זוגתו של פורטיס שעדיין לא חשבה על עצמה כמוזיקאית – מלכה שפיגל. הם עמדו, הסתכלו מסביב, ולא ידעו מה הלאה. כמו שפורטיס אמר ״יצאנו לכבוש את העולם אבל לא יודעים מאיפה להתחיל״.

סמי, כזכור, התגורר באמסטרדם באמצע שנות ה־70׳. הוא היה השותף לדירה של דני שושן וגם כתב לו ולאמנים אחרים כמה שירים. הקונקשנים שלו כנראה עזרו לחבורה לקבל הקלטת דוגמה באולפן מקצועי בעיר הילברסום.

בהקלטה השתתפו פורטיס, סחרוף וויסמן ואיתם שני נגנים הולנדיים: ג׳ון הילטון בבס ומתופף בשם תום, שאף אחד לא זוכר מה היה שם משפחתו, אבל פורטיס כן זוכר שהייתה לו מרצדס לבנה גדולה שאיתה היו נוסעים לחזרות. סמי עדיין תיפקד רק ככותב מילים ויועץ חיצוני.

הם קראו לעצמם S.O.B, ראשי תיבות של Sons of Beethoven (וגם Son of a Bitch). השיר שהקליטו נקרא ״Wanted״, והוא די מזכיר את ״April Fools״ מתוך פלונטר (זה לא מפתיע – אותו זמר, אותו גיטריסט ואותו כותב מילים).

השיר נשלח לתחרות של להקות צעירות והגיע למקום האחרון. הוא הונצח על גבי תקליט אוסף בשם Nederwave Plus 1, שכלל את השירים מאותה תחרות. על העטיפה האחורית אפשר לראות את הלהקה החד פעמית S.O.B. במרכז התמונה עומד פורטיס, פשוק רגליים, בלבוש סטייל ג׳ו סטראמר. במרכז העטיפה מופיעה הלהקה שזכתה במקום הראשון: הרכב בלגי בשם Klang.

הביקור באולפן המהודר והתיעוד על גבי תקליט היו השיא בפעילותו של פורטיס בהולנד. החודשים הארוכים שהפכו לחורף אירופאי קר לא האירו פנים לחבורה הישראלית. הם גרו בבניין נטוש, וכמו שהוא סיפר: ״המצב הכלכלי שלנו פשוט הידרדר והידרדר בכל יום, עד שנשארנו תפרנים לחלוטין״.

הראשון להישבר היה נטי ויסמן. הוא עזב את הלהקה והקים הרכב בשם Following Sentence, וכאן הוא יוצא מהסיפור שלנו. הוא אמנם נשאר בהולנד כמה שנים, הקים הרכב אחר בשם Point of You ואפילו חזר לתקופה קצרה לישראל עם הרכב בשם מאדאם אי (שהופיע בפינגווין ואפילו תועד במהדורת החדשות בערבית של הטלוויזיה). אבל שש השנים שלו עם פורטיס, שהתחילו בסשנים הביתיים המצחיקים בדירות סטודנטים, עברו באולפני הקלטה וטלוויזיה ונגמרו במפח הנפש ההולנדי, הגיעו לקיצן.

השני להישבר היה פורטיס עצמו.

בסרט ״נשמות גועשות״, על סיפורה של מינימל קומפקט, החודשים ההם באמסטרדם מתוארים בזהירות. כנראה שכולם עדיין נושאים אצלם מטענים מהתקופה ההיא, ששילבה בין קשיים כלכליים, תסכול יצירתי, ניכור וגם מערכת היחסים של פורטיס ומלכה שהתנדנדה והשפיעה על כולם.

ככה או ככה, פורטיס נשבר והחליט לעזוב. לא את הלהקה. בכלל, את התחום. הוא מספר שהחליט בלב שלם לחזור לארץ ולפתוח מכולת, או לעסוק בכל מקצוע אחר. רק לא מוזיקה.

…ומאמסטרדם לתל אביב

בתחילת 1981 הוא עלה על מטוס, חזר לתל אביב והתחיל לעבוד בחברת בנייה. הוא שם את העבר המוזיקלי מאחור. בינתיים, ברי, סמי ומלכה התחילו להקליט דמואים ביתיים, כשברי מנגן בגיטרה ובמכונת תופים, מלכה מנסה לראשונה לנגן בבס, וסמי מקריא טקסטים על גבי הליווי. זאת הייתה ההתחלה של מה שעתיד להיות מינימל קומפקט.

