מיקסטורה: לצלול אל התענוג

מיקסטורה היא הזמנה לגוון את הדיאטה המוזיקלית שלכן עם טעמים ומרקמים חדשים. כל ריליס המוזכר לעיל עבר סינון קפדני של הטעם שלי (יש לכן על מי לסמוך!) ונמצא ראוי לפרגון ולהילול. המלצות ישר מהלב שלי לאוזניים שלכן, בלי אלגוריתמים ותקציבי יח״צ באמצע. תרגישו חופשיות לבדוק ריליסים מז׳אנרים שאתן אוהבות, אבל עוד יותר מזה מומלץ דווקא לדגום ריליסים מסגנונות שאתן לא מאזינות להן בדרך כלל. אשמח מאוד לשמוע איך היה לכן, נגיד בהודעה בפייסבוק או דרך טוויטר.

במרכז המדור אתייחס לשמונה ריליסים ודי ג'יי סט אחד, אבל לא לפני שאקשור כתרים ל: רוק האלטרנטיבי העשוי לעילא של Slang (אלבום שיוצא אחרי עשור של עבודה!), הניאו־סול החריף אש של Fantastic Negrito, ניסוי הדאון טמפו המוצלח של Tosca (דואו שחצי ממנו הוא לא אחר מאשר ריצ׳רד דורפמייסטר), שני ריליסים חדשים בלייבל הדאנס העקמומי ושרמנטי Studio Barnhaus – ה־EP של Wallace ואוסף רמיקסים ל־Miljon, ההאוס מלא הקלאס של Nenor, או זה הקוויר־סקסי של Kiwi (יש גם חלק א׳ לתקליט הזה) כמו גם למפגן האינדסטריאל נויז הקודח של Merzbow & Lawrence English.

אבל רגע! אני לא באמת מסוגל להגיע למנה העיקרית של המהדורה הזאת מבלי להזכיר גם את: הפעם השנייה שבה Max Richter הגאון הלחין מחדש את ארבעת העונות של ויולדי, הקאנטרי החולמני של Mapache, מוזיקת ה״ריקודים״ האינטליגנטית של µ-Ziq, תערובת הדת׳ מטאל וסלאדג׳ של Yatra, הברגהיין־טכנו המענג בטמטומו של Gerald VDH (כולל רמיקס של יקיר המדור Projekt Gestalten!) והאינדי־פופ המלודרמטי של Hercules & Love Affair.

מיכל רוזנטל – Emerging Tales (DJ mix for Club Limbo)

דאנס

לא בטוח שכולן יודעות, אבל כבר כמה חודשים שיש ברדיו הקצה רצועת קלאב שבועית בשם Club Limbo כל יום ראשון ב16:00, בשעה שהייתה שייכת עד כה לקוואמי בעצמו, לא פחות. אפשר לתפוס שם סטים של אורחים נכבדים (אל תפספס את זה של לוטננט דן) כמו גם של הרזידנטים תומר קריב, רוני פיאלקוב, אורי זר אביב ושל מיכל רוזנטל, שאחראית לשידור האחרון נכון לכתיבת שורות אלה. הסט הזה כל־כך מוצלח ומעניין שאני חורג לשנייה מהפוקוס על ריליסים חדשים וממליץ לכן בכל לשון של המלצה לתת לו ניגון.

אדם בן נון – להרוג את זה

ניאו־פולק

לא זיהיתי את השם אדם בן נון, אבל בהחלט זיהיתי כמה משמות שותפיו להפקת האלבום הנפלא הזה: אדם שפלן, סטלה גוטשטיין ודניאל סלבוסקי. על בסיס זה התחלתי האזנה ראשונה עם ציפיות גבוהות למדי ולא התאכזבתי. מוזיקה רגישה ואותנטית בלי פשרות, עם סאונד ייחודי שהוא לא בדיוק מקומי אבל גם לא ממש חו״לניקי. מבחינה אחרונה זאת אהבתי מאוד איך שהאלבום עובר בנונשלנטיות בין שירים בעברית לשירים באנגלית. בהחלט אשמח לשמוע עוד יצירות היברידיות כאלה בעתיד.

Astronoid – Radiant Bloom

פוסט־מטאל צבעוני ומלא שמחת חיים

אלבום שלישי ללהקה המיוחדת הזאת, ששוקדת כבר כמעט עשור על המצאה והידוק של סאונד שמערבב מטאל אופורי עם אינדי פופ מתוק. מוזיקת גיטרות רועשות ומעצימה כמו שלא שמעתן הרבה זמן – באחריות.

