הסופ"ש הזה הביא איתו גשם וקור וחורף וחשבתי שסיימנו עם זה לא? בכל מקרה, הנה ארבעה שירים להתחמם איתם, היישר מתוך טור הסינגלים של אלפרד כהן:
הילה רוח – מאליבו
מאליבו-או-או. כך שרה הילה רוח את הכותרת של השיר החדש שלה. היוצרת האהובה הגיעה לנקודה שבה היא מסוגלת להעביר את כל מה שעובד בשיר שלה בשתי שניות ושלוש הברות שמתמתחות מתוך פיה. יש המון בלבול בשירים האחרונים של הילה רוח, חששות וספקות שמועברות בשפה אניגמטית שמרגישה כמו סצינה חידתית של דייויד לינץ'. עם הקול שלה, שמצליח להרגיש רך ומחוספס באותה העת, היא גורמת לכניסה לתוך העולם הזה להישמע מזמינה יותר מתמיד.
כמו "סופרמן", סינגל מוקדם יותר מהאלבום החדש והמצופה שלה, גם כאן מופיע סנטימנט חדש בכתיבה של רוח, פחות ציני ואנרגטי ויותר מותש ומופנם. אם השיר ההוא הכניס את הרגש הזה לתוך העיבוד העקום והמוכר של האלבומים הקודמים שלה, ההפקה של רועי אביטל (גארדן סיטי מובמנט) דוחפת אותה אל עבר מעטפת צלילים חדשה לגמרי. מעולם לא שמענו את רוח בסביבה כל־כך חלקלקה ונקייה, שמה בצד לרגע את הלכלוך המוכר שלה. גם במצב הצבירה הזה, מדובר במוזיקה המסעירה ביותר שלרוק הישראלי יש להציע.
ביטניק – ירח
עד כה, זו הייתה השמש שעמדה במרכז השירים של ביטניק. המוזיקה של הצמד המורכב מגיא רודוביץ' וגלעד לוין תמיד הגישה מנת פיל־גוד איכותית. עם אלבום ראשון שנקרא שישי שבת, והשפעות מוצהרות של גיבורי רוקנ'רול ישראלי ישן, תחושות הקרבה והחום היו בלתי נפרדות מהיצירה שלהם.
אז כשהרכב כזה מוציא שיר בשם "ירח", הוא יוצר ציפייה לראות צד חדש ממנו שעדיין לא ראינו. בדרכם הייחודית, זה בהחלט מה שקורה. נראה שהשיר האיינשטייני שהם מלחינים בוריאציות משתנות נכלא כאן באטמוספירה אחרת, מרוחה ומהורהרת יותר (בהפקה של טל תמרי המצוין). התופים נשמעים כאילו הם נלקחו משיר של בק משנות התשעים, בתקופה שבה הלחים את השפעות ההיפ־הופ שלו עם לחני פופ סיקסטיזיים. זה אפילו מוציא מרודוביץ' הגשה רצינית יותר, מוחקת את החיוך שמורגש בכל פעם שהקול שלו בוקע מהרמקולים. התוצאה הכוללת מזכירה את השירים האחרונים של תומר ישעיהו. כמוהו, גם ההיפים מבית ביטניק מוצאים דרכים לדחוף את היצירה שלהם הלאה מבלי לוותר על הזהות שלה.
ג'אזז וסאבו – לאן זה מוביל?
ככל שהזמן עובר והעולם מתקרב אל קצה גבול היכולת שלו, ג'אזז מרגישה כמו דמות יותר חיונית מאי פעם. זה נובע מהיכולת שלה להתמקד בדברים החשובים באמת – מההתחלה שלה עם "אל תשים לי יד על המותן" ועד לבית הממוטט שביצעה על אלימות נגד נשים ב"בוטיק" של עדי שחם, היא ידעה לזעום ולהתנגד ברגעים הנכונים ביותר, רגע לפני שהבעיות האלו היו גדולות מדי מכדי ששאר הציבור יוכל להפנות אליהם את הגב.
בשלב הזה, היא גם יוצרת מספיק נבונה כדי להבין שהיא לא יכולה להיות רק צודקת, אלא גם חכמה. "לאן זה מוביל?" השיר החדש שלה כחלק משיתוף הפעולה המתמשך עם סאבו, הוא דוגמה לדרך הארוכה שעברה ככותבת ומבצעת. האנרגיות הגבוהות שלה מאפשרות הזדהות מהירה עם נושא שבכל מקרה תופס מקום מסוים בראש שלנו – תמונות המלחמה שמגיעות מרחוק והמשמעויות הרחבות שלהן. בהאזנה מעמיקה יותר אפשר להבחין בפעולות שהופכות את המסר של ג'אזז למורכב יותר. היא לעולם לא מספקת זמן ומקום למילים שלה, רומזת כי מדובר במצב שנמצא יותר קרוב לבית משאנחנו חושבים.
סאבו מייצר דיאלוג עם המסרים הנוקבים של הראפרית באמצעות סימפול נוסטלגי ומלא בתקווה. המצע מרכך את הלוחמניות שלה, והיא לחילופין מונעת ממנו להפוך את השיר לתשדיר שירות קיטשי. "לאן זה מוביל?" יכול להרגיש צפוי מדי, מסר ישיר על מצב פוליטי שאנחנו רואים רק את קצה הקרחון שלו בימים אלה. בכל זאת, צריך מוזיקאית כמו ג'אזז כדי לירות את הירייה הראשונה בדרך לתת תוקף לשיח הציבורי על אודות סיטואציה קשה ומשתקת.
אביב מארק – מדריך טיולים
מכל השירים שהוציא אביב מארק ועסקו בהתמודדות שלו עם מחלה קשה, "מדריך טיולים" הטרי מרגיש לי כמו התיעוד הכי אותנטי של האופן שבו תופס היוצר הותיק את המצב שלו. יש כאן את אותו חזון סיוטי ופנטסטי שמאפיין את מארק, ומוכל כאן על סיוט הניתוחים והפרוצדורות שהוא חווה ברקע האלבום החדש שלו.
ביחד עם אור אדרי ורם אוריון (שסיפק את הלחן למילים של מארק והפיק את השיר), חבריו להרכב אביב מארק והנצח, הוא יוצר שיר שנשמע קלאסי כבר מהשנייה הראשונה. מדובר בשותפים מוזיקליים שמכירים את הדי אן איי של מארק מקרוב, ויודעים לתעל את הסודות של המוזיקה שלו בקלות. בין הקול המחוספס, סולו הגיטרות המוגזם של אוריון והכבדות הכללית של הכל, יש כאן מתיקות פופית אמיתית שהופכת את השיר לחוויה מוזרה ומהנה באמת. אם השירים האלה באמת מתעדים את העימות של מארק עם המוות, ראוי שיהיו רגעים שבהם הוא צוחק לו בפנים.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
