היו לי מחשבות לדלג השנה על הסיכומים, כי מה זה משנה עכשיו בכלל. האם השנה הזאת באמת נגמרת, חשבתי, או שרק התחלנו חורף ארוך וקודר שלא ייגמר עוד הרבה מאוד זמן? בסופו של דבר, בעיקר בזכות שכנועם של מאזינים ומאזינות שכתבו לי על כך בפייסבוק, החלטתי לגשת לסיכומי השנה המוזיקליים שלי. יש שכתבו שזה נותן להם תחושת יציבות ותקווה, ותוך כדי עבודה עליהם הבנתי שזה מה שזה עושה גם לי. תודה גדולה לכל מי ששכנע אותי ללכת על זה. בנוסף, הסיכומים האלה פה גם כדי לעשות לעצמי איזשהו סדר בראש, פשוט בגלל שגם כשהכל נראה כבר נטול משמעות וחשיבות, הבנתי שוב שפשוט אין אותי בלי מוזיקה.
תוכלו למצוא פה לינקים לשש תוכניות שאיגדתי לתוכן את מיטב המוזיקה של 2023 לטעמי, בהן באמת שכל שיר נבחר בפינצטה. יש גם תוכנית בונוס ששידרתי בגלגל"צ. ולמי שמעדיף את כל זה בלי דיבורים – דובי שרגא הענק הפך את כמעט כל השירים ששידרתי בתכניות האלה לפלייליסט אחד בספוטיפיי, שתוכלו לשמוע פה למטה.
סיכום לא חשוב
מוזיקלית, 23' הייתה עבורי הרבה יותר שנה של שירים מאשר של אלבומים. זה אומר שהיו בה שירים מופלאים באמת, שהופיעו באלבומים שפחות דיברו אליי. האלבום בו מופיע שיר השנה שלי בכלל לא מופיע ברשימה הזאת. Lighthouse הוא האלבום והשיר הוא "I Just Don't Know" של Duff Mackagan, באסיסט גאנז אנ'רוזס שמארח כאן את ג'רי קנטרל מאליס אין צ'יינז. השיר הזה יצא ב־27 באוקטובר, ומבלי להתכוון מדבר בשבילי את התקופה הזאת וגורם לי לבכות. השנה בפעם הראשונה מאז שאני מתמיד לסכם, ישנם גם אלבומים שאלמלא הקטסטרופה שקרתה לנו היו נכנסים לרשימה שלי בוודאות. מכיוון שפחות מעניין אותי לעשות סיקור עיתונאי של מה ש"נחשב" ל"חשוב", ובכלל – חשוב זה רק באוזני המאזין/ה, אז אני רוצה להיות נאמן למה שאני מרגיש ולא למכור לכם לוקשים.
ולכן, למשל, לא תמצאו פה את Hackney Diamonds של הרולינג סטונז – שממש לא חסרים בו שירים מעולים (ובראשם "Sweet Sounds Of Heaven" הפנטסטי עם ליידי גאגא וסטיבי וונדר, בטופ 5 שירי השנה שלי), אבל יש בו יותר מידי טקסטים שמטרגרים אותי עכשיו. כנ"ל לגבי Arabrot שהוציאו אלבום מפוצץ בהמנוני רוק אדירים, והוא הכי מתקשר שלהם אי פעם, אבל שהמילים של רובו גם מטרגרות לי את הצורה. או Death Folk Country הפולקי־אקוסטי־קודר של Dorthia Cottrell, שמוזיקלית אין סיבה שלא יקבל את אותו מעמד לו זכה אלבומה האחרון של פיג'יי הארווי, אבל שכשמו הוא מלא לי טקסטואלית ביותר מידי מוות גראפי. או האלבום היפה מאוד של LP Giobbi, שהיא אחת ממפיקות הדאנס הכי מעניינות ומוצלחות שיש כרגע. אבל ממש קשה לי לשמוע בימינו דאנס, יותר מכל סגנון אחר, כי אני ישר חושב על המסיבה ההיא. ויש את האלבום של קריסטין הייטר, לשעבר לינגווה איגנוטה, שלהוציא את שני הסינגלים המטלטלים שהקדימו אותו – פשוט לא אהבתי. הייטר היא המוזיקאית הנערצת עלי בעולם כבר כמה שנים טובות, ואני כרגע באמת לא יודע אם זו המוזיקה באלבום שלה גם בלי קשר לזה שהוא יצא שבועיים אחרי שבעה באוקטובר, או שמשהו בו גרם לי להרגיש כל כך רע בזמן שלא יכולתי לשאת את זה. ובכלל, גם לי לקח זמן עד שהצלחתי לחזור ולהקשיב למוזיקה. יש דברים שאני שומע אחרת עכשיו. בעצם כמעט הכל.
