באלבום הבכורה שלה מ־2018, שרה בת' טומברלין שרה "אני טורנדו גדול / עם עיניים ירוקות ופעימות לב". זאת שורה שמזכירה את הוידויים האמיצים מהשירים של סטיבי ניקס, שהייתה מוצאת בעצמה חוזקות ברגעים של שפל ושל לב שבור. כשטומברלין ממשיכה ושרה לבן זוגה "אתה לא יודע מה לעשות עם זה / ואני לא מאשימה אותך", היא מספקת לרעיון הזה תוספת עדכנית שמחזירה אותו להווה שבו אנחנו מראים ומשמיעים את עצמנו יותר מתמיד, מבלי שיהיה מישהו בצד השני שיקשיב.
להביט לכאב בעיניים
האלבום החדש שלה, I Don't Know Who Needs to Hear This, ממשיך כבר מהכותרת שלו את המאבק הפנימי שלה בין הרצון להיחשף בתור יוצרת לבין הנטייה הטבעית להתכנס אל תוך עצמה. "מדברת עם זרים כאילו כבר נפגשנו / למרות שזה עדיין לא קרה" היא שרה ב־"Tap" על ניסיון מיואש לייצר חברתיות מזויפת במרחב הוירטואלי, ושואלת "האם אי פעם יגלו אותי אם אף פעם לא פגשו אותי?". זה רק ביטוי אחד לניסיונות הרבים של טומברלין לצמוח ולהתבגר בתוך עולם שמרגיש גדול ומאיים. את האלבום היא כתבה לאחר שעברה לניו יורק (היא נולדה באשוויל שבקנטאקי), והתקוות והחששות שמלווים את המעבר לעיר הגדולה מורגשים בכל שיר ושיר. "סירנות שוחות ומקיפות / את החופים שמצאתי" היא שרה ב־"Unsaid", ומדגישה את הפרנויה והחרדות שעדיין תוקפות אותה במקום החדש שבו היא נמצאת.
הפרידה עליה היא מספרת בשיר הפתיחה "Easy", יחד עם ההלקאה העצמית שמלווה אותה, מרגישה כמו המשך ישיר לעצב הכבד של האלבום הקודם שלה. בפועל, הלחן שמלווה אותה מבשר על שלב חדש בהתפתחות שלה. רסיסי הפסנתר העדינים והמקצב הסבלני מוסיפים זווית אופטימית לכאב שחוותה בעבר – היא נמצאת בשלב שבו היא רחוקה מספיק מהכאב שלה כדי ללמוד ממנו מבלי להתבוסס בתוכו. "ניסיתי בכל כוחי / לא להשקות גינה שלא רצתה לחיות" היא שרה על מערכת היחסים הכוזבת שלה ב־"Sunstruck" היפהפה, "היו סימני חיים / אבל השטח לא היה שלי".
מישהו, איפשהו
לפני ש"גיבורי אינדי" היו ממלאים איצטדיונים או כובשים את ראש המצעדים, הם היו יותר קרובים למימדים של טומברלין. ההישג הגדול ביותר שלהם היה לכתוב על מחשבה שמעוררת הזדהות בקרב אנשים מכל רחבי העולם, ובו זמנית לגרום להם להרגיש כאילו הם היחידים שיכולים להבין אותה. טומברלין ידעה לכתוב שירים כאלה מהרגע שהתחילה להוציא מוזיקה, אבל האלבום הזה מאפשר לה לשכלל אותם ולהפוך אותם לנגישים יותר מתמיד. בניגוד להרבה יוצרים ויוצרות שקיבלו על עצמם את הסאונד האייטיזי החם של הרגע כדי להגיע ליותר קהל (ע"ע האלבום החדש של מיצקי), היא משתמשת בפולק ג'אזי ורך כדי להעשיר את הלחנים מבלי לוותר על האישיות המופנמת שלה בדרך.
גם האישיות הזאת, חשוב להגיד, הופכת לעגולה ומפותחת יותר במהלך האלבום. כמו גיבורה בסרט התבגרות מ־2009, אפשר להרגיש איך היא מוצאת בתוך האישיות הנבוכה שלה את הקסם שיגרום לכולם להתאהב בה בחלק השני של המסע שלה. ב־"Collect Caller" היא מרגישה כמו הילדה המגניבה בסוף הכיתה שיורדת בראשה על ילדי שמנת מפונקים. השיא של המהפך הזה מגיע כשהיא זועקת בגאווה את פזמון הרוק העוצמתי של "Stoned", משאירה אבק לדמות המהוססת והאפלולית ששמענו בתחילת האלבום.
פשוט זה לא קל
התהייה הכואבת בכותרת האלבום, שחוזרת בשיר הסיום שלו, מזכירה שהספקות העצמיים שלה ממשיכים ללוות אותה גם כשהיא במקום טוב יותר. באמצעות מנטרה שחוזרת על חרוזים פשוטים ולחן פולקי בסיסי, היא מזכירה לעצמה שהתשובה היא שהיא האדם הראשון שזקוק למוזיקה שהיא יוצרת. "לפעמים זה טוב / לשיר את הרגשות שלך", היא שרה לעצמה. כמו סטיבי ניקס, ועוד יוצרות גדולות לפניה, היא מחפשת את הדרך שבאמצעותה היא תוכל להיאחז ברגעיה הטובים כדי לעבור את הרעים.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
