לשחרר את החיה שבפנים: ראיון עם פרויקט גשטלטן ונסיכת המוות

התוודעתי לדייגו גרסיה, האמן שמאחורי הכינויים פרויקט גטשלטן ונסיכת המוות, בסצנת המועדונים של ברלין. הייתי בתקופה שבה העדפתי לא לבלות זמן מחוץ למועדון אם אני לא ממש חייב, וכך יצא שהייתי נתקל בו בערך פעם בשבוע, לפעמים אפילו יותר. בחור שחום, בערך בן גילי, נמרץ ומחויך. תמיד לבוש בשמלת כלה, חמוש במניפה אימתנית ומוקף בקאדר מתחלף של דמויות צבעוניות ומסקרנות שתמיד היה תענוג להכיר. בהמשך למדתי שהוא אמן טכנו (מפיק, תקליטן ובעלים של לייבל) בתהליך של טיפוס מתמיד אל פסגת התחום.

המציאות יכולה לחכות

הוא תפס אותי לא רק כי הוא מוכשר, חרוץ וחברותי להדהים, אלא גם ובעיקר משתי סיבות אחרות שבולטות מאוד על רקע הסצנה בה הוא פועל. הראשונה היא אופי ה־DIY של העשייה שלו. איפה שאמנים רבים מתחמשים מהר מאוד בסוכנים, אנשי יח״צ ומנהלים במטרה למקסם את ההתאמה והתפקוד של הלקוח שלהם בתוך ״השיטה״, דייגו באופן די ברור פשוט עושה הכל בעצמו ו־100% בדרך שלו. הקשרים הרבים שיצר הם קודם כל חברתיים ואמנותיים ורק אחר כך – אם בכלל – ביזנס. זאת דרך פעולה שמזכירה לי הרבה יותר פאנק ורייב מאשר רוב מה שאני רואה בהאוס ובטכנו המודרניים, וייב אחר לגמרי.

הסיבה השנייה היא אופי האקט עצמו. רבים וטובים בטכנו מביאים לבמה את עצמם באופן סטרילי ויבש משהו. הם מופיעים תחת השם שכתוב בתעודת הזהות שלהם, לבושים בדיוק באותם בגדים שהיו עוטים ליום עבודה במשרד ולא מתיימרים לתת שום דבר מעבר להפצת מוזיקה מצוינת. זה טוב ויפה ואני מעריץ של עשרות רבות של אמנים שעושים בדיוק את זה, אבל יש לי מנה גדושה של תשומת לב עודפת לאלו שעושים את זה אחרת. שיש להם שמות במה מיוחדים, הופעה חיצונית מעניינת ומניירות שלא משאירות מקום לספק ברגע שנחשפים אליהן – האמן שאב אותנו עמוק אל תוך העולם שלו, המציאות יכולה לחכות. העבודה של דייגו גרסיה היא אחת מהאקטים הטובים והבולטים שיש בסגנון הזה בימינו.

שיוט מגדרי

בסוף חודש פברואר האחרון יצא לאור האלבום הראשון באורך מלא של פרויקט גשטלטן ונסיכת המוות. הוא שוחרר לעולם כזוג תקליטי ויניל מעוטרים לעילא בלייבל של דייגו, VRAAA, שם שמייצג את הסאונד שמייצרת מניפת ענק כשהיא נפתחת בתנועה מיומנת של דיווה חסרת מעצורים ורחמים. האלבום נקרא החיה שבפנים והוא כולו מחווה למשחק קווסט אגדי בעל אותו שם משנות ה־90.

במשחק המקורי אנו נקראים לגלם זוג דמויות, הסופר ו״צייד הצללים״ גבריאל נייט והעוזרת שלו גרייס נאקאמורה, בעודם מנסים לפענח תעלומה אפלולית המתרחשת באזור בוואריה ומקשרת יחדיו אנשי זאב עם תולדות חייהם של המלך לודוויג השני והמלחין המפורסם ריצ׳ארד ווגנר. האלבום החדש מתייחס למשחק בכל מיני אופנים ברורים יותר ופחות. מי שמכירים את המשחק עצמו יזהו כמה וכמה קריצות ברורות בשמות הקטעים המרכיבים את האלבום. למרות שאין בו ולו סמפול אחד ממקור השראה, האווירה המסתורית והמותחת שנשמרת לכל אורך 42 דקותיו הולמת להפליא את המשחק המקורי והייתה יכולה לתפקד בקלות כפסקול אלטרנטיבי עבורו.

