האויב הכי גדול של The Weeknd זה הוא עצמו
עטיפת האלבום "Dawn FM" של The Weeknd

ביקורות

האויב הכי גדול של The Weeknd זה הוא עצמו

האלבום החדש של כוכב הפופ הקנדי עמוס באווירה כאוטית ואנרגטית, אך לא תמיד מצליח להגיע לגבהים חדשים

ירדן אבני 12.01.2022

ג'ים קארי הוא האדם האחרון שחשבתי שיהיה חלק משמעותי מאלבום פופ בשנת 2022. אבל הנה הוא, מקריין ומלווה את המאזין במסע הרוחני של Dawn FM, האלבום החדש של דה וויקנד. מדובר בחיבור מוזר ומרתק בין השניים, שנהיה יותר ויותר הגיוני ככל שחושבים עליו. הזמר הקנדי חולק עם קארי את אותו חוש הומור מעוות, ויצר בעבר כמה קליפים סינמטיים ומרשימים לשיריו. לאחרונה, הוא סיפר בראיונות ש"המסכה" של קארי הוא הסרט הראשון שראה בקולנוע – עכשיו קשה שלא לראות את ההשפעה של הסרט הזה על אמן שמסתתר במשך כל הקריירה שלו מאחורי פרסונות שונות ומשונות.

מסתתר מאחורי פרסונות. הקליפ לשיר "Take My Breath"

חבוט ומדמם

ב־After Hours, אחד מהאלבומים העצומים של שנת 2020, דה וויקנד לקח את האלמנטים המתוסבכים שתמיד היו במוזיקה שלו והפך אותם לנדבך המרכזי של היצירה שלו. דרך דמות חבוטה ומדממת, ולאחר מכן מנותחת להחריד, הוא יצר כמה מהלהיטים הגדולים ביותר של הקריירה שלו.

זה היה רגע חשוב בפופ העולמי של 2020. אחרי שנים בהן התאים את ה־R&B המהפכני שיצר בתחילת העשור הקודם לגחמות של המיינסטרים, הוא הצליח דווקא בזכות המוזיקה שהוא רצה ליצור. אישית ואפלה מתמיד, עם הפקה של לא אחר מאשר דניאל לופטין (Oneohtrix Point Never), שהיה מוכר בעיקר בזכות יצירות מאתגרות של נויז ואמביינט.

מכוון תמיד אל האור

האלבום החדש, לטענתו, מתיימר להמשיך הלאה מהעולם שיצר בקודם. אם After Hours התרחש בשעות הקטנות של הלילה, Dawn FM מוצא רגעים ראשונים של אור ביצירה של הכוכב שבמרכזו. הדמות החדשה שיצר דה וויקנד, שגם מופיעה על העטיפה, היא גרסה מבוגרת של עצמו. דרכה הוא מתחיל להכיר בסופיות המוחלטת של החוויה האנושית, אולי הלקח הגדול ביותר שכולנו נאצלנו ללמוד במהלך תקופת הקורונה.

האויב הכי גדול של דה וויקנד הוא עצמו. הקליפ לשיר "Gasoline"

כשהזמר נאבק בגרסתו המזדקנת בקליפ ההזוי של "Gasoline", הוא ממחיש בדרכו העקומה והאופיינית שהאויב הכי גדול שלו בניסיונותיו להשתנות זה הוא עצמו. הוא רוצה להתרחק ממערכות יחסים רעילות של העבר (הוא שני רק ללנה דל ריי בכמות התסביכים לשיר), אבל הוא מוצא את עצמו חוזר בכל פעם לאובססיה מדאיגה אחרת. הוא רוצה להיות אדם חדש וטוב יותר, אבל נופל בתדירות לערפל המסומם של השירים שלו. הוא מחפש אהבה וידידות אמיתיות, אבל נראה שגם בלי לשים לב הוא מכניס המון רעל בשירים כמו "Take My Breath" ו‐"How Do I Make You Love Me", שכבר בכותרות שלהם מתנדנדים בין אהבה לבין תלות.