ואולי זה קשור לחור הענק בנשמה שנוצר לי כמו כמעט לכולם, אבל לא שמעתי השנה יצירות מופת. בכל אחד מהאלבומים האהובים עלי מ־23' יש כמה אלמנטים או רצועות שהייתי מוותר עליהן. ועדיין, גם עם מה שעבורי הם חסרונות, כל אחד מהאלבומים האלה הוא עולם שאני מרגיש בר מזל שהאוזניים והלב שלי פגשו השנה, ואני מקבל בהם את החלקים הפחות מוצלחים יחד עם המוצלחים, שבאופן גורף בכל אחד מהם עולים על החלקים הפחות טובים. כל אחד מהם עשה ועושה לי לפחות ברובו כיחידה כמעט שלמה משהו שאני מודה עליו. אני מקווה שאם תרצו לבדוק אותם או את חלקם, הם יעשו גם לכם.ן משהו חיובי.
אני גם רוצה להמליץ מאוד לקרוא את סיכומי השנה של עמיתי לתחנה ירדן אבני, משה לוי, אלפרד כהן, ומלי רחום. הנה שלי:
40. Avalon Emerson – & The Charm
כל הסיכומים שמתפרסמים בתקופה הזאת מדי סוף שנה, בין אם הם בבלוגים אישיים או באתרים "רשמיים", כולם תלויי זמן ומקום של האנשים שמאחוריהם. וכדוגמה שהיא גם הכאה על חטא – ולא אחרון להפעם – את האלבום הזה פספסתי לגמרי כשהוא יצא. הוא ראה אור בסופ"ש בסוף אפריל בו נכנסתי למרה שחורה מסיבות אישיות ולא הייתי מסוגל להתחבר אליו. באוקיינוס המוזיקה החדשה הוא תויק אצלי בראש כלא משהו והמשכתי קדימה. רק לאחרונה, בזכות ההתלהבות של עמיתי לרדיו הקצה רוני פיאלקוב, בדקתי אותו מחדש, ואיזה יפה הוא אנען דינו. כשהוא יצא כנראה שחיפשתי משהו יותר תובעני, אבל בזמן שאני כותב את זה הפופ האלקטרוני הנשי, האוורירי והרך של אבאלון אמרסון עם אלבום הבכורה שלה הוא קרן שמש שבאה בזמן שאני זקוק לכזאת נואשות.
39. Kvelertaak – Endling
האלבום הזה הצליח לעשות לי לקראת כתיבת המילים האלו משהו שכל כך קשה לי לעשות בזמן האחרון: הוא גרם לי לצחוק. משהו באלבום הזה כל כך מוגזם, כמו AC/DC בסשן עם The Darkness ועם Fucked Up. שחרור טהור של אנרגיות הארד־רוקיות עם לחנים מעולים, חיוניות בנגינה וטקסטים שאני לא מבין מילה מהם, הכל בנורבגית, איזה כיף.