Adrian Quesada – Boleros Psicodélicos

הזיות פ׳אנקיות במיוחד

אדריאן קסדה (Group Fantasma, Black Pumas) מביא אותה באחת היציאות הכי טובות של השנה בינתיים. האלבום שלו מקבץ יחדיו אורחים רבים על מנת לחגוג סאונד דרום אמריקאי איזוטרי ומקסים שהתהווה במהלך שנות ה־60 וה־70, במסגרתו השתלבו יחדיו כתיבה פופית, פסיכדליה אסלית ואנרגיות מלודרמטיות של טלנובלה ליצירת פצצות רגש מהממות חושים. במילותיו של קסדה עצמו: ״נשמע כמו פרידה רומנטית על אל.אס.די״.

Barbie Bertisch – Prelude

אלקטרוניקה

מעניין לקרוא שברבי ברטיש מגדירה את אלבום הבכורה שלה כזריקת עידוד ל״אנשים שנאבקים לממש את עצמם״. היא יודעת דבר או שניים על התופעה הזאת. מצד אחד היא די ג׳יי עסוקה למדי, בעלים של לייבל (Life Injection, יחד עם בן־זוגה פול רפאל) ועורכת של פנזין. מצד שני היא גיבשה את האלבום שכאן לפנינו במהלך סגרי הקורונה על בסיס סקיצות שהקליטה במרוצת השנים ומעולם לא הרגישה שהן ראויות לפרסום. ובכן, במצבן הנוכחי הסקיצות האלו הבשילו לכדי קטעים מקוריים, מרשימים ומעלי עוצמה. הוכחה נוספת לכך שדברים טובים לוקחים זמן כמו גם שיש רגעים שבהם ראוי בהחלט להשתיק את הביקורת העצמית – ולשחרר.

DJ Pippi & Willie Graff – Follow Your Dreams

צ׳יל דאנס

אף פעם לא הייתי באיביזה ועם השנים והשמועות היא רק מתדרדרת במורד רשימת המקומות שהייתי שמח לבקר בהם, אבל האלבום הזה שלפנינו גרם לי לעצור לרגע ולחשב מסלול מחדש. שני האמנים שחתומים עליו פעילים כבר שנים רבות במועדונים הנחשבים ביותר של אי המסיבות והם מצליחים לייצר פה הזיה בלארית פר אקסלנס, עם כל הרוגע והפסיכדליה והסקס אפיל (וכן, גם הגימור המנצנץ מכסף) שאפשר לבקש. אגב, בדקתי ומצאתי שהמוזיקה הזאת עובדת מעולה גם על החוף בתל אביב.

Just Mustard – Heart Under

שוגייז פופ

אחלה תקליט שבעולם שקל הרבה יותר מדי לפספס איפשהו בין שם הלהקה המטופש לאמנות העטיפה האפרורית והלא מזמינה. מי שתצליח לראות מעבר לבחירות האמנותיות הלא מוצלחות הללו תגלה מוזיקה שלוקחת סיכונים וצוללת לעומק מבלי להפסיק להיות נגישה וממכרת אפילו לרגע אחד.

Maria BC – Hyaline

פופ חדר שינה

רציתי לקרוא למוזיקה הזאת ״דרים פופ״, והיא אכן גם נשמעת כמו חלום וגם תתקע לכן בראש בקטע טוב, אבל חששתי ליצור תקלה של תיאום ציפיות מול מי שמשייכת את התווית הזאת להפקות בומבסטיות ונטיות אקספרימנטליות. אין כאן לא מזה ולא מזה, אלא אסופת שירים שהופקו בדירה פרטית ובאמצעים צנועים (ועדיין נשמעים לאוזני טוב יותר מהרבה מוזיקה שנעשתה באולפנים מקצועיים), בלי שום ניסון לשבור מוסכמות או להציג סאונד חסר תקדים אלא פשוט לתקשר רעיונות בצורה ישירה, אפקטיבית ומרגשת מאוד.

yoo doo right – A Murmur, Boundless to the East

פוסט-רוק

בין שאתן מאלה ששואלות ״מה זה לעזאזל פוסט־רוק״ ובין שמאלה שכבר נמאס להן מזמן מהז׳אנר הזה (ואני בתור חובב הראשון להודות שיותר מדי להקות שפועלות בתחום נשמעות בדיוק אותו דבר) – אל תפספסו את האלבום המעולה הזה, ששואב הרבה השראה מקראוטרוק ושוגייז ולא מפחד לתת גם בווקאלז איפה שצריך.

עד כאן להפעם. כיף לחזור. אל תשכחו שעוד לא נולד האדם שמצא את עצמו חושב על ערש דווי ״הלוואי שהייתי מבלה יותר זמן בעבודה!״. נשיקות בבית.