מעניין לחשוב בימים אלו על "ניפגש על החוף", אקורד הסיום המטריד בנינוחותו של הבילויים מ־2013. אז, אפוקליפסת הזומבים שדחקו ימי ויסלר ונועם ענבר לתוך שיר קטנטן בתחילת האלבום האחרון שלהם הרגישה כמו מערכון סאטירי ושחור, שרואה כיצד הציבור הישראלי של אחרי המחאה החברתית נכנס לתוך תרדמת שתאפשר למדינה לשנות את פניה לבלי הכר. בעשור שעבר מאז, ראינו את הסוף מגיע ללא תרעומות וצלילים רועשים, אלא בתהליך איטי, שקט ומחריד, בזמן שהרוב הדומם והשפוי בחברה הישראלית מביט מהצד בשאננות.
התעוררות רוחנית
השלווה האקוסטית הדיסוננטית של "ניפגש על החוף" לא רק ליוותה את התקופה הזאת, אלא גם השפיעה על המורשת החברתית והמהפכנית שהצמד בנה במהלך שנות פעילותו. כשהם התאחדו ב־2021 להופעה בלתי נשכחת בנמל חיפה אל מול אלפי אנשים שצורחים את המילים ומושיטים ידיים לעברם, הם הרגישו יותר מתמיד כמו חלק לגיטימי מהקונצנזוס הישראלי, מרחק שנות אור מהלהקה שנהנתה לשחוט פרות קדושות ולדחוף אצבעות לעיניים של המיינסטרים.
זה מרגיש מתאים, אם כך, שאלבום הסולו הראשון של ענבר יוצא לאור כשברקע מתרחשת ההתעוררות האקטיביסטית הגדולה והמקיפה ביותר שהתרחשה כאן בעשר השנים האחרונות. גם הפניקס עוסק בהתעוררות מחודשת אבל, כפי שהיוצר העיד בעצמו בשיחה המרתקת שלו עם ניצן פינקו ב"ריוט", מדובר בהתעוררות שהיא רוחנית לפני כל דבר אחר. יש "אני" חזק מאוד באלבום הזה, שמדבר בשפה שכנראה רק היוצרים שלה מבינים עד הסוף. הטקסטים העמוסים שהמשורר יונתן לוי תרם לכל השירים מרגישים כמו קוביה הונגרית שמורכבת ממשחקים שלמים של הברות, צלילים וסיכולי אותיות. ענבר מנסה לפתור אותה ולנווט בתוך הסיוט הוורבלי שלוי מייצר, לועס את המילים שלו כדי למצוא משמעות מאחוריהן.
מהיש אל האין
לפעמים הוא הולך לאיבוד לחלוטין בתוך המסע הזה: הסינגל "בבון" מרגיש כמו רכבת הרים שנוסעת על גבי זרם התודעה המופרע שלו, מתחילה מתיאור סוריאליסטי של תהליך הפרימה של בובת קוף וממשיכה לבית שני שטובע בתוך חרוזי נונסנס חסרי כל משמעות קוהרנטית. הגאולה של השיר מגיעה דווקא בסופו. "אני עומד על קצה הלשון / קופץ ראש אל תוך האישון / שאמר את יהי האור הראשון" ענבר שר ברגע בהיר להפליא שמתאר תהליך שלם של מעבר מ"היש אל האין / משיתוק לדיבור". יש עוד רגעים באלבום שמספקים ניצחונות אינדיווידואלים דומים, אבל הרגע הספציפי הזה מתחבר עם הרעש הקולקטיבי שמתרחש ברחובות ממש עכשיו. המלחמה התודעתית שלו במובן מאליו, במציאת התשובה באלמנטים כל כך בסיסיים בקיום שלנו, מובילה לאקט הפשוט והחתרני ביותר באלבום – הבחירה להפסיק לשתוק.
