אלבום ההתבודדות שמתנגש עם המציאות שלנו

כמו כולנו, גם עולם המוזיקה הישראלי נכנס להלם משתק עם פרוץ המלחמה – תחילה, הופעות רבות לא יכלו להתקיים בעקבות המצב הביטחוני הרעוע. לאחר מכן, אמנים.ות רבים.ות העדיפו לדחות את הוצאת המוזיקה החדשה שלהם.ן, בין אם מתוך רגישות למצב או מתוך רצון להגיב באופן שקול יותר לכל מה שקורה מסביבם.ן. כתוצאה מכך, כל אלבום שבכל זאת יצא לאור במהלך שלושת החודשים האחרונים קיבל על עצמו את ההקשר המיידי לאירועי היום. האלבומים של ג'ימבו ג'יי ואביב גדג' (שנבחר גם לאלבום השנה על ידי מאזיני ומאזינות הקצה) אמנם הוקלטו לפני השבעה באוקטובר, אבל השיוך המוכר של היוצרים שלהם לדרום הארץ גרם לשירים שבהם להרגיש כמו תיעוד אישי ומצמרר של כתובת האסון שהייתה על הקיר. אלבום הקאברים המעולה־ברובו של אביתר בנאי, לעומתם, הפך להיות היצירה הראשונה שמגיבה במכוון לאירוע ומנסה לתפוס את הלך הרוח הציבורי, שמבקש ממוזיקה למלא תפקיד מוכר ומנחם. 

ניתוק מהמציאות

בשבועות האחרונים אנחנו רואים טפטופים של אלבומים "שגרתיים" יותר שיוצאים בסצינה המקומית. אחד מהבולטים שבהם הוא האלבום החדש של יפעת בלסיאנו, סולנית להקת הזאבות (גילוי נאות, היא והלהקה משדרות תוכנית משלהן כאן ברדיו הקצה). הסינגלים שבו כבר יצאו במהלך השנה החולפת, והחוויות שמסופרות בשירים שלו לא מתחברות לאווירה החברתית הקולקטיבית ששררה כאן בימים שלפני השבעה באוקטובר: היוצרת הקליטה את מה עושים עם הידיים ביחד עם המפיק תומר בן במהלך שנה שבה התגוררה בדירת חדר במצפה רמון, התבודדות רגשית שמנותקת כמעט לחלוטין מהכמיהה לאחדות שמתעוררת במדינה בחודשים האחרונים.  

דווקא הניגוד הזה הוא מה שגורם לכמה שירים באלבום להרגיש בכל זאת רלוונטיים לעכשיו. ב"אסור להסתכל למטה", בלסיאנו רדופה על ידי טראומה וחרדה, נאחזת בערגה לבית ולאהבה כדי להסיח את דעתה ממה שקורה סביבה. "שפת אימי" הוא שיר על עצמאות ושורשים משפחתיים, אבל בימים כאלה אובדן הזהות שעומד מאחוריו הוא זה שמוקרן ממנו בעוצמה הגדולה ביותר. גם עיסוקים בפוליטיקה ("תער קטלנית") ובקפיטליזם ויצרנות ("מה אתה עושה במצפה") מסתכלים על מה שקורה בחוץ מתוך הלב של היוצרת. בתקופה שבה השאיפה לדאוג לעצמנו נמחקת אל מול הרצון להיות חלק מהדאגה הכוללת של העם, הנטייה שלה להפוך הכל לאישי מרגישה כמעט חתרנית. 

