אין יותר מדי מידע על פראנול, פרויקט האינדי המסתורי שהגיח לחיינו לפני כשנה וחצי. אנחנו יודעים שמדובר באדם קוריאני, ללא זהות מגדרית ברורה. אנחנו יודעים שהוא ככל הנראה באמצע או בסוף שנות השלושים לחייו, כי בתיאור שכתב לאלבום הבכורה שהעלה לבאנדקאמפ ב־2021, הוא כתב על ההשראה שספג מלהקות האינדי המקומיות שעליהם גדל בתחילת המילניום הנוכחי. האג'נדה של האנונימיות שלו ברורה – הוא רוצה להישאר בגדר מיתוס, כמו הלהקות שעליהם גדל, שכל מה שצריך לדעת על האדם שמאחוריו עובר דרך המוזיקה שלו.
סערה מושלמת
אחד מהרשמים שצפים לראשי בכל פעם שאני מאזין למוזיקה של היוצר, הוא שמדובר בגיק מוזיקלי רציני שמאחורי כל בחירה שהוא לוקח עומדת גישה מלומדת של מאזין מנוסה. האלבום החדש שלו, After The Magic, נפתח עם פריטות מתכתיות של גיטרה אקוסטית שהופכות למלודיה קורנת שמלווה על ידי תופים מלאכותיים ומלטפים. זה מרגיש כמו האידיליה הישנה של איך שיר פופ־רוק אמור להישמע ולהרגיש. אחרי שתיים וחצי דקות של לחן מתוק ואוורירי, כשאנחנו כבר מרגישים בנוח להתעטף באסתטיקה שבנה, היא נשמטת מתחת לרגליים שלנו: הגיטרות מתגבשות לכדי רעש סוחף, עם צלילים רועמים וגועשים שנטמעים לאט ובזהירות בתוך עננה אלקטרונית מהפנטת. זה אמור להרגיש כמו השלב הבא באבולוציה של מורשת השוגייז של להקות כמו My Bloody Valentine ו־Ride, אבל יש ברגע היפהפה הזה אמת יותר גדולה – מדובר בסערה מוזיקלית מושלמת ששואבת לתוכה אינספור רעיונות, זהויות וז'אנרים.
זאת תחושה שמרגישה רלוונטית לאקלים הנוכחי של עולם המוזיקה, אבל יש לה תקדים. מדובר בסופו של דבר בחוליה נוספת בשרשרת ארוכה של מאזינים אדוקים שהפכו ליוצרים מתוחכמים, ג'יימס מרפי וקווין פארקר הם דוגמה טובה, ועזרו להוסיף רובד היפר־מודע למוזיקה הפופולרית של 15 השנה האחרונות. כמו קודמיו, פראנול מצליח להיות יוצא דופן בגלל שהוא מנצל את הנוסטלגיה האישית שלו, שבימים אלו הופכת להיות יותר ויותר קולקטיבית, כדי להקרין על גישות היצירה של 2023. הוא לא באמת מנסה לשחזר את הקסם שגרם ללואו־פיי המהפנט של פיל אלוורום והמייקרופונז או לאינדי הפסיכדלי של פליימינג ליפס להפוך להיות נגישים לקהל רחב יותר לכמה רגעים בתחילת שנות האלפיים, אלא להשתמש באופן שבו הוא תפס את הלהקות האלו כגרעין היצירתיות שמניע את ההפקות השאפתניות שלו. השיטה הזו מרגישה כמעט כמו פוסט־נוסטלגיה, הדרך היחידה לחדש ולהתחדש בעידן שבו השירים של כולם מרפררים את עצמם לדעת.