מעניין לראות את נקודות ההשקה שהפניקס חולק עם אלבום משמעותי נוסף שיצא לפני שנה בזירה המקומית, יהוא ירון נגד השטן של יהוא ירון. שתי היצירות האלו שייכות לשניים מהקולות המשמעותיים ביותר של תקופת המחאה החברתית ב־2011, שכיום משתמשים בסגנון זרם התודעה שאפיין את הכתיבה שלהם בעבר דווקא כדי לתאר את עידן הפייק והריקנות עמו הם מתמודדים היום. אם לירון נדרשה שעה וחצי כדי שיוכל לשטוח את האמירות שלו כמו שצריך, ענבר עושה זאת בשליש מהזמן. זה הופך את ששת שירי האלבום לרחבי יריעה, רק אחד מהם נמשך פחות מחמש דקות, ובעיקר מעניק לכל אחד מהם תפקיד משמעותי יותר בהעברת המסרים של היצירה שמכילה אותם.
"מעונגת" מתאר ביעילות את העולם העמוס של האלבום עם וואן ליינרים מדויקים כמו "הפטפוט העקר / לא מרווה צמא לעיקר", או גרוטסקיים כמו "כרטט על המילקי / פרוט לי בפה", שקולעים היטב לגירוי היתר שמספקת מציאות המולטימדיה והרשתות החברתיות שמזינה אותנו במידע בקצב מסחרר. לפעמים כותרת פרודקסלית כמו "ממלכת האור עורכת גיוס" מספיקה לבדה כדי להציף את האבסורד בסט החוקים והערכים שעליו החברה שלנו מתבססת. האבסורד הזה מגיע לשיאו במשל שבמרכז "הכל זהב", מדיטציית ג'אז סבלנית ומהממת שבמהלכה ענבר חוזר לחטא היוהרה המסנוור שהפיל עולמות ישנים והוביל לבניית חדשים. "כל היקום / בנוי מאותו חומר קסום / הכל זהב / ולכן אין לי צורך בכלום" הוא חוזר לסנטימנט הריקנות שהוא מייחס ברגע מסוים ל"מהנדסי עיר העתיד / הבוערת באש התמיד של העכשיו". בעיניו, הסכנה בכמות המידע המסנוורת שבידינו היא לא המצאה חדשה – היא תמיד הובילה לכישלון של בעלי הכוח ויודעי־הכל מתקופות שונות של ההיסטוריה האנושית, מהמלך מידאס ועד לכוהני בית המקדש.
מוכרחים להיות שמח
העל־זמניות הזאת קיימת גם בקליימקס השקט שסוגר את האלבום. "משמיי אשירה" הוא תרגום ועיבוד לשיר של מסטרה אירינאו, מנהיג דת ברזילאי מהפכני שפעל בדרום אמריקה במאה ה־19. בביצוע הרגיש והעדין ביותר של ענבר באלבום, הוא מחבר ביחד עם לוי את הטקסט של אירינאו לחיפוש שלנו אחר שלום ואחווה בהווה של 2023, בין אם אישי או בינאישי. למעשה, כל המאבקים החיצוניים והפנימיים של הפניקס כאילו מתנקזים לרגע טהור אחד בשורה הסוגרת את השיר ואת האלבום. "לא שקר ולא גזל / לכולם הזכות לשמוח" – כלומר, ההפך מהשחיתות ומהרוע האנושיים תמיד היה השמחה. כמו שענבר שר לפני עשור, הסוף הגיע ועכשיו אנחנו נפגשים על החוף, אבל במקום וותרנות אדישה, עצם הנוכחות של גורם אנושי שממשיך לחיות לנוכח האיומים שמולו מרגישה הפעם כמו המהפכה עצמה. יש משהו מרגש ומספק במיוחד בכך שענבר עוזר למחשבה העתיקה הזאת להמשיך ולנדוד מהעבר אל ההווה, ומשם אל העתיד.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