חיבור מקורי ומלא השראה במיוחד בין המשחק הקלאסי לאלבום החדש קשור לקונספט של מגדר. המשחק מחולק לפרקים לפי מבנה שבו אנו מגלמים את גבריאל נייט בפרק אחד ולאחר מכן את גרייס נאקאמורה בפרק השני. כך, לכל אורך המשחק אנו עוברים הלוך ושוב בין הגיבור הגברי לגיבורה הנשית, כאשר כל תפקיד נותן טון ווייב אחר אך הם שניהם ללא ספק חלק מאותה יצירה ומגולמים על ידי אותו שחקן.

הפרויקט והנסיכה

דייגו תפס את הרעיון הזה ורץ איתו רחוק באולפן. הקטעים באלבום חתומים לחליפין על ידי האלטר אגו הגברי שלו, פרויקט גשטלטן, והאלטר אגו הנשית שלו, נסיכת המוות. מתחילים בקטע הנושא, "The Beast Within" מאת פרויקט גשטלטן, שמבסס אווירה מכושפת ואז קופץ ישירות למרכזה של רחבת ריקודי אסיד טכנו תוססת במיוחד. הקטע הבא, "Trance" של נסיכת המוות, הוא קטע אמביינט אפל ופתייני שמכין את הקרקע לשיר "Trial and Execution of the Black Wolf" של פרויקט גשטלטן – קטע אינדסטריאל טכנו עם השפעות ניכרות של מוזיקה גותית.

רגע לאחר מכן אנחנו פתאום עם "When The Saints Go Marching In", ביצוע אמביינט מיסתי של נסיכת המוות למזמור הנוצרי האלמותי (שמופיע בצורה כזאת או אחרת בפסקול של כל אחד ממשחקי הקווסט בסדרת גבריאל נייט). כך האלבום ממשיך לשייט לו בין גבריות ונשיות, אגרסיביות וכניעה, גשמיות ורוחניות, עד לפינאלה בו שתי הזהויות משתפות פעולה בקטע ששוזר יחדיו את התמות המוזיקליות שנחשפו בהדרגתיות במהלך האלבום.

תופעה סקס־פוזיטיבית

בנוסף לעבודתו כמפיק, דייגו הוא גם די ג׳יי עסוק ביותר. הוא רזידנט בליין מסיבות קווירי בשם Pornceptual, המופק על ידי אנשי מגזין בעל אותו שם (זהירות: תוכן למבוגרים בלבד!), שביסס לעצמו שם בסצנה של ברלין כליין מאוד סקס־פוזיטיבי, אבל ממש לא כזה ששם בפרונט גברים מצ׳ואים ששוכבים עם גברים. הפתיחות המגדרית והמינית יוצאת דופן של הליין, בשילוב עם האוצרות המוזיקלית העדכנית והאנינה שלו, הפכו אותו לתופעה של ממש.

רגע שיא אחד ראוי לציון כאן הוא מהדורת ה־Boiler Room הידועה לשמצה של פורנספשואל מקיץ 2018, במסגרתה הופיע דייגו לצד אמנים בקאליבר של Radio Slave ו־Italojohnson, שלאחר שעה של סטרימינג חי ביוטיוב סומנה כקיצונית מדי על ידי הפלטפורמה המארחת והורדה משידור, אך מצאה לעצמה לאחר מכן חיים חדשים והולמים יותר באתר Pornhub. מאז אותה תקרית (ובלי קשר אליה) הליין פיתח לעצמו נוכחות בינלאומית הולכת וגוברת עם מסיבות בערים שונות כאשר הבולטת בהן היא קייב. למעשה, המסיבה האחרונה של פורנספשואל ב־∄, המועדון הנחשב והנחשק ביותר בבירת אוקראינה, התרחשה ב־29/1/2022, בצל איומים הולכים וגוברים של פלישה רוסית, שאכן התרחשה פחות מחודש לאחר מכן.

