מבחינתי, ההופעה של טדי נגוסה בבארבי התחלקה לשניים. לפני ואחרי "אזיקים על הידיים", שהיה איפשהו די קרוב לסוף הסטליסט. אם עד עכשיו נגוסה הצטייר כבחור מתוק, כמעט ביישן כשהוא צריך לדבר לקהל למרות שבשירים הוא יורה שורות בקצב שאי אפשר להכיל – בנאמבר הזה הוא הפך בשנייה לבאדאס מאדרפאקר שלא כדאי להתעסק איתו. כשהוא נכנס לטראנס של ראפ חד ומהיר, אני עצרתי את הנשימה. הפלואו שלו הוא כנראה הכי טוב שראיתי, שינוי פאזה מוחלט. התהפנטתי.
ראפ לכל האנשים
זאת הפעם הראשונה שהייתי בהופעה של נגוסה. תקלה חמורה, איי נואו. כלומר, ראיתי אותו מתארח בסט (המשובח) של יסמין מועלם באינדינגב האחרון, אבל לא הייתי מחשיבה את זה באופן רשמי. זה הבארבי הרביעי שלו בחצי השנה האחרונה, לא דבר מובן מאליו לרוב האמנים, אבל מרגיש מאוד טבעי בשביל טדי כשמסתכלים על השנה האחרונה שעבר. זה בדם שלי, האלבום השלישי שלו, הביא אותו ללב המיינסטרים. אחרי שנים שהקהל והשטח כבר מעריצים אדוקים, התקבלה איזושהי סטמפה "רשמית" עם שירים בגלגלצ, שת"פים סופר מצליחים והופעות בכל הארץ. רק אצלנו בקצה הוא הגיע למקום ה־3 בשירי השנה עם "בבידוד" המעולה, ולמקום ה־4 באלבומי השנה.
תמיד כשאני מגיעה להופעות אני אוהבת לסקור את הקהל. אפשר היה להיתפס לקלישאה ולחשוב שהוא יהיה צעיר ברובו, אבל האמת היא שהוא היה מאוד מגוון ומעניין – מבט זריז לגלריה למעלה גילה לי חבורה של נשים דתיות עם כיסוי ראש שידעו את כל המילים לכל השירים. בצד הבמה היו כמה אנשים יותר מבוגרים, בגיל של אבא שלי אולי, שהזיזו את הראש לפי הקצב. היופי במוזיקה של טדי הוא חוסר היכולת להישאר אדיש. זאת לא הופעה שעומדים בה במקום. זזים כל הזמן, לא משנה מי אתה, איפה אתה או בן כמה אתה.
תמיד רוצים יותר
הדבר שהכי חסר לי היה להקה. להקה חיה, מוזיקה שיוצאת מתוך מגברים וכלי נגינה ולאו דווקא מתוך המחשב. מוזיקה חיה נותנת נפח והרגשה אחרת לשירים. אמנם היה שם את איתמר ציגלר הנהדר על בס, אבל זה לא מספיק ולא יכול להחזיק הופעה ככלי הנגינה היחיד. מיגל לזרו קיניונס פרז היה על כלי הקשה, אבל ברמה המוזיקלית הם בקושי הורגשו או נשמעו. ברמת האווירה וההייפ, הוא היה סייד־קיק מושלם ומרים. גם משהו בתאורה לא הרגיש לי מדויק מספיק. היה אפשר לעשות כל־כך הרבה יותר – לא כי טדי צריך את זה כדי לפצות על משהו שחסר, אלא כי פשוט אפשר. תאורה טובה יכולה לעשות הופעה ולהקפיץ אותה באלף רמות. זה מחמיא לאמן ולשירים, וזאת חוויה משלימה שאין לזלזל בה.
כשאברהם לגסה עלה לבמה כמו איזה הוריקן והתחיל לרוץ לכל עבר, הקהל השתגע. הוא חיית הופעות והחזיק את האנשים במקצועיות שיא. אי אפשר היה להוריד ממנו את העיניים לרגע, ורק רציתי עוד (הוא יופיע ביום ראשון בכולי עלמא ויארח את טדי). האירוח של טונה היה חמוד, אבל משהו בו לא היה מספיק טייט. כמעט כאילו הם לא הספיקו לעשות חזרות על השירים. הצ'יל של טונה קצת בלע את הנוכחות הבימתית של טדי ומשהו לא זרם עד הסוף. לאורך ההופעה היו כמה רגעים של חוסר תיאום בהרכב; כאן שיר שלא התחיל בזמן, פה סיום לא מדויק ומתוזמן. כנראה שלקהל פחות סובלני זה לא היה עובר טוב באותה מידה, אבל לקהל הנאמן של נגוסה זה לא הפריע. איך שההופעה נגמרה התחיל להתנגן "מהמתוק אל המר" של KGC, וכל מי שהיה בקדמת הבמה פשוט התחיל לרקוד, כאילו אנחנו באפטר פארטי הרשמי של טדי נגוסה.
יהלום לא מלוטש
הורגש שטדי מאוד מתרגש, כמעט כאילו הוא לא רגיל לאהבת הקהל ולעמוד לפני בארבי מלא שרק מחכה למוצא פיו. הוא לא ידע מה להגיד בין השירים, התחיל להתבלבל כשהיה צריך להגיד תודות בסוף. אבל מבחינתי זה היה היופי שבחוסר השלמות של ההופעה הזאת. יהלום שעדיין לא מלוטש, שעם עוד קצת שיוף ועבודה יכול להפוך לדבר הכי מפלצתי שההיפ הופ הישראלי ידע בשנים האחרונות.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
