השבוע, "סינגלס" מרגש אותי במיוחד, כי אני כותב על כמה אמנים/ות שכתבתי עליהם/ן כאן בעבר, וחזרו עם עוד מוזיקה חדשה שלוקחת אותם/ן קדימה ומוסיפה עוד נפח לרזומה האהוב שלהם/ן. כל השירים כאן הופיעו גם בטור הסינגלים השבועי של אלפרד כהן:
כליפי מארח את כהן – סטארט אפ
זה מרגיש שכהן נמצא בכל מקום כרגע. הוא שומר על רמת פעילות גבוהה במיוחד מאז שהוציא את אלבומו האחרון בשנה שעברה, ונראה שבכל שבוע הוא מתארח או מפיק באנגר חדש עם אחד מהכשרונות העולים של סצינת ההיפ־הופ הישראלית.
כליפי הוא השם החדש ביותר ברשימת שיתופי הפעולה הארוכה של הראפר הישראלי המשפיע. "סטארט אפ" שלו, להיט עם פוטנציאל להזדחל לכם לראש ולא לצאת משם במשך שבועות, כמעט לא צריך את התוספת הזאת. הביט הפשוט ומנענע הישבנים של גיל חסיד, הפזמון המדבק עם מילים שפשוט כיף לגלגל על הלשון (בצ'אטה! פלנצ'ה!) והנונסנס הכמעט־מוחלט בבתים של צמד הראפרים ("אומרים שהכל זה מלמעלה כמו יונה מחרבנת" זה משפט טיפשי שבקלות יכול למצוא את עצמו כקעקוע על זרוע של אדם אקראי) – כל אלו מייצגים את הרעיונות המוזיקליים עמן כהן מזוהה כל־כך טוב, שהנוכחות שלו בשיר היא בעיקר על תקן של העברת מקל רוחנית.
אחרי שבמשך שנים ראפרים כבדי ראש כמו טונה ורביד פלוטניק סומנו כדמויות המשפיעות של הז'אנר, יש דור שלם שבוחר בדרך של כהן, יצירתיות שמתבססת על פשטות ונמנעת מיומרנות מיותרת. כליפי הוא רק עוד אחד מאלו, אבל הוא מציג ב"סטארט אפ" סגנון מלא באישיות ופיכחות שיסייעו לו להגיע רחוק.
דינוזאורוס – בלגאן
בשנה שעברה כתבתי על Dry Cleaning, להקה שלקחה את "Fitter Happier" של רדיוהד והפכה את האדישות האירונית שבו לאני מאמין המרכזי שלה. זה סנטימנט שמאוד מעורר הזדהות בימים אלו – העולם עולה בלהבות, ולנו נותר רק לצפות בבעתה ובשיתוק מהצד. דינוזאורוס לא זרים לסתירה הזאת. יש הרבה כאוס בשירים שלהם – בין אם זה במשבר הקיומי של "הכל או כלום" או הטירוף ההייפר־פופי של ה־EP האחרון שלהם – אבל הם תמיד נשמעים נינוחים למולו, כאילו רגילים לפעול מתוך עין הסערה.
ב"בלגאן", הם לוקחים את הצ'ילנס הזה ועושים ממנו קונספט שלם. יש בלגאן גדול מסביבו של איתמר קציר, אבל על גבי ביט ומלודיה שמזכירים את אסף אמדורסקי מתקופת מנועים שקטים, הוא משאיר את פני השטח שקטים וסטטיים. דווקא כשהלהקה דבקה בשיוט הזה, הטירוף שמאחוריו פורץ החוצה בצורה יעילה יותר מהתחרפנויות הפופ או הפאנק שהם מייצרים בדרך כלל.