כששאלתי את דייגו אם יהיה פנוי להתראיין למגזין הקצה לא הייתי אופטימי יותר מדי. הבן־אדם הרי בשיא התהליך של שחרור אלבום, חזרה לשגרת הופעות סיזיפית בימים שאחרי הקורונה ואקטיביזם למען הסצנה האוקראינית איתה יזם קשרים עמוקים ואמיצים ממש בשנים האחרונות, רגע לפני האסון המתרחש לנגד עינינו בימים אלה. לשמחתי הוא מצא זמן וסבלנות לענות על שאלות הנוגעות לכל הנושאים שנסקרו עד כה ועוד.

כל מסיבה בברזיל היא בעלת חשיבות מיוחדת עבורי. כשעזבתי את ברזיל הטכנו היה די מת, התחייה של הז׳אנר הזה התחילה רק לפני 7 שנים בערך. עכשיו יש אינספור מסיבות טכנו קוויריות שם.

הסיפור שלך הוא כזה של רייבר שעשה את דרכו מרחבת הריקודים אל עמדת התקליטן. האם אתה יכול לספר לנו על ראשית ימי המסיבות שלך? הליינים והמועדונים הראשונים שתפסו אותך ושאבו אותך אל העולם הזה?

התחלתי לצאת למסיבות גייז בברזיל ב־2003. באותו הזמן הייתי הולך אקסלוסיבית למסיבות טרייבל והארד האוס. טכנו לא היה חלק מהסאונד של הסצינה הקווירית אז. התחלתי להפיק מוזיקה בערך באותו הזמן והושפעתי מהמוזיקה ששמעתי במסיבות שהייתי יוצא אליהן. כשעברתי לברלין עשור אחר כך התחלתי להיכנס יותר לטכנו (אולי כמה שנים קודם לכן, כשהתחלתי להגיע לברלין כתייר). כאן המקום שבו אני חייב להזכיר את המועדונים ברגהיין, about:blank, גריזמולה וטרזור. כולם שיחקו תפקיד בעיצוב המוזיקה שאני מנגן כיום.

האם הייתה לך פאזה של טראנס/דראם אנד בייס/דיסקו/גריים? יש עוד ז׳אנרים שאתה מתעדכן בהם מעבר לטכנו?

חוץ מטרייבל והארד האוס אני עדיין מקשיב למוזיקת האוס (טובה!). לפעמים אני משלב קצת טראנס או הארד האוס בסטים שלי אבל לעיתים רחוקות. אני מאזין לדראם אנד בייס אבל אף פעם לא ניגנתי מזה בעצמי.

איזה עוד אפיזודות בחיי הלילה שלך הפכו אותך לאמן שאתה היום? אמנים/ליינים/מועדונים שהרוויחו אזכור מיוחד?

כל מסיבה בברזיל היא בעלת חשיבות מיוחדת עבורי. כשעזבתי את ברזיל הטכנו היה די מת, התחייה של הז׳אנר הזה התחילה רק לפני 7 שנים בערך. עכשיו יש אינספור מסיבות טכנו קוויריות שם. Mamba Negra, Vampire Haus, Dusk ו־Sangra Muta הן כולן יקרות לליבי כמו גם האמניות שמכניסות צבע וחיים לסאו פאולו: Andrea Gram, Amanda Mussi, Ana Flavia, Cashu, Linda Green, Gezender ו־Ananda בריו דה ז'נרו.

איך נכנסת לתקלוט? זוכר את ההופעה הראשונה שלך?