38. Lana Del Rey – Did You Know That There's a Tunnel Under Ocean
נדמה שלנה דל ריי יצרה את האלבום הזה תחת מתח גדול שבין הרצון שלה להוכיח שהיא מוזיקאית רצינית ובעלת עומק, לבין חוסר המוכנות של העולם מסיבותיו הלא ממש הוגנות לקבל אותה ככזאת, להבדיל מהיכולת שלו לתפוס ככאלה כוכבות פופ כמו ביונסה, בילי אייליש וטיילור סוויפט. נראה שאפילו שהביקורות היללו את אלבומיה הקודמים, לנה היא עדיין כוכבת פופ אנדרדוגית, ודווקא המתח הזה שהיא נתונה בו יוצר דברים מעניינים. לנה עשתה פה אלבום שאמור להישמע קלאסי ואומנותי. ברובו הוא מורכב משירה ומפסנתר, ובחלק מהזמן גם כלי מיתר, כשלכל האורך נושבת בו רוח מלנכולית של געגוע. הדאונסייד הוא שארבעת השירים האחרונים משאירים (לי לפחות) טעם קצת חמוץ. כמו לאכול ארוחה ביתית, חמה, פשוטה וממש טעימה, שבסופה מישהו מנסה לדחוף לכם בכוח מנות לכאורה מתוחכמות אבל פרווה שמבאסות את כל הטוב שהיה מקודם. השירים האחרונים האלה מנסים להתחנף למי שאוהבים את הסאונדים הטראפיים של ימינו, ולהבדיל ממה שלפניהם הם מרגישים גנריים ומאולצים. מצד שני, אלה רק ארבעה שירים אחרי כמעט שעה (!) של אלבום ששיריו נעים בין יפה ליפהפה, והשעה זאת היא מרתקת, די ממכרת, ומאירה אור קטן בעדינות בתוך עיסת פופ המיינסטרים הכל־כך מודע אבל הלרוב מצועצע של ימינו.
37. Blood Ceremony -The Old Ways Remain
זה לא אלבום מטאל, בכלל בכלל. ואין לי ספק ששם הלהקה גרם וימשיך לגרום לרוב האנשים לחשוב שזה מטאל בצורתו הכי גנרית. זה מה שאני חשבתי, וככה פספסתי כמו כלום ארבעה אלבומים של הלהקה הקנדית הזאת, עד ששמעתי את זה שהם הוציאו השנה. דמיינו את ג'תרו טול אבל עם זמרת (שהיא גם חלילנית), עם לחנים שגם מזכירים את בלאק סבאת' – מינוס הכבדות המאסיבית בנגינה, עם נגיעות פולקיות אנגליות, ואם אתם מכירים – אז גם מזכירים הרבה מלהקת Coven. ומי היה מאמין שכל זה יכול ב־2023 להישמע לגמרי פרש. וכן, לא Farsh, אלא Fresh! הטקסטים שמתעסקים במאגיה שחורה ועולמות הנסתר הם מאוד לא איפה שאני נמצא עכשיו, אבל הם לא כופים את עצמם אלא כמעט נמזגים ברקע, והמוזיקה פשוט עושה נעים.
36. Mil Spec – Marathon
אלבום הארדקור־פאנק דחוס בנשמה מטורונטו, קנדה. הרגע הכי מרגש בו הוא דווקא קטע דאנס טהור לחלוטין, ללא שום סממן רוקי. בקטע הזה, שנקרא "Belle Époque", מדברת ומספרת Sophie Vallée, אשתו של הסולן של מיל־ספק, על המפגש האחרון של הלהקה עם ריילי גייל, סולנה האדיר של להקת המטאל Power Trip, שעזב את העולם הזה ב־2020 בגיל 34 בלבד. המחווה הדאנסית הזאת לפאוור טריפ, שבהובלת גייל הייתה להקת ת'ראש כל כך טובה וחיונית, והקינה המאופקת הזאת לריילי, הן רגע יפהפה שמרגש עוד יותר דווקא בגלל שהוא נמצא בעיצומו של אלבום כל כך סוער וגועש מעצבים ודיסטורשנים עוצמתיים בפני עצמם.