הכל מהכל

חתרנות היא לא מילה זרה לבלסיאנו ולזאבות. במשך יותר מעשור, היא ולהקתה סיפקו דוגמה ומופת למרחבים שאליהם הרוק והפאנק הישראליים מסוגלים להגיע. באלבומים ובהופעות שלהן, הן מצליחות להרקיד, להכעיס ולשבור את הלב של המאזין בבת אחת, וזאת בזכות הורסטיליות והפנומנליות שמפגינות כל אחת מחברות הלהקה. גם אם מה עושים עם הידיים לא באמת ממשיך את הקו המוזיקלי שלהן, בלסיאנו משתמשת במהלכו באותה ורסטיליות כדי להביע את עצמה. הלחנים של האלבום מתבססים אמנם על צלילי גיטרה עירומים, אבל ההפקה האלקטרונית שתומכת בהם מצליחה לצבוע שירים קודרים כמו "הדבר קרה מעצמו" בפלטת צבעים עשירה ומעניינת יותר. האווירה הדחוסה הזאת לא מספקת מצע רק לנושאים ברומו של עולם, אלא גם לשירים על אלפקות וכלבות, שמספקים הצצה למחשבות פרטיות וקטנות יותר שחולפות בראשה. 

כאן האלבום נופל באחד מהאתגרים הגדולים שלקח על עצמו, ולא מצליח לאזן את כל מה שקורה בו באופן שיגרום להאזנה רצופה אליו להרגיש מתגמלת. משהו באופן סידור השירים מפריד בצורה חדה מדי בין הרגעים האפלים למוארים שבו: כש"מה אתה עושה במצפה", אחד מהשירים הטובים כאן, מגיע לאחר רצף של שירי אינדי גיטרות קלילים ואווריריים, הריחוק שלו מתחושת הפראנויה שפתחה את האלבום גורם לו להרגיש תלוש ולא אפקטיבי. חוסר האיזון הזה בולט בעיקר בחצי השני של האלבום, שמכיל כמה מהשירים החלשים ביותר שבו. "הכלבה שלי לא יודעת" אמור להיות שיר שבלסיאנו יודעת לכתוב בעיניים עצומות, מחשבה חצי מצחיקה וחצי רצינית על כך שהכלבה שלה בת־תמותה, אבל הוא חולף במהירות ולא מצליח להנחית את הפאנצ'ים שלו בזמן; גם "אל תלך" אמור להפגין צד רגיש וחשוף יותר אצל היוצרת, אבל חוסר החדות של הכתיבה שלו הופכת אותו לרגע דהוי באלבום שכמה משיריו הטובים מכילים שורות נושכות שלא מרפות מהראש זמן רב לאחר שנגמרו. 

מסע מוזר ומזמין

נקודות החולשה האלו עתידות להיטשטש ככל שיותר מאזינים יחשפו אל האלבום הזה, ויתאהבו בו על כל פגמיו. כמו אצל האלבומים של להקת האם שלה, בלסיאנו מייצרת גם כאן מסע מוזר שמושך אותנו לחקור לעומק את השבילים המפותלים שהוא מציע. המסע הזה מתחיל ב"מה עושים עם הידיים", שכבר כשיצא במרץ 2023 הפך להיות אחד משירי האינדי הטובים ביותר של השנה החולפת. באמצעות מפגש בין צלילי גיטרה מדודים למקצב איטי וסבלני, הוא מתאר חרדה שנובעת מתחושת חסך לא מוסברת. "עכשיו אני קיימת / יעיד משקל הגוף על הרצפה" בלסיאנו שרה על הכובד שמייצר הקיום הפשוט ביותר שלה. בפזמון, היא "קושרת שרוכים / אבל אין מספיק נעליים", ממחישה תחושה תמידית של פספוס, שמשהו גדול יותר קורה סביבה והיא לא מצליחה להשיג אותו. גם אם לא במכוון, "מה עושים עם הידיים" תופס את אותה אשמת שורד שאזרחים רבים במדינה מרגישים רק מעצם העובדה שהם ממשיכים לחיות את השגרה שלהם במהלך המלחמה. זו התזכורת הטובה ביותר של העת האחרונה לכוחה של המוזיקה לחבר אותנו להווה – הרגשות שעלו בלבה של יוצרת אחת לפני זמן רב וממרחק רב מוצאים את עצמם משתחזרים בלבבות שלנו עכשיו. מי יודע איזה שיר יצליח לעשות זאת בהאזנה הבאה לאלבום.

מוזמנות/ים לעקוב אחרי ירדן אבני בעמוד הפייסבוק והאינסטגרם, ולהאזין לתוכנית הכל בבת אחת בימי ראשון ב־13:00