הייתי קודם כל מפיק והתחלתי להופיע רק שנים רבות אחר כך. הסט הראשון שלי היה בבר בסאו פאולו שנקרא Sonique. לא התאמנתי מספיק לפני זה והביטים שלי נכנסו אחד בשני כל הזמן. כשעברתי לברלין התחלתי לבצע הופעה היברדית כזאת (שילוב של הפקת מוזיקה בלייב ותקלוט – ת.ג) ועברתי לתקלוט סטים ״מסורתי״ אחר כך, בסביבות 2016.

מה היא ההופעה הכי בלתי נשכחת שלך עד כה?

אחת מחוויות ההופעה הכי בלתי נשכחות שיש לי הייתה בסאו פאולו כשניגנתי ב־Vampire Haus במרכז העיר ב־2017. זאת הייתה מסיבה בחינם שנערכה במקומות בהם הומלסים היו מסתובבים, מה שנותן לאירוע נופך אינקלוסיבי סוציאלי. בנוסף, המסיבה התרחשה ליד מקום שנקרא Galeria do Rock (גלריית הרוק). למרות השם מדובר על אוסף של חנויות בהן יכולת למצוא מוזיקה אלקטרונית מובחרת ביותר. זה מקום שהייתי הולך אליו כילד לחפור בו מוזיקה. להופיע שם באזור הייתה סגירת מעגל עבורי.

לצאת בימים אלה הפכה לחוויה מלחיצה למדי עבורי (…) אני פוגש כל כך הרבה אנשים ברחבי העולם וכולם באים אלי ודורשים ממני לזכור מי הם ומאיפה אנחנו מכירים והזיכרון שלי די גרוע (…) קשה להכיל את כל זה

האלבום החדש הוא בבירור תוצר של מפיק עם הרבה ניסיון, במה תוכל לשתף אותנו מהמסע שלך ליצירת מוזיקה אלקטרונית?

התחלתי להפיק ב־2003 בלי ידע מקדים של ממש. השתמשתי בדמואים של תוכנות כמו Fruity Loops ו־ACID. פגשתי באינטרנט מפיק פרוגרסיב האוס אמריקאי שהייתה לו סבלנות מדהימה כלפי והוא הכיר לי את הקונספטים של MIDI ו־VST (פרוטוקול לסנכרון כלי נגינה ממוחשבים וכלי נגינה וירטואליים, בהתאמה – ת.ג). ניסינו לייסד צמד הפקה ביחד אבל השתמשתי אז במודם טלפוני וזה אף פעם לא הבשיל מסיבות לוגיסטיות. נשארנו בקשר מלא זמן אבל הוא נעלם מהאינטרנט. ההתלהבות שלו מהסצנה דעכה והוא הפסיק להפיק מוזיקה, שזה חבל כי הוא בחור מוכשר מאוד.

ה־DAW (סביבת עבודה ממוחשבת להפקת מוזיקה – ת.ג) הראשונה שהוא הכיר לי וממש נכנסתי אליה הייתה Cubase. היה לי מחשב וינדוז חלשלוש וזה היה לוקח נצח לטעון את כל ה־VST. הייתי צריך ״להקפיא״ את רוב הטראקים (לסגור את האפשרות לערוך תפקידים בתוך הקטע המופק – ת.ג) כדי למנוע מהמחשב להתפוצץ. מאוחר יותר קניתי מחשב חדש והמשכתי להשתמש [ב־Cubase] עד שקניתי את המקבוק פרו הראשון שלי ב־2010 ומעולם לא הסתכלתי אחורה. כיום אני משתמש בתוכנה Logic (שרצה אך ורק על מחשבי מק) ויש לי גם שיבוט אנלוגי של ה־303.

האם אתה עדיין מרגיש כמו חלק מהקהל כשאתה יוצא?

לצאת בימים אלה הפכה לחוויה מלחיצה למדי עבורי. העניין הוא, אני פוגש כל כך הרבה אנשים ברחבי העולם וכולם באים אלי ודורשים ממני לזכור מי הם ומאיפה אנחנו מכירים והזיכרון שלי די גרוע לסיטואציות כאלה, במיוחד אם רק נפגשנו פעמים ספורות או שהאינטראקציה בינינו הייתה מינורית. זה מצער אותי שאני לא יכול לזכור הכל אבל זה רק בגלל שאני פוגש המון אנשים. קשה להכיל את כל זה. באותו הזמן זה ממש קל לזכור אותי בגלל שאני תמיד לבוש בשמלת כלה.

