יש מרחק גדול בין העטיפה של הארץ המובטחת, האלבום החדש של איה זהבי פייגלין, לעטיפות של הסינגלים שהוציאה ממנו. האחרונים היו פשוטים באופן מובהק, הציגו רק את היוצרת והגיטרה על גבי רקע מונוכרומטי. על עטיפת האלבום היא עם הגב אלינו, הגיטרה עדיין לצדה, מביטה אל עבר נוף רחב ומרהיב.
זאת רק ההתחלה
הטווח הזה בין הפשטות לעושר הוא סוד קסמה של פייגלין. באלבום החדש, נראה שהבסיס של השירים שלה הוא ערום מתמיד. הגיטרה האקוסטית שלה נוכחת ומורגשת גם כשהיא נעטפת בהפקה הגדולה של גילי מאיר (שותפה מימי כל החתיכים אצלי). הכתיבה שלה ישירה ומגובשת מתמיד: ב"קשת", אחד מהשירים היפים באלבום, היא שרה "על הכאב / שמטייל מהכתף / לאורך של היד". יש קלילות באופן שבו היא מגלה את היופי והכאב שיושבים בין השורות האלו.
הפשטות הזאת היא לא הפואנטה של המוזיקה שלה, אלא רק נקודת ההתחלה. אחרי שהוציאה את החיים שלי קצרים מדי וארוכים נורא המוצלח ב־2020, היא המשיכה להרחיב את הגישה החדשה שסיגלה בו ולהסתכל על השירים שלה כגוף ורסטילי שהיא יכולה לעצב כרצונה. בין אם זה בקאברים ללהיטי פופ עצומים, שיתופי פעולה עם ראפרים ונגיעות ראשונות בכתיבה נגישה וקליטה יותר, פייגלין הרגישה כמו יוצרת שממשיכה לחקור את כל הכיוונים אליהם השירים שלה יכולים ללכת.
הלאה הלאה
הארץ המובטחת מרגיש כמו האלבום הראשון אחרי התקופה הזאת שמרגיש פחות כמו ניסוי מפוזר ויותר כמו אמירה מוזיקלית שלמה. פייגלין ממשיכה להרחיב את ארגז הכלים שלה, כמו הפעמים שבהם היא מסלסלת מעט את הקול ב"גשם" ו"קשת" או כשהיא מתעלת את האביב גפן הפנימי שבה בפזמון של "נשמה אבודה". עדיין, כל אחד מהגחמות האלו מרגישים כמו בחירות מוזיקליות הכרחיות בתוך שיר שנשמע כמו עולם פנימי שהיא שייפה בקפדנות.
בתוך כל זה, היא לא מאבדת את האפיל המרכזי שלה, והוא העיסוק בפצעים החשופים והפגועים ביותר בלב. גם בפן הזה מורגשת התקדמות של ממש. "למעלה למטה" מרגיש כמו גרסה בטוחה יותר של כל מה שניסתה להגיד עד היום. משפטים כמו "אבן בתוך הגרון / אני לא נלחמת בה יותר / יום אחד היא תהפוך למים" משמשים כמפגש של הספקות העצמיים הכואבים של החיים קשים ביחד עם התקווה פעורת העיניים של שבעה שירים, אלבום הבכורה שלה. "לפעמים הים הוא רק בראש שלי" היא שרה, מראה בפעם הראשונה סימנים של השלמה ופיכחות. החוסן הנפשי הזה הולך יד ביד עם החזון המלוטש של השירים שמכילים אותו.
לפחות יש פה מאבק
הרגע הזה, שבו הצורות שפייגלין יוצרת מתאימות לתוכן שלהן, מרגיש כמו אותה ארץ מובטחת שמעטרת את שם האלבום. הנה, אחרי שנים של להיטים והצלחות שנהיות יותר ויותר גדולות ומכות גלים, היא מצאה את הנוסחה המושלמת שממקסמת את היכולות שלה. זה מרגיש כמו פספוס שדווקא השיר שנושא על עצמו את אותה כותרת לא מייצג את הרעיון המרכזי מאחוריה. "הארץ המובטחת" מרגיש כמו השיר החלש ביותר באלבום, ניסיון חצי מוצלח לפרק את תחושת הזרות שהיא תפסה באופן מדויק יותר כבר ב"חוליו" היפהפה.
דווקא "נשמה אבודה" מרגיש כמו שיר הסיום הראוי של האלבום. הסינתיסייזר המהדהד שלו מאפשר לפייגלין לבודד רגע אחד בזמן ולהתמקד בו. בעבר, היא הייתה מנצלת זאת כדי לשיר מתוך המקומות הנמוכים והאפלים ביותר של הנפש שלה. פה, היא נשמעת כאילו היא עומדת על אותה פסגה מעטיפת האלבום, מביטה חזרה על המאבק שעברה כדי להגיע למקום שבו היא נמצאת היום. כמו שאביתר בנאי שר פעם, גם היא מבינה שלפחות יש מאבק. מדובר בקתרזיס מרגש עבור כל מי שעקב אחריה מתחילת הדרך. עבור כל מי שמצטרף עכשיו, זאת הזדמנות לגלות יוצרת כשהיא מגיעה לשיאים חדשים של יצירה.
איה זהבי פייגלין תשיק את אלבומה החדש בבארבי ביום שבת ה־12/3 בשעה 22:00, ביחד עם רביד פלוטניק וכל החתיכים אצלי
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