אבל בינתיים, פורטיס חזר לתל אביב שונה מזאת שעזב רק כמה חודשים קודם. משהו התחיל לקרות בעיר.

הילדים שהתגבשו סביבו בהופעות של זבוב ואחר כך התבגרו, קנו את פלונטר וראו אותו הורס את אולפן "עלי כותרת", חיפשו מקומות חדשים שינגנו את המוזיקה שהם שומעים בתקליטים החדשים, שמיובאים לארץ על ידי חנויות חדשות. חנויות כמו "פאז" בכיכר מסריק, שאחד מאנשיה, מנחם רז, הפך לדיג׳יי הבית של מועדון חדש שנפתח ליד שוק בצלאל, "האנדרגראונד", וניגן שם, לראשונה בתל אביב, תקליטים של טלוויז׳ן, טוקינג הדס, אלבומי ברלין של בואי, ג׳וי דוויז׳ן, קראפטוורק, הקיור ועוד ועוד.

במועדון האנדרגראונד התפתחה אופנה חדשה. המוזיקה האפלה נענתה בסוג של ניכור חברתי מופגן. אנשים היו עומדים עם הפנים לקיר ורוקדים כאילו הם לבד במועדון. בשנים הבאות ההרגל הזה יהפוך לאחד הסמלים של תרבות השוליים בעיר.

כמה חודשים קודם, כשפורטיס עדיין היה באמסטרדם, יצא לרדיו תקליט השדרים הראשון של הקליק, שעליו הופיע לראשונה הכיתוב ״גל חדש״. הקליק היו שני חברי ילדות ירושלמים, דני דותן ואלי אברמוב, שצירפו אליהם מתופף נווד בשם ז׳אן ז׳אק גולדברג, בסיסט מסתורי שכונה אובי פפר (הוא עובד אפרת, אז עדיין חייל בשייטת, שניסה להסתיר את זהותו ממפקדיו), וגיטריסט ג׳ינג׳י חביב בשם עוזי בינדר, שייזרק בהמשך מההרכב כי ניגן בצורה יותר מדי מקצועית.

הקליק, כמו פורטיס, הגיעו מכיוון הפאנק – ההרכב הראשון של דותן ואברמוב נקרא "פולחן דיוניסוס" והם הופיעו בתספורת מוהיקן – אבל גם הם הבינו את השלב הבא והאמנותי שלו. הם עטו על עצמם תלבושות מסוגננות של חליפות, איפור שחור ומשקפי שמש ובנו מופע שמתאר גלגול חיים של אדם מהלידה ועד המוות. הופעת הבכורה התקיימה בנובמבר 1980 בקולנוע פריז, כדי לבדל את עצמם ממועדוני ההופעות בעיר.

בתחילת 1981 הקליק עשו את מה שהפך בזכות פורטיס לאפשרי: חתמו חוזה הקלטות בחברת CBS. מצד שני, הפעם החברה לא לקחה סיכון. הם תפרו עבור הקליק מסע יחסי ציבור אינטנסיבי, כולל קליפים בטלוויזיה וראיונות בעיתונים, והצמידו להם מפיק מנוסה – אילן וירצברג. לא תופעה שולית ומצחיקה, אלא הרכב רוק לגיטימי.

התוצאה יצאה ביולי 1981: אמא אני לא רוצה להיגמל. אלבום קונספט פורץ דרך, עם סאונד מהודק ונגינה מחוספסת אבל מדויקת. הלהקה הצליחה, בסיועו של וירצברג ואיש CBS יוריק בן דוד, לייצר סאונד קומוניקטיבי יחסית בלי לוותר על הזהות והייחוד שלהם.

בניגוד לפלונטר, האלבום הזה לא יצא בחלל ריק. עופר אקרלינג, למשל, שהופיע עם פורטיס באותה כתבה מיתולוגית מ־1978 על הפאנק בישראל תחת השם "סטינקי המסריח", התבגר קצת והקים את ליפסטיק עם הסולנית אלימור זילברמן. במהלך 1981 צצו יותר ויותר הרכבים ולהקות חדשות, מועדונים נפתחו, הרדיו השמיע, הטלוויזיה נתנה במה. יש תחושה שמשהו קורה.