איך הכרת את כריס וראקל (המפיקים הראשיים של הפורנספשואל)? מה ה״סוד״ לשיתוף פעולה ארוך ופורה שכזה?

פגשתי את כריס וראקל בפנרומה בר. אני אוהב את שניהם. הם היו סופר נחמדים אלי והאמינו בחזון שלי כאמן. אני חושב שהקשר בינינו מבוסס על זה שכולנו מברזיל במקור. התחלתי את הרזידנסי אצלם כשפורנספשואל ממש התחיל (נדמה לי שהופעתי לראשונה במסיבה מספר 3 שלהם) וזה היה אורגני מאוד איך שהמסיבה גדלה במקביל אליי כאמן. התחלתי שם עם סט היברידי מבוסס על מחשב וקונטרולר ועברתי מזה למדיומים אחרים של תקלוט, בין CDJs לסטים על טהרת הויניל. זאת הייתה חווית למידה לכל אורך הדרך.

האגרסיה של פוטין מעציבה אותי, כמו גם לראות את הארץ הזאת כה פצועה (…) מרגיש לי סוריאליסטי שמשהו כזה קורה במקום שבו פשוט הסתובבתי לי, משוטט ברחוב בדרך לאכול צהריים

יש לך קשר מיוחד לקייב. איך היית מתאר את המקום לאנשים שלא היו שם ואין להם מושג מה הולך שם?

יש לי מקום מיוחד בלב לקייב, עיר יפהפייה. אמנם ניגנתי בבויילר רום במועדון אחר בעיר, אבל הרזידנסי של פורנספשואל הוא ב־∄. לדעתי האישית מדובר באחד מהמועדונים הכי טובים בעולם עם קהל מאוד פתוח וזורם והמון אנשים קווירים בקהל. לא הייתי מגזים וקורא לקייב עיר קווירית בכללי, אבל לפחות בתוך המועדונים שלה אפשר למצוא מרחבים בטוחים על אמת (מרחב בטוח בהקשר הזה הוא מקום שבו אנשים מקהילת הלהט״ב מסוגלים לבטא את עצמם באופן אותנטי בלי חשש מאלימות הומופובית ודיכוי הטרו־נורמטיבי – ת.ג.)

איך אתה מרגיש לגבי המצב הנוכחי שם?

האגרסיה של פוטין מעציבה אותי, כמו גם לראות את הארץ הזאת כה פצועה. היינו שם פחות מחודש לפני הפלישה ומרגיש לי סוריאליסטי שמשהו כזה קורה במקום שבו פשוט הסתובבתי לי, משוטט ברחוב בדרך לאכול צהריים. גייסנו יותר מ־19 אלף יורו באירוע התרמה בברלין בסופ״ש האחרון. כמו כן תרמתי קטעים למספר קומפילציות צדקה למען אוקראינה ואני תורם את כל הרווחים מהמכירות הדיגטליות של הלייבל שלי לטובת ארגונים אוקראינים שפועלים לרווחה של אנשים שחורים וקווירים. זה חשוב לי לתת בחזרה ולהראות אהבה למקום שהרעיף עלינו כל כך אהבה בעצמו.

בחזרה לברלין: איך הייתה הסצנה כאן כשרק גילית אותה? איך היית מתאר את המצב עם התפשטות נגיף הקורונה? יש לך תחזית לגבי מה שהולך לקרות בחיי הלילה של ברלין אחרי המגיפה והג'נטריפיקציה הקיצונית שעוברת על העיר?