עד האלבום הקודם, החזרה שלו להרגליו המגונים הייתה מעייפת ומדכאת, כמו להביט מהצד על חבר קרוב שחוזר לסורו בפעם העשירית. הפעם המודעות העצמית של הזמר הקנדי לבעיות האישיות שלו מגיעה ממקום מודע ופיכח, ופחות מעורר רחמים. נראה שהשנתיים האחרונות דרשו ממנו להסתכל יותר מתמיד פנימה, ולא להשאיר את הבעיות שלו על פני השטח הרדודים. המטרה של האלבום, אם כך, היא לעבוד ולתחזק את מה שעובד, במקום להתאבסס על כל מה שלא.

מסיבה מיוזעת

מבחינה מוזיקלית, לא מדובר בניסיון להמציא מחדש את הנוסחה שעבדה ב-After Hours אלא להרחיב אותה. החצי הראשון של האלבום הוא ככל הנראה רצף השירים החזק ביותר בקריירה של דה וויקנד. ההפקה של לופטין מרגישה כמו סט דארק אייטיז מוצלח במיוחד, עמוס באווירה כאוטית ואנרגטית. הדיאלוג המתפתח בין השניים מרגיש עמוק ומשמעותי עבור הזמר. תחת ניצוחו של המפיק, דה וויקנד לא נבלע ברקע של המוזיקה שלו, ונשמע מושקע ומעורב בכל שיר באלבום (ב־"Sacrifice" הדאפט פאנקי, למשל, הוא נשמע יותר נלהב מאשר השירים שהוא אשכרה יצר עם דאפט פאנק).

כמו האמן שבמרכזו, גם האלבום חווה רגרסיה מוזיקלית לקראת חציו השני. המסיבה המיוזעת שהתחילה אותו מסתיימת עם "Here We Go… Again" המהורהר, שבו גם מתארח טיילר דה קריאטור, ולאחר מכן לא מצליחה להתרומם מחדש. למעשה, דה וויקנד בוחר לחזור לטריקים מוכרים ובטוחים מהספר שלו, גם אם לא תמיד מוצלחים. "Starry Eyes" הוא וויקנד על טייס אוטומטי, וב-"Is There Someone Else" הוא נשמע כאילו הוא שר תוך כדי שינה.

מרחיב את הנוסחה המצליחה שלו. הקליפ לשיר "Sacrifice"

כמה צעדים קדימה

לא מדובר בנפילה מוחלטת, אבל גם רגעים חיוביים כמו "I Heard You're Married" הכיפי והמגוחך עם ליל ויין ו-"Less Than Zero" שנשמע כאילו הוא הגיע היישר מהפסקול של הסיפור שאינו נגמר הם רגעים שמרגישים תלושים מהקונספט הכללי של האלבום. ברגעיה החזקים, מדובר ביצירה המושקעת והמחושבת ביותר שדה וויקנד יצר בשנים האחרונות, והיה ראוי אם הוא היה עורך אותה בצורה קצת יותר קפדנית, ולא ממשיך את המודל המודרני של אלבומי הפופ בשנים האחרונות, לפיו צריך לדחוס כמה שיותר שירים בפרויקט אחד כדי לצבור עוד האזנות בסטרימינג.

הבעיה הכי גדולה היא שהאלבום הזה הגיע צמוד מדי לקודמו. ההצלחה של After Hours, בדגש על להיט הענק שלו והפרסונה שנוצרה סביבו, עדיין צרובה היטב בזיכרון של עולם הפופ, שזז קצת יותר באיטיות מאז שהתחילה הקורונה. ובכל זאת, גם אם Dawn FM לא לוקח את עולם המוזיקה צעד קדימה, הוא ללא ספק מקדם את הבן אדם שמאחוריו בכמה צעדים לעבר האור, וזה כשלעצמו מצדיק את קיומו.

מוזמנות/ים לעקוב אחרי ירדן אבני בעמוד הפייסבוק

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • פוסט  

    ביקורות

    מיקסטורה: תחל שנה וברכותיה

    2022 נפתחת עם מבול של ריליס מעולים. הנה 13 מומלצים במיוחד

    תום גבעול 18.01.2022
  • פוסט  

    חדשות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    43 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 17.01.2022
  • סיוון רובין. צילום: נדב יהלומי
    פוסט  

    מאמרים

    נקודתיים: "נקודת חן" מארחת את סיוון רובין

    על ה־EP החדש, החזרה לבית הספר והקאבר לאחרית הימים

    חן ליטבק, ירדן אבני 16.01.2022