35. Dawn of Ouroboros – Velvet Incandescence
אני מאוד מוצא את עצמי בחיבורים בין בלאק מטאל פראי לבין חולמניות שוגייזית ודרימפופית. השנה, כאלבום שלם, זה קרה לי במיוחד אצל החבורה הנשית־גברית הזאת מאוקלנד, שיודעת גם לתת מקום לכאב וגם לנקודה בה חוזר האור.
34. Brad – In The Moment That You're Born
בחלק לא מבוטל מהניינטיז, כשפרל ג'אם היו אחד השמות הכי מדוברים בעולם, כל פיפס שהיה קשור אליהם מיד עורר עניין. להקת Brad, שהחבר הכי מוכר בה היה גיטריסט פרל ג'אם סטון גוסארד, היא דוגמה לכך. בראד תמיד הייתה השלוחה הכי צנועה וסולפולית של הגראנג', רבות בזכות הסולן שון סמית', שעזב את העולם הזה ב2019. ברגע בו אתה נולד שיצא השנה יושב על חלק מההקלטות האחרונות של הלהקה עם סמית', וגם הוא צנוע, נטול יומרות ומלא נשמה. מוזיקה שהייתה מנחמת לחלוטין אלמלא ידענו שהאלבום הזה הוא גם רקוויאם לזמר שהגיע לו יותר. מזכרת צובטת לב.
33. Napoleon Da Legend – Asgard Saints
להבדיל מהתנופה שהרגשתי בתחום הזה בשנתיים שעברו, דווקא שנת ה־50 להולדת ההיפ־הופ הייתה שנה בה שמעתי מעט היפ־הופ שבאמת הרעיש אותי. לא בטוח שזה אומר שהמצב נורא כמו שאין מה לעשות, אני לא מרגיש את רוב מה שקורה בטראפ ובדריל שהם כרגע טעם העונה, וכמו שייתכן שיצירתית זו באמת הייתה שנה חלשה. זה דווקא בסדר בהתחשב בזה שהפוקוס התקשורתי ב־23' היה בעיקר על העבר המפואר של ההיפ־הופ ועל הופעות ענק של ראפרים ותיקים שזוכים לעדנה מחודשת ומוצדקת. תכלס, בעיניי הדבר הכי גדול ומרגש באמת שקרה השנה היה שדה לה סול קיבלו אחרי מאבק של שנים את הזכויות על כל המוזיקה שלהם, ושהם סוף כל סוף הוציאו לשרותי הסטרימינג את כל אלבומיהם. לדבר הכל כך מצופה הזה התווסף טעם מר, למרבה הצער, מכיוון שממש רגע לפני שזה קרה עזב את העולם הזה טרוגוי, שליש דה לה סול. אבידה איומה.
מבחינת מה שקרה במוזיקה חדשה – ריגשה אותי עד דמעות הגרסה של המפיק והפסנתרן רוברט גלאספר לשירו של קילר מייק, "Motherless"; תפס אותי בבטן שירה המצמרר של לולה ברוק, "God Bless All The Rappers" מאלבום הבכורה המוצלח שלה, וכאלבום שלם הכי אהבתי את Asgard Saints של נפוליאון דה לג'נד. אפילו אני, שאוהב את נפוליאון הנ"ל, לא מצליח לעכל את כמויות וקצב העבודה של האיש, שהוציא ב־23' לא פחות משמונה(!!) אלבומים. לא כולם עשו לי את זה, אבל כשזה עובד לו זה עובד, ואסגרד סיינטס הוא יופי של דבר.
לראפר והמפיק הזה יש טאץ' מיוחד, הדרך בה הוא משלב ביטים מלוכלכים עם כלי מיתר היא אולי היפה ביותר ששמעתי מאז שנותיו הראשונות של RZA כמפיק, ואת ההשראה שלו נפוליאון מקבל פה, ולא בפעם הראשונה, מאנימה. אבל ממש לא צריך לדעת שום דבר על אנימה כדי להנות מאסגרד סיינטס. במילים שהוא שר שם ב־"Odin" הוא סוג של מסביר למה דווקא הוא בחר בהשראה הזאת, ואני מזדהה איתו לחלוטין, בכלל מהמקום בו אני נמצא כרגע נפשית ועולמית: "המציאות היא מעבר להבנתי / אז המצאתי כמה סיפורים כדי להפוך אותה להגיונית".
