מי היא קאלי אוצ'יס האמיתית? האם זו קאלי שהתארחה בשירים של טיילר דה קריאטור וקייטרנדה וגנבה את ההצגה בכל אחד מהם? האם זו קאלי שאירחה מוזיקאים כמו דיימון אלברן ובוטס קולינס באלבום הפריצה שלה ב־2018, ודילגה בקלילות בין השפעות וז'אנרים שמתקיימים על הסקאלה המקובלת של תעשיית המוזיקה האמריקאית? או שבעצם זו קאלי של העשור הנוכחי, שמבצעת את רוב השירים שלה בספרדית מעורבבת עם אנגלית, ומכניסה את הזהות הלטינו־אמריקאית שלה כחלק מהותי יותר ביצירה שלה?
אלילה, מלכה, דיווה
התשובה שמעניק האלבום החדש של הזמרת היא מורכבת. מצד אחד, היא ממשיכה להציג ב־Orquideas מעטפת חיצונית מפוארת, ומשתמשת בכל אספקט של המוזיקה שלה כדי להקרין פאסון של מלאכיות שמיימית. לא פלא שהיא מכנה את עצמה "אלילה, מלכה, דיווה" ב־"Diosa": מעטות היוצרות שנעות באלגנטיות כזאת בין דאנס לג'אז ואז למקצבים לטיניים מסורתיים, לפעמים במסגרת אותו השיר. תוסיפו לכך את הקול המחוספס והענוג שלה, שיודע ללטף ולתעל את המלודיות העדינות של שירים כמו "Tu Corazon Es Mio", ותקבלו יוצרת שסוד הקסם שלה טמון ביכולת לפתות אותנו להתקרב אליה אבל גם להישאר על־אנושית, מרוחקת.
מהצד השני, שפת הספנגליש מוסיפה למוזיקה של אוצ'יס מימד חדש ולא צפוי. דוגמה מצוינת לכך ניתנת כבר ב־"Como Asi" שפותח את האלבום. על גבי ביט סמיך ומעושן, היא חוגגת באנגלית את יכולות הפיתוי שלה, מזמינה את המאהבים שלה להיכנס לעולמה ומזהירה אותם באותה הנשימה שהם "לא ירצו לעזוב לעולם". בפזמון שמושר בספרדית, היא שואלת "למה זה צריך להיות ככה?", דורשת מאיתנו לשים לב למה שהיא אומרת בכל השפות כדי להבין לעומק את הרבדים השונים שקיימים בשירים שלה.
שבריריות מושלמת
המפגש בין החתירה התמידית שלה ליופי לבין המורכבויות שהיא חושפת הוא הרעיון המרכזי של Orquideas. עטיפת האלבום מציגה את אוצ'יס מעוכה על המצלמה כמו הפרחים שסובבים אותה, יופי שמתעוות ומתעצב מחדש ככל שיותר מתעמקים בו. הקונספט הזה מתחבר לרגעים הכי טובים של האלבום, שירי פופ "מושלמים" שקיים בהם אדג' ששובר לרגע את המחיצה בינה לבין המאזין. "Igual Que Un Ángel" מרגיש כמו הלהיט הגדול של האלבום הזה דווקא בגלל שהוא יוצא מהקווים של המסגרת המנצנצת שלו; מיד אחריו מגיע "Pensamientos Intrusivos", שמכיל את אחד מהפזמונים היפים ביותר בקריירה של אוצ'יס, ובמרכזו תחינה שברירית מאהובה שלא ישבור את לבה.
אחרי שהוציאה בשנה שעברה את Red Moon In Venus, אלבום שטבע בתוך ה־R&B האיטי והסמיך שלו והפך את חווית ההאזנה אליו לכבדה ומגושמת, האלבום החדש מספק אסופת שירים הרבה יותר אקלקטית וזורמת, שבחציה הראשון מרגישה כמו סט מרים ורצוף, סטייל רנסנס. במובן מסוים, מדובר בנקודה הכי נוחה להיכרות עם העולם של אוצ'יס, הרגע שבו החזון שלה מתגבש סופית מחד, אבל גם מאפשר לה להתנסות בוריאציות שונות שאליו היא יכולה לקחת אותו מאידך. "Te Mata" מספק את הסטייה הכי חדה מהדרכים המוכרות שלה, עם בלדה שמרגישה כאילו יצאה היישר מטלנובלה מקסיקנית, ומובלת על ידי ביצוע אמוציונלי גדול שמוכר את כל הרגשות שמוכלים בתוכו.
איך ממשיכים מכאן?
השיר הזה משמש כאבן פינה במסע של אוצ'יס, שממשיכה להרחיב ממנו את הזיקה שלה למחוזות אחרים מעולם הפופ הלטיני. ההתנסויות שלה ברגאטון בעבר תמיד הבטיחו שהשילוב שלה עם הז'אנר לא יהיה משעמם. בשני מקרים כאן, התוצאה דומה – ב־"Munekita" ו־"Labios Mordidos" היא משתמשת בביטים פשוטים ומינימליסטים כדי לייצר שמחה מדבקת שמרגישה שייכת יותר למסיבה בחצר האחורית של השכונה מאשר לרחבת הריקודים. "No Hay Ley Parte 2", שמארח את המגה־כוכב העולה ראו אלחנדרו, מחוויר לעומתם, ולא מצליח לייצר את אותה רמה של אותנטיות ותשוקה.
רגעים מיותרים כאלו בולטים עוד יותר באלבום שמנסה להצטייר כמסע ורסטילי בין סגנונות וזהויות. לקראת סופו, מתעוררת התחושה שאוצ'יס חוזרת על הרעיונות שלה כמה פעמים יותר מדי. כשהיא משווה את עצמה לשטן ב־"Heladito", או כשהיא מכנה אותה ואת קרול ג'י כ"צמד המושלם שיעזור לך לשכוח מהכאב" ב־"Labios Mordidos", היא שוחקת את הקונפליקטים שבנתה בשירים מוקדמים יותר, ולא מצליחה להגיד שום דבר חדש עליהם. אולי זו הסיבה שהשורה התחתונה שאוצ'יס מנסה להעביר דרך Orquideas, שהיא שואפת להתקדם ולהתפתח כיוצרת, לא מרגישה מנומקת מספיק. במקום, שירים כמו "Young Rich & In Love" מראים איך היא ממשיכה לחזור לשירים פופים וחלומיים שמתפקדים בתור אזור הנוחות שלה. כשמאזינים לה מתעטפת בהם, קשה להאשים אותה – מי לא היה רוצה לחיות בתוך חלום נצחי משלו?
הנאה מהדרך
השיר הסוגר של האלבום הוא "Dame Beso // Muevete" המהיר והאנרגטי, שמרגיש כמו אוסף של כל מה שהופך את אוצ'יס ליוצרת פופ כל כך מעניינת. במקצב מרנגה קלאסי שמתגבר ככל שמתקדם השיר, היא ממזגת את המסורת עם המודרניות, את הרומנטיקה והחלומות שלה עם הפחדים שלה מלהיות לבד, את האופן שבו היא רואה את עצמה לאופן שבו היא נראית לאחרים. יותר משזה שיר שמדגים כמה רחוק היא יכולה להגיע בתור יוצרת, זאת חגיגה שמוכיחה כמה הנאה הדרך שלה יכולה להסב.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
