באחת מהרדיפות האחרונות של מגזיני המוזיקה האמריקאיים אחר הטרנד הבא, הוטבע מונח מעניין בשם "'ג'אז ויראלי". מדובר בגל שמוביל את הז'אנר הותיק אל תוך העשור הנוכחי. להקות כמו Domi & JD Beck ו־MonoNeon מובילות אותו, ויוצרים כמו ת'אנדרקאט משמשים כאבות רוחניים עבורו. בעידן של היפר־מודעות ופוסט־ז'אנר, להקות הג'אז הויראלי הן וירטואוזיות ומשכילות, מקיימות דיאלוג מוזיקלי שמכיל בתוכו עשרות השפעות סגנוניות שונות שנספגו לתוך היצירה שלהן דרך נוכחות מאסיבית במרחב הוירטואלי. הג'אז שלהן הוא כמעט סטרילי מהקשרים הסוציו־פוליטיים והאוונגרדיים של הז'אנר, בקטע מודע לעצמו ואירוני – ככל שהלחן הוא יותר מורכב ומלא בחשיבות על הנייר, כך הוא מוגש על ידיהן יותר בנונשלנטיות ובחוסר מאמץ.
לא יכולתי שלא לחשוב על הרעיון הזה כשראיתי את מסוק מופיעים ביום חמישי בערב, בחגיגות 15 השנה להקמת הלייבל Raw Tapes שנערכו במוזיאון ארץ ישראל במסגרת אירועי הלילה הלבן בתל אביב. הנגינה הפנומנלית של הלהקה לא הרגישה מאולתרת או נזילה אלא מתוכננת בקפידה, סיפקה מצע הומוגני ויציב שעליו ג'ני פנקין הייתה יכולה להשתולל עם הראפ המלודי והנונשלנטי שלה ולתבל את שירי הלהקה בחוצפה ובהומור. הרגע היחיד של חתרנות מוזיקלית התרחש רק כאשר טדי נגוסה עלה להתארח. הקהל כמעט לא הריע לראפר המוכר והמוערך, אולי כי האופן שבו הלהקה ליוותה את "בבידוד" שלו עם מקצב שבטי־עתידני הרגישה כמו זווית חדה ולא צפויה על היצירה שלו, שהותירה את כל מי שצפה ללא מילים. עבור מוזיקאים מחוננים ומתוחכמים כמו אלו, אפילו ניסיוניות שכזאת מרגישה כמו קונספט שלם ומנומק.
סלט ישראלי
בגיל 15, לרואו טייפס יש כבר לא מעט מורשת לחגוג. כשהוקם ב־2008, הלייבל שימש בית לסצינת הביטים בתל אביב ("ימים של ביטים ובאנגים" היטיבה לתאר קרן דוניץ את תחילת הדרך שלה ושל חבריה להרכב באטרינג טריו), שיצרה תערובת אקלקטית של ג'אז, היפ הופ ופסיכדליה שהתאימה כמו כפפה ליד לבלוגרי המוזיקה שחיפשו דרכים לגוון את תיקיות המוזיקה שלהן. הנוכחות חסרת התקדים שלהם בפלטפורמות שיתוף מוזיקה אפשרה ליוצרי ביטים כמו ריג'ויסר וכהן להגיע במהירות גם מעבר לים, שם הסצינה המקבילה מלוס אנג'לס הפכה למעין אחות גדולה ומנטורית לכמה מדמויות המפתח המשמעויות ביותר בהתפתחות ההיפ הופ המקומי בעשור האחרון.
גולת הכותרת של הערב התבטאה בהופעות של שני אורחי כבוד מל"א, אלכמיסט וגאסלאמפ קילר, אבל סוללת הטאלנטים שקדמה להם המחישה את החשיבות והרלוונטיות של הכשרון המקומי שמרכיב את רואו טייפס. כהן ובאטרינג טריו, בתפקיד הרכבי הדגל הותיקים, הביעו מחווה למקפצה האמנותית שסיפק להם הלייבל. הראשון ויתר על ראפ לטובת סט היפ הופ מלומד ומלא באהבה להיסטוריה של הז'אנר, תזכורת לאלבומיו האינסטרומנטליים שהוציא בתחילת דרכו; יותר מעשור לאחר שהפציעו לחיינו, הביטים הפסיכדליים של הטריו עדיין הרגישו חיים ודינמיים על הבמה, מוזרים ומסעירים כמו שהרגישו ברגע יציאתם, ואיימו לשלוח שורשים מוזיקליים מפותלים שיעקמו את כל המוחות של מי שמוכן להאזין להם.
