יש משהו קצת אירוני באופן שבו אלבום כמו 2023 של איה כורם זוכה ליחס של קאלט. כבר כשיצא ב־2016, לא היה מגניב יותר להוציא אלבומי קונספט. כבר אז אורחים רבים באלבום כמו ארקדי דוכין, מזי כהן ולאה שבת היו רחוקים שנים רבות מההזדמנות האמיתית האחרונה שקיבלו מהמיינסטרים. כל מי שהגיע לבארבי בראשון בערב, היום הראשון של השנה שעל שמה נקרא האלבום שהוצג על הבמה, ידע שזאת בדיוק הפואנטה של היצירה הזו: בעידן שבו התרבות מתרוקנת מתוכן על ידי חברות פרסום, רשתות חברתיות וממשלות מייאשות, השאיפה של היוצרת להפוך חוסר רלוונטיות לעל־זמניות הרגישה כמו האקט החתרני האמיתי של האלבום שלה.
קרן אור טהורה
2023 הייתה השנה שהחוזה הדרקוני עליו הייתה חתומה כורם עם חברת התקליטים הישנה שלה, שממנו השתחררה לאחר מאבק משפטי מייגע, היה אמור להסתיים. המהות האמיתית של הניצחון של כורם בלטה מהרגע שעלתה לבמה ושרה את הפזמון של "מצרים", ולאחר מכן המשיכה להמנוני הריקנות המושלמים "הכל למכירה" ו"חור בבטן" – אלו שירים שנכתבו עבור ועל ידי אנשים שמאמינים באמונה שלמה ביכולת של מוזיקה לשנות ולהשפיע, בין אם על פרט אחד או על עולם שלם.
אלבום הקונספט שבוצע במלואו על ידי כורם ולהקתה (בניצוחו של הגיטריסט אדם בן אמיתי, בעלה ושותפה ליצירת האלבום), על אדם בשם אלכס שמוכר את החלומות והמחשבות שלו למשרדים ממשלתיים בעתיד דיסטופי שבינואר הזה הפך להיות ההווה, הרגיש כמו חוויה כל כך טהורה של מוזיקה, קרן אור שמנצחת כל פיסה של חושך שעומדת בדרכה ומרגישה כל כך הכרחית בימים אלו. הקריינות המצוינת של השחקן יהויכין פרידלנדר, המספר יודע כל של האלבום, הדגישה את מלאכת המחשבת שכורם הקדישה לכל מילה ומילה בסיפור המסגרת שיצרה – למרות ששינתה את סדר השירים, קיצרה פה פזמון ושם ויתרה על בית, הסיפור עצמו הוצג במלואו והדגיש כמה מוסר ההשכל והסנטימנטים שעומדים מאחוריו מרגישים כל כך חשובים ומעוררי הזדהות גם היום.
אתה חושב אתה חשוב
כורם ובן אמיתי הצליחו להסיר את האבק גם מעל הרובדים העדינים יותר שמסתתרים מתחת למחאה הנוקבת והבוערת שבלב האלבום. כך בלט לפתע האינדיווידואליזם המרתק שעומד מאחורי הדמות של אלכס. האדישות שלו בשורות כמו "יש לי מקום / לאף אחד / יש לי אותי" והאידיאליזם המזויף של החברה שבה הוא חי ("מי שלא מאמין / מפחד" מתוך "מאמינים" הדיסטופי) מרגישים כמו תיעוד מדויק של תקופה שבה עומס המידע והקדמה הטכנולוגית דווקא מאלצים אותנו לנוע בין פיסות מטושטשות של חצאי אמיתות.
האורחים שכורם הביאה למופע, כולם הופיעו גם באלבום, הרגישו כתגובת נגד מוארת לחזון הבלהות הזה. כמו אז, גם היום הביצועים הווקאליים עוצרי הנשימה של אפרת גוש ולאה שבת הציגו יוצרות שלוקחות בחזרה את מרכז הבמה וטורפות אותו. אלון עדר וקרן הדר שחזרו את הסצינה המצחיקה והסינמטית ביותר של האלבום. יהוא ירון ורביד פלוטניק הוכיחו פעם נוספת בביצוע שלהם ל"תופעות לוואי" שהשגרה החדשה והמגוונת יותר של המוזיקה המקומית משאירה המון סיבות לאופטימיות. כשדניאל זמיר עלה לבצע ברגישות ובאנרגטיות את הפופ האמוני של "אני לא אמכור אותי", זה היווה את רגע השיא של המרקם החברתי המורכב שיצרה כורם באותו ערב. רגע לפני שעלה, היוצרת דיברה על הצורך להמשיך להילחם ולהיאבק גם בימים אלו, כשהמציאות הפוליטית בישראל היא מבלבלת ומפחידה מתמיד עבור פלח גדול מהאוכלוסייה הישראלית. דווקא על במת הבארבי התל אביבית והחילונית, זה הרגיש כמו רגע נדיר של אחווה, ולא של לוחמנות.
ואז ממשיכים
הסוף של אלבום הקונספט הזה הוא לא סוף טוב. לאחר שאלכס מגלה כי אדם אחר רכש את כל מחשבותיו ורעיונותיו, הוא חוזר בקהות חושים לדירה שלו, וישן שינה נטולת חלומות. ההופעה שעלתה השבוע, לעומת זאת, הרגישה לגמרי כמו סוף טוב – כשכורם סיימה לבצע את שירי האלבום ועברה לשני שירים מתוקים ונטולי ציניות מהאלבום האחרון שלה, "יהלומים" ו"רק אהבה", הפשטות הטהורה שלהם גרמה לחופש שבו זכתה להרגיש טרי מתמיד. רגע השיא של הערב שייך בכל זאת לאלבום שלשמו התכנסנו. כשכורם ביצעה את "איש טובע", השיר היחיד שהיא שרה בקולה במקור, היא מזכירה את הבחירה שלה לסיים את היצירה ואת ההופעה במסר של תקווה מהולה בפיכחות. כמו אותו איש שברגעי משבר לומד על בשרו ש"אוויר זה דבר הכרחי", כך גם כורם למדה על בשרה לקח שחשוב שכולנו נלמד בפתחה של השנה הזו – דווקא מתוך הרגעים החשוכים ביותר, אנחנו נצמח ונבנה עתיד טוב יותר.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