החלק הבא של החלום
הרגעים המוצלחים ביותר באלבום הם כאלו שמייצגים את הדיאלוג הבלתי נגמר של פראנול בין העבר להווה. עיבודי הגיטרה הדחוסים שלו מציבים אותו באותה שורה עם מלחינות ניסיוניות כמו ראשיקה ניאר או מריה BC, בין אם באמצעות חיבור עם מקצבי דראם אן בייס שהופכים את הכלי לורסטילי מתמיד ("Insomnia") או באמצעות מיקומו במיקס כ"רק עוד" מרכיב נוסף בתוך קירות הרעש המלודי של שירים כמו "Arrival". המפגש בין פופ לרוק בשירים שלו מעיד על היפוך התפקידים שהז'אנרים האלו עברו מאז התקופה שעליה גדל כנער – עיבוד הכינורות המרגש והאאוטרו הווקאלי של הסינגל "We Shine At Night" מציג את האזורים המלודיים והנגישים ביצירה שלו כאזורים שמאפשרים לו להיות חשוף וכנה, כמעט שמאלצי, בעוד שהדיסטורשן שמשתלט על כל פינה ברגעי הסיום של "Sounds Inside Of Me, Waves Inside Of You" מאפשר לו להיטמע לחלוטין בתוך העיבודים שלו, להתרחק לכמה רגעים מהוידויים של הכתיבה שלו. "Sketchbook", ההיילייט המרכזי של האלבום, מחלק את היצירה שלו לשני צדדים מנוגדים, יין ויאנג שמשלימים אחד את השני – פתיחת האוטו־טיון האמוציונלית מקרבת אותנו יותר מתמיד למעמקי הלב שלו, עד שהתחרעות נוספת של גיטרות מנסרות בחלקו השני של השיר מזכירות כיצד פראנול מקדש את התחושה העתיקה והמנחמת של יצירה שמאפשרת לך להתמסר אליה ולהיעלם בתוכה.
התחושה הזאת דורשת מרכיב אימרסיבי לשירי האלבום, שמאפשר ליהנות מהמוזיקה גם כשלא חושבים על הטריוויות המוזיקליות שהיא מנסחת לעצמה. באלבום הקודם של פראנול, אחד מאלבומי השנה שלי לשנת 2021, שירים כמו "White Ceiling" היו יכולים להימתח לאורך של עשר דקות ולהזמין אותך להישאר בתוך הרגש העוטף והמנחם שלהם לנצח. הפגם הגדול ביותר של After The Magic הוא שהפעם השלם לא מצליח לעלות על סך חלקיו. שירים ארוכים כמו "Parade" נשמעים כאילו הם מורכבים מכמה שירים שונים שלא מצליחים להתחבר לכדי יצירה אחידה. בכלל, מצאתי את עצמי נהנה בצורה המיטבית ביותר מהאלבום כשצרכתי אותו במנות מדודות וקצרות – רציתי לחזור לרגעים קטנים ומושלמים מתוך השירים העמוסים האלו, למקצבי תופים סוחפים, לקלידים שעוטפים את השיר בשמיכה מלנכולית או לרגעי אקסטזה שבאים לידי ביטוי באמצעות גיטרה משתוללת או מלודיה קתרטית.
המגרעות האלו מתקיימות דווקא בגלל שפראנול מסרב להישאר במקום כיוצר. באלבום הקודם, הוא רצה להיעלם בתוך חלום, בתוך האלמוניות שפרופיל המוזיקה האינטרנטי שלו ייצר לו. כאן הוא פותח את האלבום עם תיאור של התעוררות, ופזמון שבו הוא שר “כולם מאזינים לשיחות שלי”, מכיר לראשונה כיצד המוזיקה שלו חושפת אותו לציבור גם מבלי שיחשוף את הזהות האמיתית שלו. יכול להיות שהבחירה לפרק את השירים כאן לאלפי גורמים נובעת מאותו קונפליקט שטמון בכותרת האלבום – אחרי הקסם הטוטאלי שייצרו שיריו הראשונים, הוא מוצא אנושיות בחוסר השלמות של הלחנים המפוארים שלו.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