ובחזרה לגיבורנו

וכל הזמן הזה פורטיס יושב על הגדר, בונה קירות, ונצמד להחלטה שלו לפרוש ממוזיקה. מי שהחזיר אותו לעניינים הוא שולץ. הוא מציע לו להיפגש בבית ולהתחיל להקליט דמואים. מלכה שפיגל, שחזרה לחופשה קצרה, הצטרפה בבס וקולות (תחת הכינוי "yoyo"), פורטיס ניגן בגיטרה ובסינתי ושולץ, לראשונה, שר.

בין ספטמבר לנובמבר 1981 השלישייה מקליטה כמה דמואים ניסיוניים, שאותם מלכה לוקחת חזרה להולנד ומוציאה על קסטה תחת השם Seven Codes (עם עיצוב עטיפה של דיק פולק). על גבי העטיפה נכתב שהחומרים הוקלטו "ללא כוונה".

זה היה הבסיס ללהקת כרומוזום.

ההרכב הרשמי הראשון של הלהקה כלל את פורטיס, שולץ ואיוון מונטניאל, שניגן על גיטרה עם אפקט דיליי והיה עסוק בעיקר בריקון של בקבוקי וודקה. אחריו הגיע להרכב נעם זייד, האיש שהכיר בין פורטיס לבין סמי בירנבך, נגן כלי הקשה ואיש שעובר בשקט בין הרבה הרכבי מפתח במוזיקה הישראלית (מההרכב הראשון של תמוז, דרך כרומוזום ועד הפליטים). פורטיס וזייד הקליטו באותה תקופה כמה דמואים ביתיים משותפים תחת השם "רג׳פטיק", אבל זייד עזב מהר מאוד וחזר לביתו בראש פינה. גם מונטניאל לא האריך ימים בלהקה, והשאיר את פורטיס־שולץ לבדם.

הם החליטו לחפש נגן סינתיסייזר, וחברים הפנו אותם לדוד גרוואי. הם לא התלהבו מהנגינה שלו (שולץ סיפר שהוא ניגן שירים של לאונרד כהן וזה עיצבן אותו), אבל היה לו סינתי. מספיק כדי שיבקשו ממנו להצטרף. הוא הסכים רק בתנאי שהוא ינגן בגיטרה ועל הסינתי תנגן חברתו, רונה ורד.

שולץ, מצידו, הביע שאיפות אמנותיות חדשות והצהיר שינגן בסקסופון. הוא השיג אחד, והפליא לנגן (ליתר דיוק, הפליא ללחוץ על הכפתורים בצורה אקראית). כרומוזום, בהרכב הזה, היתה חלוצית גם בעובדה שהמוזיקה שלה תועדה ויצאה לאור. חמישה קטעים מקוריים שלהם יצאו על גבי תקליט בהוצאה עצמית, אחד מהראשונים שיצאו בפורמט כזה בישראל (כלומר, ללא לייבל בכלל).

ההקלטות האלו לא שלמות. אלו פרגמנטים חלקיים ומאולתרים של נגינה על רקע אלתורים ווקאליים, אבל הם מציגים בצורה מרתקת את השינוי שעבר על פורטיס באותה תקופה. זה כבר לא פורטיס הפאנקיסט העצבני והמרדן, זה משהו אחר. ההשפעה של קראוטרוק ושל Low של בואי נמצאת שם בצורה מאוד בולטת, אבל גם בלעדיהם יש פה חיפוש דרך.

אז אלו הקטעים הרשמיים של כרומוזום, שיצאו בסוף 1981 על גבי EP שנשא את הכותרת ״TOV Productions״:

Makhtub

קטע ארוך ומדיטטיבי שהוקלט בהופעה חיה, ככל הנראה מאולתר לגמרי. פורטיס ושולץ מהמהמים על רקע נגינה אוריינטלית של גרוואי ואלתורי גיטרה ברקע של פורטיס, שבכלל לא רצה לשיר. להיפך, הוא חשש להיות שוב במרכז הבמה. אולי לא רצה שיזהו אותו כפורטיס המשוגע.