32. Home Front – Games Of Power
הום פרונט הקנדים (ש־"Flaw In The Design" שלהם מ־2021 הוא האות של סדרת "תולדות האינדי" שאני משדר בגלגלצ) ממלאים סיר ענק בסאונדים ניו־ווייביים מסונתזים, מוסיפים אנרגיות של פאנק בן זמננו, ומערבבים עם גיטרות, באס, שירה ותופים א־לה דה קילינג ג'וק, יו 2, הקיור, סימפל מיינדז, ג'וי דיוויז'ן, דה פיקס, טיפה'לה סואיסייד ואפילו גלן דנציג בתפקיד הפפריקה. מגישים את ההמנונים הסוחפים והאנטי־ממסדיים של אלבום הבכורה שלהם חם חם ויוצא ט'עים.
31. TV Girl – Grapes Upon The Vine
באיזשהו איזור שמשי שבין פריימל סקרים של סקרימדליקה, לבק של Midnite Vultures, כשאינדי־פופ וגוספל מגלים שהם ממש בעניין אחד של השני, מתרחש האלבום שהוציאה השנה להקת טיוי גירל מסן דייגו. לא שומעים בימינו מספיק את האנשים החמודים של העולם. Grapes Upon The Vine מזכיר שהם שם. צריך עוד כאלה.
30. Liturgy – 93696
איזו מין המלצה מוזרה זו הולכת להיות. מצד אחד האלבום הזה הוא חגיגה של יצירתיות. אפוס מרשים בן כמעט שעה וחצי שדורש תשומת לב, ובצדק. כל פרט בו מובחן, הכל מתוזמר בשיא הכוונה ומרחיק לכת ביעדים שלו. מפתיע גם לגלות שעל כיסא המפיק המוזיקלי ישב סטיב אלביני, שזו ללא ספק ההפקה הכי שאפתנית שלו אי פעם. 93696 נשמע לעיתים, אולי, כמו סיוט של סופיאן סטיבנס, כשעיבודי האינדי־פופ המתוזמרים שלו מתמזגים עם בלאק מטאל חסר פשרות, או כמו חיות יער שיודעות להביע את עצמן רק דרך צרחות רפיטטיביות, רוקדות באמוק עם נגני ויברפון מהזן שהיה כל כך אהוב על פרנק זאפה, שמנגנים הכל בסינק מהיר ומושלם עם גיטרות מטאליות שמייללות אל השמים, במקצבי הארדקור מהירים שבאים מתופים חיים שהופכים לאלקטרוניים וחוזר חלילה, ואין כמעט רגע הפוגה.
מצד אחד כל זה סוחף ומרתק, והולך לשלל מקומות מפתיעים. מצד שני הצרחה של האישה שהיא הלהקה, Haela Ravenna Hunt-Hendrix, שכמעט בלתי אפשרי להבין מה היא שרה מבלי לקרוא את המילים, היא אמנם חלק אינטגרלי מבלאק־מטאליות, אבל היא ממלאת את כל הצבעוניות והטירוף של האלבום הזה בטון אחד שאינו משתנה, טון של אימה וייאוש. למרות החזון המסחרר, במהלך כמעט 90 דקות האזנה רציפה שאלתי את עצמי לא פעם למה אני עושה את זה לעצמי. באחת ההאזנות, לקראת סוף האלבום, הבנתי. כי רע לי. כי אני כל כך מתקשה עכשיו להיות אופטימי כשהעולם כולו קורס. כי בטון הזה אני מוצא, לצערי, גם את עצמי.