ביטניק – שמש
הרבה אמנים מקומיים שנוגעים במידה גדולה יותר או פחות בפסיכדליה, מפורטיס, דרך רועי חרמון ועד זיו, משתמשים בשמש כהשראה. כיאה לסגנון שלהם, הם נעטפים באור ובחום הגולמיים שלה, מחפשים בהם את הגרעין היסודי ביותר של הקיום שלנו. יש וייב דומה גם ב"שמש", השיר החדש של ביטניק. משהו באנרגיות שלו, עם תופים פריכים ומלודיה שמרגישה כאילו משתנה בכל רגע כמו קליידוסקופ משגע, מזכיר את רייב הרוק האלטרנטיבי של להקות כמו פריימל סקרים בשנות התשעים.
אמנם השמש היא המקום הטבעי של המוזיקה החייכנית של גיא רודוביץ' וגלעד לוין, אבל השיר החדש עדיין נשמע הרבה יותר קרוב ל"ירח", הסינגל הקודם שהוציאו. למרות ששניהם מציגים מצבי צבירה הפוכים, האחד אופורי ותזזיתי, השני משייט בהרהורים, הם מרגישים כמו שני אלמנטים ששייכים לשלם אחד. באופן נדיר בימים אלה, ביטניק מדגימים את היכולת שלהם לאחד רעיונות שונים תחת קונספט אחד, ומעוררים המון רעב לאלבום באורך מלא.
נומקה – אף פעם לא תסבול
כשמוזיקאית מוציאה כמות נדיבה של סינגלים לפני האלבום שאליו הם שייכים, יש שלב מסוים שבו אפשר כבר להבין כיצד האלבום יישמע ובמה יעסוק. האלבום המצופה של נומקה, שיצא סוף סוף השבוע, היה אמור להיות אלבום כזה. שמענו, אהבנו, כתבנו, השמענו ורקדנו לצלילי כל אחד מהסינגלים המצוינים והמגוונים שהוציאה בשנה האחרונה, והתחזית האישית שלי הייתה שלא יהיה משהו חדש להגיד על האלבום המלא שלא נאמר כבר בכמה וכמה כתבות של המדור הזה.
שמחתי לגלות השבוע שטעיתי. התוצאה הסופית, חיים אחרים, היא לא "רק" התקדמות של נומקה לכיוון יותר פופי ונגיש, או לחלופין, הפקה עם תקציב נדיב שמאפשר ליצירה העצמאית הנפלאה שלה להמשיך להתקיים. מדובר בסיכום של כל הצדדים ביוצרת שהזהות האמנותית שלה מייצגת יוצרים מודרניים רבים שמשתייכים לסצינה המקומית. היא משתמשת בסגנונות שונים כאמצעים לאותה המטרה – הבעה של כל רגש בכל דרך אפשרית, בין אם זה אינדי פופ עשיר ונוצץ, שירי רוק אישיים וקצרצרים או פולק קוסמי.
השירים הכי טובים מבין 16 הקטעים המרשימים שכאן הם אלו שמשמשים כנקודות מפגש של כל הרעיונות המוזיקליים שעולים במהלך האלבום. "תחושה של סוף" ו"פשע שלא קרה" הם דוגמאות מצוינות לכך, אבל הפייבוריט האישי שלי הוא "אף פעם לא תסבול". הוא מערבב את הצלילים הפעמוניים של ההפקות היותר רקידות פה עם הזהות הבאנדקאמפית מהעבר הקרוב של נומקה, ומציג את מה שהיא עושה הכי טוב ככותבת. היא לוקחת שברון לב גדול ("אף פעם לא תסבול / כמו שסבלת איתי") ומרחיבה את הנרטיב שלו דרך פרטים קטנים ויבשים ("בגדים בארונות / כלים במגירות / תשבע יותר מהר / תשנא הרבה פחות"). כשהיא שרה "אם זה קצת מנחם / זה טוב מספיק", הניצחון הקטן שעליו היא שרה רק מדגיש כמה כאב קיים בשירים שלה.
מוזמנות/ים לעקוב אחרי ירדן אבני בעמוד הפייסבוק והאינסטגרם, ולהאזין לתוכנית הכל בבת אחת בימי ראשון ב־13:00
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