הערב הזה לא עסק רק במורשת, אלא גם הושיט מבט קדימה. ההרכבים הצעירים יותר שהופיעו על הבמה הרגישו כאילו הם ממשיכים לעדכן את החזון האמנותי של רואו טייפס מול העיניים שלנו. עוד לפני מסוק, ג'ני פנקין הצטרפה לכמה מחבריה לדור הראפ החדש – סוויסה, הפנר ולאבה דום – שביצעו בתורות וורסים על גבי ביטים שסיפקו ריג'ויסר ושוזין. מעניין לראות את החיבור של השניים האחרונים, שעבדו עם כמה שמות עצומים כמו שלומי שבן ושי צברי, עם הראפ האלטרנטיבי המקומי שחווה פריצה מרשימה מהשוליים בשנתיים האחרונות. כל אחד מהראפרים סיפק את הוריאציה שלו לניסיון להישמע כאילו התעורר עכשיו, כשברקע חבריו שורקים ומספקים שאר חיזוקים משעשעים (קריאות צ'ו צ'ו לשורה של לאבה דום על רכבת, למשל). הצלילים המרוחים והקליידוסקופים ששני המפיקים יצרו סביב כל אחד מהמשתתפים המחישו כמה הסטייל הזרוק שלהם מספק מרחב עצום להתנסויות מוזרות ומהנות.
רוחות רפאים ואהבה אמיתית
הצמיחה של השוליים בהיפ הופ הישראלי היא דוגמה מצוינת לאופן שבו תרבות בריאה מזינה את עצמה. אלו לא רק היו שדרני רדיו ובלוגרים שדרבנו בשיח שלהם מוזרות ויצירתיות שהפכה ללחם והחמאה של הראפרים החדשים, אלא גם חברות הפקה שהימרו והביאו בשנים האחרונות ראפרים פחות מוכרים לארץ, הוכיחו שיש להם קהל וגם חשפו אותם למעריצים נוספים של הז'אנר. ההופעה של אלכמיסט במרכז הערב סגרה מעגל גם עם ההופעה של רוק מרסיאנו בבארבי לפני חודשיים, שביחד עם המפיק המשפיע הוציא את אחד מאלבומי הראפ הטובים ביותר של השנה שעברה – בתקופה שבה יותר ויותר אמנים בינלאומיים רלוונטיים מבטלים את הופעותיהם כאן, דווקא דמויות משולי הראפ האמריקאי הן היחידות שמגיעות לישראל כדי לקדם את המוזיקה החדשה שהוציאו.
ההופעה של אלכמיסט הייתה אמורה גם לחגוג את הקשר של המפיק עם עולם הראפ הישראלי. הוא התחיל את הסט שלו עם כמה קטעים מהאלבום Israeli Salad, שבנוי כולו מסמפולי שירים ישראליים. כמו באלבום עצמו, אלו לא הסמפולים שהופכים שירים כמו "Chetzi" להוכחה ניצחת לכשרונו של האלכימאי, אלא היכולת שלו לחתוך תופים בדיוק מושלם שתופס את האוזן ומזיז את הגוף באופן לא רצוני, ולעשות את אותו הדבר ללא ביט בכלל, עם שירים שמונעים על ידי כלי נשיפה או אפקטים קוליים מוזרים. רגעים כאלו השכיחו לרגע את כל ההישגים המפוארים שנחגגו במהלך הערב, והראו לנו שיש עוד הרבה מה לחקור בתוך הצד האוונגרדי של עולם הראפ.
כל הרגעים הבלתי נשכחים שמילאו את ההופעה הזו נבעו מהאהבה העצומה של אלכמיסט למה שהוא עושה. כאחרון המעריצים, הוא הקפיד לשיר כל מילה מהקטעים שהשמיע מהפקות שעשה לארל סווטשירט ויאסין ביי, ראפרים עם שפה שגובלת תמיד בשירת רחוב. ברגע אחר, הוא העלה באוב את נשמתם של כמה ראפרים מנוחים עמם עבד כמו MF Doom ופרודיג'י. בזכות העולמות המוזיקליים שעטף מסביב לרעיונות שלהם, היה אפשר להרגיש ביחד איתו את רוחות הראפרים שמשמשים גיבורים עבור רבים שהיו בקהל בערב הזה. "אני מרגיש שאתם מבינים אותי" הכריז המפיק בנקודה מסוימת, וזה היה סנטימנט שהחזיר אותנו לסיבה שלשמה התכנסנו – כל מי שהגיע למוזיאון ביום חמישי, מהמופיעים דרך הקהל ועד הלייבל שיצר חזון תרבותי שממשיך להתפתח ולצמוח מול העיניים שלנו, הגיע לשם מתוך אהבה אמיתית למוזיקה יצירתית ומאתגרת.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
