טדי נגוסה ואמנות הלא לשים לזין

לטדי נגוסה לוקח בדיוק ארבעה שירים כדי להגיש רגע ראשון של יציבות בזה בדם שלי, האלבום השלישי שלו שיצא לפני כשבועיים. השיר "לב חם" מספר סיפור היפ־הופ מוכר על מאבק והצלחה שמסתיים עם אגרוף מורם באוויר. רק שהשיר לא באמת מסתיים, ונגוסה מפציע מהפייד־אאוט עם "שדה קרב", ראפ שלוח רסן של פחות מדקה שמעמיס על המאזין עוד מאבקים, עוד אפלה ועוד זעם.

הרגעים האלו, בהם המוזיקה של הראפר הצעיר יוצאת מהקווים, מזכירים שהחיים האמיתיים הם לא שיר היפ־הופ מושלם, והמאבק שלו לא באמת נגמר עם פזמון מרים וקהל מריע. כשהוא מתאר סצנת מוות ספק מטאפורית, ספק מושרשת במציאות האכזרית, זה מרגיש כמו טעימה לא שגרתית מהשדים הפנימיים שרודפים את נגוסה – מבין כל האגרופים בבטן שמושלכים באלבום, האחד הזה מגיע משום מקום.

המחאה שבקצב

ברגע אחד באלבום, נגוסה מתייחס לראפ שלו כ"כמעט מושלם", וקשה שלא להסכים איתו. אחרי שבשני האלבומים הקודמים מהירות ההגשה שלו הרגישה חסרת מעצורים, נשמע כאילו הראפר נמצא כאן בשליטה על כל מילה שיוצאת לו מהפה. הוא מחליף פלואו וביטים בקצב מסחרר ומגיש את הראפ שלו בקוליות וברוגע, כאילו זאת בעיה שלך אם לא ידעת עד עכשיו מי הוא ומה הוא מסוגל לעשות. זה לא מפתיע שהסינגלים שיצאו מהאלבום הם כמה מהשירים הקצרים ביותר בו – האינטנסיביות והדינמיות בהגשה שלו מרגישות מושלמות כשהן מגיעות במנות קטנות של 2 דקות ומטה.

את האלבום הפיק איתמר ציגלר, ששיתוף הפעולה שלו עם נגוסה מרגיש מאוד הגיוני ככל שמעמיקים יותר בתוך האלבום. מבין הפרויקטים האחרים שלו, ההפקה שלו כאן מזכירה את המוזיקה שיצר עם בלקן ביט בוקס, כזאת שמביעה את המחאה שלה דרך הקצב ולאו דווקא דרך המילים. הביטים המפותלים של ציגלר לוקחים על עצמם את משקל הזעם והייאוש של הטקסטים של נגוסה, ומאפשרים לראפר להביע את עצמו בצורה חופשית יותר, מבלי לדחוף למילים שלו מסר מאולץ.

יותר מדי נחמד איתם

האלבום הזה מתקיים בדיוק על האיזון הזה, בין המטען הרגשי של השירים לשפה החופשית מדידקטיות של נגוסה. זה מאפשר לו להתמודד כאן עם לא מעט דברים, החל מקהל שמצפה ממנו ליצור מוזיקה קלה יותר לעיכול בשיר "זה בדם שלי", ועד לגזענות גלויה ב"יותר מדי נחמד איתם". כל זאת בזמן שבחוץ העולם עולה בלהבות, הסגרים באים והולכים וקשה שלא להרגיש את הזעם עולה בחזה במהלך ההאזנה.

נגוסה עצמו לא רק כועס, הוא חכם מספיק בשביל להבין שהזמן שלו קצר מדי מכדי לבזבז אותו על עצבים. כך, במקום מחאה סלוגנית הוא מסמפל נאום של אלמז זרו שיכול ללמד קצת על ההיסטוריה של קהילת יהודי אתיופיה; הוא מסיים את האלבום עם "צריך קצת", שיר שמְזַמן הארה שלווה בתוך ים של כאוס. הכעס הוא רק נדבך מתוך הלך־רוח שלם שמתגבש בתוכו. למעשה, אחרי אלבום עמוס בסערות ותהפוכות רבות כל כך, הוא מגלה כמה כוח טמון ביכולת לא לשים זין.

מוזמנות/ים לעקוב אחרי ירדן אבני בעמוד הפייסבוק והאינסטגרם, ולהאזין לתוכנית הכל בבת אחת בימי ראשון ב־13:00