בכל מקרה, כאן אפשר לשמוע את שולץ נושף בסקסופון למשך מספר שניות במה שנשמע אולי קצת כמו פרודיה על נגינת סקסופון. אולי מחאה קטנה נגד הסקסופונים הבומבסטיים של ירוסלב יעקובוביץ באלבומים כמו ״חתונה לבנה״ ו״רוק תל אביב״.

Conseption of Dust

אם דיברנו על השפעה של קראפטוורק, אז כאן זה בולט במיוחד. שולץ, אגב, נהג להתלבש כמו חברי הלהקה ההיא, עם חליפה ותספורת מהוגנת, כשהוא סטטי על הבמה ומבצע מעט תנועות רובוטיות (בניגוד לדמות הכרוז המטורף מהופעות "פלונטר"). זה קטע שמנוגן כמעט כולו בסינתי, ללא תופים (רק מכונה). פורטיס מספר שאנשים היו מרימים ראש בהופעות כדי לחפש את המתופף. בארץ פשוט לא ידעו מה זה מכונת תופים.

Afrika

הקלטה נוספת מהופעה, גם מאולתרת. כאן כבר אפשר לשמוע בצורה יותר בולטת את אותם ״צפצופים״ (כמו שפורטיס קרא לזה) של רונה ורד. מה שנשמע עכשיו כמו משחק מחשב קדום יהפוך בשנים הקרובות לסימן היכר, ואת ורד לכוהנת הסינתים של סצינת השוליים התל אביבית.

Show of Terrorism

לקראת הסוף מגיעים שני הקטעים השלמים והטובים של הלהקה.

עד עכשיו שולץ שיחק עם נהימות ומעט מילים, אבל עכשיו כבר יש טקסט, ועוד אקטואלי. אנחנו מדברים על סוף 1981, התקופה של פינוי ימית, מתח עדתי, פיגועים וטילים על הצפון. זאת בדיוק התקופה שבה מתחילה להיווצר אותה "בועה" תל אביבית מפורסמת ואסקפיסטית.

אבל כבר כאן שולץ שר על אותם אסונות שאנחנו רואים בטלוויזיה ואין לנו איך להתגונן מפניהם. הסינתי המאיים רק תורם לתחושה הדיסטופית של השיר הזה. מדהים לחשוב שהוא נוצר רק כמה חודשים לפני שגדודי טנקים חצו את הגבול אל תוך לבנון ולא יצאו ממנה 18 שנה.

Gazolina

הקטע הזה זכה לחיים חדשים בזכות האדיט של רד אקסס מ־2014, אבל האמת היא שגם במקור הוא נשמע יוצא דופן. ליין הבס (שמנוגן על ידי סינתי) מחבר את הפוסט פאנק האפל של כרומוזום לגרוב רקיד ומתכתי, כמו ״אינקובטור״ של הקליק.

החיבור בין פאנק לדיסקו (מה שאחר כך יכונה Punk-Funk) נחשב בשנות ה־70׳ לסוג של חטא. הפאנקיסטים הקשוחים שהלכו עם חולצות Disco Sucks לא הבינו איך דבי הארי ודייויד ברן מפלרטטים בחופשיות עם סטודיו 54 ומשלבים בשירים שלהם מקצבי דאנס וגרוב, והראמונס זעמו על טינה ווימאות כשהשמיעה להם את ג׳יימס בראון. אבל ב־1981 כבר היה ברור שאפשר לדבר גם לשכל וגם לרגליים, והדבר הזה, כנראה, חלחל גם אל תל אביב הקטנה.

בניגוד לקטעים האחרים, ״גזולינה״ עומד לחלוטין בסטנדרט שאינו ישראלי. הוא נשמע חלוצי ומעיף מוח, אז כמו היום.

בהופעות, כרומוזום נהגו לבצע קטעים נוספים. שניים מתוכם, ״Vertigo״ ו־״Skerch Ketch״, הונצחו בכתבת טלוויזיה קצרה, שתיעדה את ההופעה של כרומוזום במוזיאון תל אביב. הראשון זכור במיוחד בזכות הזעקה של פורטיס: ״!I don't understand this situation״. משפט שנראה הגיוני בנסיבות המוזרות האלו.

