המופע של יפעת בלסיאנו השאיר טעם לעוד

בראיון שנערך עמה לכבוד מופע ההשקה של אלבומה החדש, מה עושים עם הידיים, יפעת בלסיאנו דיברה על האופן שבו השיר "שפת אימי" מבטא רצון להתנתק מהשפה המקובלת בסביבה בה גדלה, שמקדשת את הבורגנות המוכרת: נישואים, משפחה, בית, משכנתה, פנסיה. בלסיאנו רצתה לבחור בדרך אחרת, דרך משלה, ולהוכיח שגם הדרך הזו טובה. "אני רוצה להראות לאמא שלי שהחיים שלי טובים" היא מספרת, "שהם מלאים במשמעות ובעשייה חשובה וטובה. שהשד לא כזה נורא". שמחתי לראות אותה פונה לאמה מתוך הקהל שהגיע להופעתה במרכז ענב בחמישי האחרון – כל מי שנכח שם לא היה יכול להתכחש לכשרון הרב שהיוצרת הפגינה על הבמה.

מנהיגה ומורדת

השד של בלסיאנו הוא לא רק שלא נורא, אלא מייצג יכולת שהיא לגמרי זכתה בה. האופן שבו היא מדייקת בישירות ושקיפות את עצמה דרך האמנות שלה מסייע לה לכבוש את הבמה, לשיר נפלא, ובעיקר להיות מי שהיא: יוצרת מורכבת ומרגשת, כזו שנראה שיש לה חשיבה עצמאית ויכולת להוביל ולחולל שינויים, מנהיגה. היא מייצגת בעיני בעיקר את תנועת הריוט גירל, תנועת נשים פמינסטית שפעלה בשנות ה־90, שעסקה ביצירה ובמוזיקה והנכיחה תכנים שעסקו באלימות במשפחה, בגזענות ובהעצמת נשים. זה פשוט קיים בתוכה, בדרך שהיא עומדת על הבמה, באיך שהיא מחזיקה את הגיטרה, ובצורה שהיא מעבירה את המסרים שלה.

אלבום הבכורה המקסים שבלסיאנו הוציאה בהפקתו של המוזיקאי תומר בן (שגם ניגן איתה בהופעה לצד רוני שפר ונופר תום) יצא לא מעט אחרי שפרצה המלחמה, למרות שהוא לא נכתב בתקופה זו. מה עושים עם הידיים מכיל שירים אישיים, קטנים, הלוכדים אינטימיות נדירה ומרגשת אותה חוותה היוצרת בזמן שהקליטה אותם במצפה רמון. על הבמה, העיבודים לשירים הוכיחו כמה השירים באלבום ערומים וקרובים, מה שאפשר ליוצרת ולהרכב לספק להם תוספות מעניינות ולהעשיר את המבע האומנותי שלה: "הדבר קרה מעצמו" קיבל ביצוע אווירתי ומעורר קשב, באופן ששם את המילים והרגשות במרכז. "שפת אימי" המחלחל בשקט והצנוע מוזיקלית, חשף עיבוד חי ונושם שהעלה אותו לדרגות מצמררות שנוגעות ממש באופן פיזי בלב. "אסור להסתכל למטה" קיבל ביצוע איטי מאוד, בתוספת אפקטים וקלידים שמרגישים את לב היצירה ונותנים לשיר תוספת מהממת המבטאת משיכה ופחד. בקאבר המקסים לשיר "אתמול" (שהוקלט במקור על ידי טובה גרטנר), נשמע דיאלוג מהפנט של צלילי מיתר בין בלסיאנו לבן.

רוק בלב העיר

ערב הופעת ההשקה של האלבום בפסטיבל המגבר היה ערב גשום וקר, זמן מלחמה, ידיעות מצערות מקיפות אותנו כבר כדבר שבשגרה, ויפעת בלסיאנו אחת בחליפה לבנה עם אנרגיות מיוחדות ונרגשות על הבמה. זה דיסוננס שהתחבר לחוויה הכללית של פסטיבל המגבר. המיקום בתוך "לב העיר," המבנה התאטרוני והמעונב של מרכז ענב, הרגיש מנוגד למוזיקה ברקע שניגן רם אוריון למבקרי הפסטיבל בהמתנתם להופעה, ולמעורבות באירוע של בלסיאנו וחברותיה ללהקת הזאבות הפרועה ומשוחררת הרסן. למרות זאת, פסטיבל המגבר מקדיש את עצמו להופעות רוק שמגיעה להן במה גדולה ומפוארת שממקדת את הקהל בא.נשים שעולים עליה. בלסיאנו הנרגשת פתחה את המופע בבחירה אמיצה עם שיר חדש שכתבה, לו העניקה ביצוע אינטימי ושקט. בביצוע רוקיסטי ומשובח ל"כשאתה מדבר איתי על פחות". כשהתאורה מסביבה כהה והיא במרכז בלבן, בלסיאנו שרפה ואכלה את הבמה בסקס אפיל בלתי מעורער ובכישרון הבעתי יוצא דופן.

כמו בשנים הקודמות של הפסטיבל, גם הפעם המופעים במגבר ייצרו שיתופי פעולה מיוחדים. אל ההופעה הזאת הצטרף ערן צור, שבלסיאנו סיפרה כמה היא מעריכה את היצירה שלו, ואיך תמיד התייחס לסקיצות שהיא שלחה לו על מנת לקבל פידבק. הם שרו יחד את "תכלית בתחתית", ואת "לילות של ירח מלא", שם התוספת של היוצרת שידרגה את השיר לדרגות חזקות של הבעה. כמו קוסמת לצד קוסם, היא הפכה את המילים לרוטטות ונושמות במעטפת רוקנ'רול. צור ירד לאחר שני שירים ואני הרגשתי קצת מרומה – קיוויתי נורא שהוא יבצע שירים של בלסיאנו, מה שהיה יכול להיות מחווה מדהימה ומרגשת עבורה וגם עבורנו.

העתיד קרוב

נראה שבעקבות ההתרגשות מהמעמד, ולתחושתי גם בגלל "המצב", המופע עצמו הרגיש לפרקים לא אסוף, קצת מתפזר, עם הרבה עצירות באמצע שמפריעות לזרימה. זה רק העיד על השלב המוקדם שבו תפסנו בעדשה את היוצרת המיוחדת הזו – ככל שבלסיאנו תמשיך להופיע עם ההרכב הזה, המופע יהיה מגובש הרבה יותר, עם יכולת לסובב יותר ראשים לכיוון היצירה שלה. מעלותיה הרבות של מי שעמדה בחזית הבמה, והשילוב המוצלח עם חבורת הנגנים שסביבה, כיפו על חוסר הקוהרנטיות של המופע, כשהיא וההרכב העניקו ביצועים מרגשים והעמידו הופעה מעניינת שהשאירה בעיקר טעם לעוד.

האזינו למלי רחום בתוכנית רנדומלי בימי שלישי בשעה 19:00