גיליתי את ברלין כשהסתובבתי עם תרמיל באירופה ב־2011. מהרגע הראשון שבו נכנסתי לעיר הרגשתי בבית. ברלין הייתה די מתה כשהקורונה הגיעה. בשבילי זה היה זמן לאינטרוספקציה שזכיתי לה תודות לפריבילגיה של לקבל תמיכה מהממשלה כאן. התחלתי לעבוד על האלבום שלי בזמן הזה. היה לי את הרעיון לאלבום במשך הרבה שנים אבל לו״ז ההופעות הצפוף שלי לא אפשר לי באמת להתמסר ליצירה הזאת. עכשיו הכל נפתח מחדש וקשה לדעת מה יקרה הלאה. אני מאוד מקווה שהג'נטריפיקציה לא תסכן את חיי הלילה פה. זאת בעיה רצינית ברגע שבעלי ממון עוברים לעיר.

מה אתה יכול לספר לנו על הפרסונה הגברית והנשית שלך כמפיק? האם יש לך איזה ריטואל או שיטה להתחבר לפרסונה כזאת או אחרת?

לא אין לי שום דבר כזה. השמות השונים נועדו לסמן את ההבדל בין הסגנונות השונים שבתוכם אני פועל כמפיק. במקור נסיכת המוות היה פרויקט מבוסס אלמנטים של מוזיקת אינדסטריאל אבל התפתח לכיוון של אמביינט. פרויקט גשטלטן היה ונשאר עניין של רחבת הריקודים וטכנו.

איך אתה מזגזג בין הפקת של מוזיקת אווירה להפקה של מוזיקת ריקודים? יש לך כלי נגינה או מקורות השראה שלוקחים אותך לכיוון זה או אחר?

תהליך ההפקה של שני הסגנונות זהה. יחד עם זאת, בזמן העבודה על קטעי האמביינט עשיתי המון הקלטות שטח בכנסיית Marienkriche שבאלכסנדרפלאץ, מה שהכניס אלמנט ליטורגי לקטעים האלה באלבום שאני מאוד מתחבר אליו ושואב ממנו השראה. בכנסייה הזאת יש פרסקו בשם ״ריקוד המוות״ שמציג אנשים מרקעים סוציאליים, רוחניים וגיאוגרפיים שונים רוקדים עם המוות. המסר הראשון שאתה מקבל כמבקר בכנסייה הוא ״Learn that you must die, that you may gain a heart of wisdom״ מספר תהילים (ככל הנראה מדובר ב״לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה״ מתהילים צ׳ – ת.ג) ובעיני זה דבר יפה. תהיה הופעה חיה של האלבום שלי בתוך הכנסייה הזאת בהמשך, מה שמשמח אותי מאוד כי המקום הזה הוא מקור השראה מרכזי לאלבום, אז גם כאן אזכה לסגור מעגל. עוד פרטים בנושא הזה יגיעו בהמשך.

שיחקתי [בחיה שבפנים] פעם אחת נוספת לפני שניגשתי לממש את האלבום, כמעט 11 שנה אחרי הפעם האחרונה ששיחקתי בו, וכמעט בכיתי. מאז שיחקתי בו פעמיים נוספות. זה מרגיש לי כמו בית. זאת הילדות שלי.

זה מאוד מיוחד ומסקרן בעיני שהאלבום מושפע מהמשחק גבריאל נייט 2! איפה גילית את המשחק הזה? האם שיחקת בו לאחרונה במהלך העבודה על האלבום? אם כן – איך הרגיש לעשות זאת אחרי כל השנים?

הפעם הראשונה ששיחקתי בו הייתה ב־1996. למעשה רק צפיתי בבן דודי משחק בו. הוא לא הרשה לי לגעת במחשב כיוון שהייתי בן 10. כמה שנים לאחר מכן קניתי לעצמי עותק ושיחקתי בו אינספור פעמים. זה משחק ל־PC בלבד אבל במהלך מגיפת הקורונה מצאתי פרצה שמאפשרת להריץ אותו על מק. שיחקתי בו פעם אחת נוספת לפני שניגשתי לממש את האלבום, כמעט 11 שנה אחרי הפעם האחרונה ששיחקתי בו, וכמעט בכיתי. מאז שיחקתי בו פעמיים נוספות. זה מרגיש לי כמו בית. זאת הילדות שלי.