תופעה מעניינת ביותר

שולץ כבר הציג בעבר מספר תערוכות ומיצגים פרובוקטיביים במוזיאון, שרובם הסתיימו בזריקתו החוצה. אבל זאת כבר תקופה אחרת, והפתיחות התרבותית מגיעה גם אל עדי סמל, מנהל אירועי התרבות של מוזיאון תל אביב. הוא זה שיזם את הפנייה אל שולץ, והציע לו להופיע עם כרומוזום. אצלו, במוסד התל אביבי המכובד.

בכתבה אומר סמל, בתגובה לשאלה מה לו ולמוזיקה מוזרה שכזאת:

״מדוע זה מפתיע, האם מוזיקה כזאת איננה מוזיקה? נדמה לי שהימים האלה עברו, ימים של תגיות. שולץ מעניין אותי כתופעה, תופעה מעניינת ביותר בחיי התרבות בתל אביב, מוזיקה עכשווית, תל אביבית מאוד, והתוצאה מעניינת קהל רב ביותר״.

ההופעה של כרומוזום במוזיאון הפכה מיתולוגית, וסימלה עידן חדש בתרבות התל אביבית. החיבור בין אמנות פלסטית וחזותית למוזיקת שוליים לא היה חדש. עוד בשנות השישים חבורת "העין השלישית" ובראשה ז׳אק קתמור חברו לצ׳רצ׳ילים לצורך יצירת הפסקול לסרט ״מקרה אישה״. אבל בניגוד לחיבור ההוא, כאן הייתה יד ממסדית של ממש. מעין הכרה בכך שתרבות השוליים היא לא כמה צעירים מסוממים במועדון תת קרקעי, אלא דבר חשוב ובעל ערך. בשנים הבאות החיבור הזה, בין השוליים לממסד התל אביבי, יביא לפריחה תרבותית חסרת תקדים. אבל לא נקדים את המאוחר.

לפני אותה הופעה של כרומוזום הוקרנו שני סרטים קצרים. הראשון, ״שולץ״, נוצר עוד ב־1979 ועליו סיפרנו בפעם הקודמת. השני היה חדש וקראו לו ״יוסף יוסף״. שולץ ביים, כתב, הפיק וכיכב, והפעם הייתה ממש עלילה, על עובד קשה יום במפעל שמפוטר לפתע וחייו מתמוטטים. פורטיס כתב עבור הסרט שיר חדש שבוצע על ידי מקהלת זקנים. קראו לו ״נעליים״.

כמה השתנתה ההתייחסות התקשורתית לפורטיס תוך פחות משלוש שנים. ב־1978, ביום העצמאות, אף אחד לא ראיין אותו (את שולץ דווקא כן). רק ראו אותו, כמו ליצן, עומד באולפן או על הבמה בבית ארלוזורוב ומכונה על ידי הקריין ״זמר הפאנק רמי פורטיס״. הפעם הוא יושב, בחולצה מכופתרת, ומדבר בכתבה על שבירת גבולות במוזיקה. ״כנראה שזה הזמן״, הוא קובע. וצודק.

מוזמנות/ים להאזין לתומר קריב ביום שישי ב־13:00 מדי שבועיים בתוכנית האישית שלו, בתוכנית "זה מכבר" ביחד עם ישיב כהן, ובספיישלים הרבים שהוא מגיש ברדיו הקצה

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • צילום: רדי רובינשטיין
    פוסט  

    ביקורות

    פרפר יפה של רמאות: על ההצגה "מתאבל ללא קץ"

    המפגש בין ארי פולמן לחנוך לוין הוליד חוויה אסתטית מפעימה ומעוררת מחשבה. זהירות, ספוילרים

    הילה שגן 19.09.2021
  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    19 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 13.09.2021
  • עידו שדה, צילום: רונן גולדמן
    פוסט  

    מאמרים

    הקצה של עידו שדה

    על הדואט שמחבר בין פריז לתל אביב והופעה בלתי נשכחת של ג'וני מיטשל: העורך האורח של השבוע משתף

    צוות "הקצה שלי" 10.09.2021