שי צברי מוצא וממשיך לחפש

אחד מהדברים שהפכו את האלבום הראשון של שי צברי לאחד מאלבומי הבכורה החשובים ביותר של העשור הקודם הייתה תחושת הדחיפות שהזמר הטעין במוזיקה שלו. באמצעות ביצועים ווקאליים יוצאים מהכלל, הוא גרם לכל שיר להרגיש כאילו הוא האחרון שאי פעם יוציא. התחושה הזו לא הייתה סתמית: במשך שנים, צברי שוטט ללא הצלחה בתעשיית המוזיקה, עד שב־2007 גילה את עצמו מחדש כגונב הצגות סדרתי בהופעות של ברי סחרוף, ולאחר מכן כתלמידה של אהובה עוזרי, לה עזר להפיח חיים בשירים שהלחינה לאחר שאיבדה את קולה. כשמבינים את המסע הארוך שעבר ואת ציפיות הענק שעמדו מאחוריו עוד לפני שהוציא את שיריו הראשונים, ברור יותר מדוע צברי יצא מגדרו כדי לדחוף אותם אל שיאי הרגש. 

המסע המעגלי

באלבום החדש והכה מצופה שלו, בוא הביתה, המסע עובר לחזית היצירה. הוא נמצא שם באופן ממשי בסינגלים "מכור לאהבה" ו"בוא הביתה", כל אחד מהם מכיל וריאציה משלו על חיפוש אחר משמעות. הדמות הראשית שלהם מגלה לבסוף שהתהליך שהיא עוברת הוא מעגלי, שהתשובה אמנם נמצאת במקום שממנו יצאה לדרך, אבל היא לא הייתה יכולה להבין זאת אם לא הייתה יוצאת אליה מלכתחילה. בראשון, צברי כמעט מיילל כשהוא מתאר את המשמעות הקיומית של אהובה היפותטית שהוא מחפש ("בלעדיה אני חי / חי ולא קיים"), ומפספס את האהבה האמיתית שנמצאת מול חלון ביתו. ב"בוא הביתה", הוא חושף תגלית רוחנית גדולה באחד מהפזמונים היפים שביצע עד כה. "בלב החושך / עוד פועם אוצר של אור" הוא שר, מציע את ההשלמה העצמית כפתרון היחיד לבעיות האנושות. 

נראה שצברי מבין לעומק את החשיבות של מוסר ההשכל הזה. האלבום החדש מציג גרסה שלמה ובטוחה יותר שלו כיוצר, שמוותר על פצצות הגרוב המספקות שהובילו להצלחה הראשונית שלו כדי להמשיך לפרק את החזון האמנותי שלו ולהעמיק בו. למשתפי הפעולה הקבועים אסף תלמודי ואיתמר ציגלר הוא מצרף מפיקים כמו ריג'ויסר, תמיר מוסקט ויוגב גלוסמן, שמרחיבים את השורשים המוזיקליים שלו למחוזות מהורהרים וסבלניים יותר שיתאימו לטקסטים המורכבים שבחר לבצע. הפקת הדאב החצי־מהירה של הראשון ב"גבעת עמל" מאפשרת לצברי לצלול לעומק הטקסט המחאתי של אלי אליהו על פינוי השכונה התל אביבית הותיקה; העיבוד המרחף באוויר של גלוסמן ותלמודי ל"דע לפני מה" הופך את המנטרות של המשורר ישראל אלירז לשיא פילוסופי באלבום, מזמין אותנו לחזור עליהם בטקסיות ביחד עם צברי ולהקתו.

יהדות שוליים

בתקופה של מתח מתגבר בין המגזרים החילוניים והדתיים בארץ, ובזמן שהפופ האמוני שחולש על המיינסטרים מסתכם בעיקר בשירי הילולה, הנגישות שמעניק צברי לפינות מרוחקות יותר של המיתולוגיה היהודית מרגישה חשובה מתמיד. בשירים החדשים שלו, הוא משתמש במקורות יהודיים לא טריוויאליים כדי לדבר על רוחניות שהחיבור אליה מרגיש קל וחסר ממאמץ. "דע" מתמקד ברעיונות מתוך ספר הזוהר של התחדשות וצמיחה דרך מטאפורה על מלאכים שמשגיחים על שדות, יחסים של שמיים מול ארץ; ב"רק הלילה!" הקורן משמחה, הכתיבה המחזורית של המשורר אלמוג בהר ("ברינה קמים, בדמעה נרדמים / ברינה נרדמים, בדמעה קמים") מסתיימת בציטוט של חזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו ("הלילה לא / לא ילמדו עוד מלחמה"), מחברת את התקווה היומיומית של השיר עם ההיסטוריה, ומדגימה כיצד הרעיונות שעולים ברחובות ישראל בשנים האחרונות הם לא חדשים, ולא שייכים רק לקבוצה אחת.

בוא הביתה משגשג באטמוספירה שמאפשרת לצברי לעמוד במקום ולהתכנס בתוך עצמו. על גבי קלידים רדופים של ריג'ויסר, "לב כנוע" מתחיל כרגע האפל ביותר באלבום. צברי מקונן על בדידותו באמצעות ביצוע אמוציונלי ווירטואוזי, מעביר את ההלם ואת הכאב שקיימים בשורה "הירח / כמו כלב אהוב / כבר חושב אותי לבן מינו". הבית השני מעביר את הבלדה הזו לפאזה אחרת, מציע הארה מנחמת מתוך הלבד המאיים הזה. כך קורה גם ב"דע לפני מה", שמציע גם הוא שהפתרון דורש סבלנות, בחינה עצמית ושקט. "אתה עומד תמיד בפני אותו תצלום" הוא שר וחוזר על אותו משפט לפני שמגיעה התשובה – "ורואה את החידה / מציעה בשקט את פתרונה".

ממשיך ללכת

צברי בוחר לסיים את האלבום לא עם רעיונות פילוסופיים גדולים או עם סיפורים פנטסטיים, אלא עם רגע קטן ואינטימי. "כוכבים בשמיים", שכתב עבורו נועם רותם, מתחיל מבהייה בשמי הלילה, בכוכבים המנחים את הדרך. זה רגע על פרשת דרכים, בנקודה ביממה שמעבירה אותנו מהמטרות שהשלמנו אתמול למסעות החדשים אליהם אנחנו יוצאים מחר. גם כשהוא מצטייר באלבומו השני כיוצר בעל שליטה עילאית במוזיקה שלו ובשיעורים שהיא מעבירה את המאזינים, צברי ממשיך לקדש את תהליך החיפוש אחר השיעור הבא. בתקופה מלאת אתגרים ותהפוכות בחברה הישראלית, קשה שלא להרגיש בחשיבות התהליך הזה ביחד איתו.

מוזמנות/ים לעקוב אחרי ירדן אבני בעמוד הפייסבוק והאינסטגרם, ולהאזין לתוכנית הכל בבת אחת בימי ראשון ב־13:00