29. Blaine L. Reininger – Ocean Planet
יצירה אמביינטית מלאת קסם רחוק, שנדמה שמגיע מעולם אחר, או מהעולם המסתורי שמתחת למים. בליין אל רנינג'ר, איש להקת טוקסידומון, לא מפסיק להיות מוזיקאי נפלא, והיופי של האלבום הברובו אינסטרומנטלי הזה הוא שובר לב. נמצאים בו גם שני שירים הורסי בריאות שהוא שר בקולו – "Bones" ו-"Shelley Hellas", שמציע כל כך הרבה נחמה ריאליסטית בימים קשים כל כך.
28. Panopticon – The Rime Of Memory
אוסטין לאן, האיש שהוא פאנופטיקון, הוא בעיניי אחד המוזיקאים הכי הרפתקנים שיש בעולם בימינו. והוא גם אחד הכי מאתגרים שיש, לפחות למי שמטאל עבורם הוא כוס תה לא (סליחה). לאן חי עם משפחתו באפלאצ'ים ויוצר מוזיקה בהשראת הטבע שמקיף אותו. ההרים, השלגים, העצים. לאלבום שהוא הוציא השנה, כפור הזיכרון, הוא הביא איתו גיטרת פדאל סטיל, אקורדיון, חליל, כינור, ויצר איתם מרחבים פולקיים מוזיקליים יפהפיים וממלאי מקום למחשבה, משהו שאפשר למצוא גם באלבומים קודמים שלו. בין לבין, או בו זמנית, הוא גם שואג בחייתיות קיצונית, ומנגן (על רוב הכלים בעצמו) בלאק מטאל באינטנסיביות לא נורמלית.
כאחד שחולה על כמעט כל מה שהוא עשה יש לומר את האמת והיא שאני מרגיש את The Rime Of Memory פחות מאת רוב אלבומיו הקודמים. יכול להיות שזה בכלל לא באשמת המוזיקה, אלא כי האלבום הזה יצא אחרי השבעה באוקטובר, והייתי צריך דברים אחרים שידברו אליי. התקליטים הקודמים של פנופטיקון יוצרים אצלי פעמים רבות תחושות של גאולה או של שלווה פנימית בתוך ואפילו בזכות כל הרעש. הפעם אני מרגיש את חרדת המוות המפחידה שהאלבום מדבר עליה, וקצת קשה לי עם זה. ועדיין הוא פה, כי בתוך כל הקושי הוא גם מביא איתו רגעים של גאולה, למשל ב־8 וחצי הדקות האחרונות (מתוך 16:22) של "Cedar Skeletons". לא הגאולה שחשבתי עליה, כי הפעם היא מרגישה לי עצובה ומודאגת מתמיד אצלו. אבל בימינו אסתפק גם רק בגאולה קטנה בתוך כל האופל.
27. Caroline Rose – The Art Of Forgetting
וידויי לב שבור, שמרגישים מאוד כנים, עם לא מעט לחנים נהדרים, ואינדי־פופיות שמחברת סאונדים אלקטרוניים עדכניים עם גיטרות אקוסטיות. למרות שהאלבום הזה סובל (או יותר נכון – אני סובל) מעודף שימוש אופנתי בריוורב על בערך כל דבר – השירות, הקלידים, התופים, אני מאמין לקול של קרוליין רוז, והאלבום העצוב הזה, שמחפש ישועה כשהכל נראה אבוד, מדבר אליי. תודה לתומר קופר שהכיר לי אותו בסיכום אלבומי השנה המופלא שלו.
26. Lakecia Benjamin – Phoenix
אם האלבום הזה לא היה נהדר הוא לא היה פה, אבל אזהרת טריגר על פתיחת הקטע הראשון: אזעקה, כחלק מהקטע. ואז קולות של יריות בקטע עצמו. הדברים האלה שעד לשבעה באוקטובר היו טריוויאליים ועניין של מה בכך במוזיקה, בטח אם את.ה מורגל.ת בהאזנה להיפ־הופ ועל אחת כמה אם את.ה פשוט צופה בסרטי אקשן, הפכו בבת אחת לכל כך מטרגרים. אז ממליץ לכםן להכנס לאלבום הזה רק אחרי 50 השניות הראשונות שלו והלאה. לעזאזל, האזנה למוזיקה, חדשה או ישנה, הפכה כמעט לשדה מוקשים.