אני תוהה האם ישנם משחקי מחשב נוספים שמעוררים בך כזאת השראה? מחשבות על אדפטציה של משחקים נוספים למוזיקה אלקטרונית?

האמת שיש לי טראק נוסף שנוצר בהשראת משחק, The Mirror Of Truth, שיצא כחלק מקומפילציה של הלייבל Front Left של אלעד מגדסי. אני מסמפל שם מונולוג ממשחק ישן בשם King's Quest VI, שהופק על ידי אותה חברה שיצרה את המשחק גבריאל נייט ואף נכתב על ידי אותה כותבת (הכוונה לחברת המשחקים Sierra תנצב״ה והכותבת האגדית ג׳יין ג׳נסן יבדל״א – ת.ג).

מכיר נגיד את סדרת Broken Sword? גם שם יש את העניין הזה של מעבר בין דמויות ראשיות של גבר ואישה

כמובן שאני מכיר את Broken Sword! הכותבים של המשחקים הללו השתמשו בגבריאל נייט כמקור השראה, מה שהוביל לאסוציאציה שלך בין השניים. שיחקתי בכל חמשת המשחקים [בסדרה]. Broken Sword השלישי והרביעי הם יותר משחקי הרפתקה/אקשן מבחינתי, ואני מאוד שמח שהם חזרו לקווסט פוינט־אנד־קליק מסורתי במשחק החמישי. לא שיחקתי בהוצאה המחודשת של Broken Sword 1 אבל לפחות במשחק המקורי הדמות הגברית מקריפה אותי מעט. הוא נמצא בסכנת חיים בגלל שיש לו קראש על כתבת שנכנסת לצרות במסגרת העבודה שלה, למרות שהיא מבהירה לו שוב ושוב שאין לה שום עניין בחיזורים החוזרים ונשנים שלו. אז בסוף היא נחטפת ונקשרת על ידי הרעים והבחור הזה בא להציל את חייה ולשחרר אותה, אבל קודם כל מנשק אותה לפני שהוא משחרר אותה מהחבלים בהם היא כפותה! קריפי!

יש לי בעלים רבים מישראל, הם מגיעים בחמולות, ככה שברגע שבחור חדש מגיע לעיר האחרים מחתנים אותו איתי בלי שהבחור המסכן בכלל מבין מה קורה.

איזה עוד סוגי מוזיקה מלהיבים אותך חוץ מהאוס וטכנו? האם יש לך איזה אלבום/אי.פי/סינגל שמתנגן כרגע הרבה ובא לך להמליץ עליו?

אני אוהב להאזין למוזיקה אינסטרומנטלית ופסקולים של טלוויזיה וסרטים. אני מאזין הרבה ל־Three Worlds: Music From Woolf Works של מקס ריכטר, שיצא בהוצאת Deutsche Grammophon, כמו גם להרבה טריפ־הופ ישן וטוב דוגמת Massive Attack ופורטיסהד.

זה ידוע בחיי הלילה של ברלין שיש לך רשימה ארוכה של ״בעלים סטרייטים״ (Straight Husbands). כמה גברים יש ברשימה הזאת? כמה מתוכם ישראלים?

זאת בדיחה פנימית ביני ובין חברי הסטרייטים הטובים והמסוקסים. נדמה לי שהרשימה כוללת כ־200 גברים בסה״כ אבל מה שמעסיק אותי באמת זה רק ה־Top 10. יש לי בעלים רבים מישראל, הם מגיעים בחמולות, ככה שברגע שבחור חדש מגיע לעיר האחרים מחתנים אותו איתי בלי שהבחור המסכן בכלל מבין מה קורה.

סביר שמי מקוראינו יהיו מעוניינים להצטרף לרשימה, האם יש תהליך מיון רשמי?

אין שום תהליך מיון רשמי, פשוט תהיה נחמד ולוהט מאוד מאוד!

מוזמנות לעקוב אחרי דייגו בעמוד הפייסבוק של הפרויקט שלו, כמו גם לבדוק את ארכיון המדור ״מיקסטורה״ של תום כאן במגזין הקצה.