לפי המסורת, נהר הסמבטיון הוא המקום שאליו הוגלו עשרת שבטי ישראל האבודים. מדובר בפיסת מיתולוגיה יהודית קלאסית, איזור גיאוגרפי מסתורי שבמשך מאות שנים תרו אחריו הוגים, אנשי רוח וסופרים, שמסעותיהם שימשו השראה לשאלות על זרות, נדידה וגאולה. אין פלא, אם כך, שמוטי רודן קרא לאלבום החדש שלו על שמו של אותו נהר. "אתה פה זר גמור / ולא עזבת מעולם" הוא שר ב"זר גמור" ומספר על המסע האישי שלו, שהוא ממשיך עוד מאלבומו הקודם. כבר אז, רודן צייר את עצמו כיהודי נודד, לא שייך לשם ולא בדיוק שייך לפה, ובסמבטיון הוא רק מעמיק עוד יותר את הנרטיב הזה.
כמו איוב מארץ עוץ
בתקופה שבה האמונה והדת הולכות ותופסות חלק גדול יותר מהמיינסטרים, רודן משתייך לקבוצת אמנים ששופכים אור על חלקים מהפולקלור היהודי שפחות מוכרים על ידי הקהל הרחב. אפילו יותר מהאלבומים המעולים שהוציאו בשנה שעברה שי צברי ולהקת היללה, היוצר מציב את הרפרנסים האלו לצד דמויות ורעיונות אחרים שממלאים את עולם התוכן הרוחני שלו. כשיוחנן המטביל (דמות יהודית שחשובה לנצרות, קשר דו־דתי שרודן חוזר אליו בשיריו) מוזכר ב"עולה להר", הוא זוכה לאותו יחס פילוסופי שקיבלו פרנץ קפקא וג'ואנג דזה בשירים קודמים, רחוק מההקשר האמוני הראשוני שאליו הוא משתייך.
השורה על "איוב מארץ עוץ", שסוגרת את האלבום, מרגישה כמו שורה תחתונה מייצגת עבור אמן שבמשך שלושה אלבומים מתהלך בחמקמקות ומקשה על הנסיונות להגדיר אותו תחת משבצת ברורה. התחושה הפסיכדלית הרכה שהשורה הזאת מייצרת תופסת את שני האלמנטים שממלאים את רוב המוזיקה שלו – המסורת שאליה רודן מרגיש מחובר אל מול החלל העמוק והלא מוכר שהוא חוקר. הוא משתמש בחיבור הזה כדי לפזר חלקיקי קסם בלתי מוסברים מעל המרכיבים בשירים שלו שמרגישים מוכרים ונגישים – מעין פריק־פולק יהודי, אם תרצו.
במורד הנהר
היופי החריג הזה לא נובע רק מהמפגש של הקול הנעים של רודן, שמהדהד את דורות העבר של הפולק הישראלי, עם טקסטים מלאי סמלים ורמיזות. הלהקה שמלווה אותו מספקת לו גב מוזיקלי בדמות ג'אם אחיד וגרובי, וההפקה של בן אבגיא (סילבי ז'אן, ניקולס לוקטין) יודעת מתי להנעים את האוזן עם מעטפת צלילים אחידה ומתי להבליט את האקסצנטריות של הלחנים דרך כל אחד מנגני העל שמשתתפים באלבום. גיא בן עמי (גיאגיא) על התופים ורועי דוויק על הבס מעניקים לשירים כמו "הרי" ו"העוגב" מקצבים עדינים וחמקמקים, שהמורכבות שלהם מבעבעת מתחת לפני השטח ומפנה את האוזן לנקודות המבט הייחודיות של רודן; אייל ערב (איילו) ורועי חרמון מעמיקים את החוצניות של השירים: שלל סוגי הקלידים שעליהם מנגן ערב חוצים את המרקם הנעים שמכסה שירים כמו "ניקול" ו"העולם מת", בעוד כלי הנשיפה של חרמון מזמינים אותנו להישען עוד יותר אחורה ולקבל בבת אחת את מכלול הצלילים שמקיף אותם.
הגיטרה של רודן עדיין עומדת בחזית. הוא מוביל באמצעותה את כל הכוחות הגדולים שפועלים סביבו, דווקא מכיוון שהוא מאפשר להם להשתולל בזמן שהוא שומר על הלב הפועם של השירים שלו. הנגינה שלו מעצבת את הדמות שהוא מקרין החוצה דרך היצירה שלו – שקטה ורגועה, אבל גם סקרנית, מוכנה לזרום אל מורד הנהר מבלי לדעת מה מחכה לה בקצה. הפריטה האיטית והמהורהרת של "פרנץ כותב ליקירתו פליצה" מדגימה בדיוק את המוזרות שקיימת בגיטרה של רודן, אבל שירים כמו "נשמה" ו"אווזים" ממחישים כיצד לאורך האלבום היא משמשת בעיקר כסלע יציב ובטוח להיאחז בו במהלך המסעות אליהם היוצר ולהקתו יוצאים.
קרוב ורחוק ואז קרוב שוב
בהאזנות ראשונות, חלק לא מבוטל מהשירים מרגיש קצר מדי, מציג רעיונות שבאים והולכים לפני שניתן להבין אותם במלואם. ככל שנכנסים לעומק העולם של סמבטיון, מבינים שמדובר בחלק מתוכנן מהעיצוב שלו. "העוגב", אולי השיר הכי טוב שרודן כתב עד כה, מרגיש כמו הדוגמה המושלמת לאופן שבו הוא בונה סיפור גדול דרך הרווחים שמפרידים בין הפרטים הבודדים שבו. העוגב מכותרת השיר יכול לסמל הרבה דברים – אלוהות, מוות, יעד של מסע צלב. רודן משבץ בטקסט שלו רמזים מקודדים, ענן מהמערב או קינה שנשמעת מרחוק, ומאפשר לכל המשמעויות שעולות לנו בראש להתקיים ביחד בכל פעם שהוא חוזר ושר את אותה המילה. מעולם לא היינו כל כך קרובים, ובמקביל כל כך רחוקים, מלהבין אותו.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