פניקס הוא אלבומה הרביעי של הסקסופוניסטית לאקישיה בנג'מין, שיוצרת בו אוירה ניו יורקית מהפנטת, שמגשרת בין ג'אז משנות ה־50 של המאה ה־20, שנוצר כמוזיקת אנדרגראונד אורבנית, לבין ימינו בהם ג'אז נחשב לקול ע"י ערימות של היפסטרים וראפרים ברחבי הגלובוס. מה שבא לידי ביטוי גם באורחים של בנג'מין – מג'ורג'יה אן מולדרואו מעולמות האר'נ'בי הפיוצ'ריסטיים ועד ענק הג'אז הותיק וויין שורטר, טרם מותו המצער השנה. להבדיל מהעטיפה שלו, פניקס הוא דווקא אלבום מאוד לא נוצץ. יש בו מידה של חספוס ושל קשיחות, אבל בעיקר המון המון חום. בתקופה האחרונה אני מוצא אותו מאוד מרגיע ומנחם. ואולי זה פשוט הגעגוע ההולך וגדל שלי למנטור וההשראה האינסופית דובי לנץ, שעזב השנה את העולם הזה, ושהייתי מת לשמוע מה הוא היה חושב על פניקס ומה הוא היה משדר מתוכו, אם היה רוצה לשדר מתוכו.
25. Clementine Valentine – The Coin that Broke the Fountain Floor
האלבום הזה היה יכול להשתלב בקלות בלייבל 4ad בתקופתו החולמנית, או לפחות באחד הלייבלים שהושפעו ממנו, אם השנה הייתה 1989. הקולות האימהיים של האחיות ולנטיין וקלמנטיין דיקסון מניו זילנד נשמעים קצת כמו מויה ברנן מ־Clannad וקצת כמו Weyes Blood. מלנכוליה מערסלת שמזכירה ימי קדם, בהפקה דרים־פופית שמתאימה כמו כפפת משי לעידן הנוכחי.
24. Fagelle – Den svenska vreden
אלבום הבכורה של פוגל (במלרע) יצא ב־2020 והימם אותי, אבל לצערי נחשפתי אליו רק ב־2021. אלבומה השני של המוזיקאית השוודית הזאת יצא השנה, ולמרות שלא היה בו עבורי את אלמנט ההפתעה של קודמו, הוא עדיין מלא ביופי סגפני ומסתורי. האם המסתורין נובע רק מזה שאני לא מבין את השפה השוודית? אני לא יכול לדעת, אבל זה עובד עלי. פוגל מחברת ביטים קודרים, ריחוף של סינתיסייזרים, רחשי הקלטות שטח, ושירה שנשמעת לי קצת כמו גרסה יותר קשוחה של סטינה נורדנסטאם, וקצת כמו גרסה פחות חולמנית ויותר שבורת לב של אנלי מריאן דרקר, הסולנית של בל קנטו.
23. Andre 3000 – New Blue Sun
עזבו אתכם בחייאת רגע מיהו ומהו. קודם כל האוזניים שלי שומעות אלבום יפה, אחר כך כל השאר. ולגבי כל השאר – אנדרה 3000, חצי הצמד אאוטקאסט, מההרכבים הכי אהובים, חדשניים, ססגוניים ומצליחים בתולדות ההיפ־הופ, עשה השנה את מהלך חייו. הוא העז לעשות משהו שנמצא מרחק שנות אור ממה שמצפים ממנו לעשות. 17 שנים אחרי האלבום האחרון שלו עם ביג בוי כאאוטקאסט, אנדרה הוציא אלבום סולו ראשון ולא הביא באנגרים. הוא אפילו לא עשה בו ראפ, או ביטים, וגם שירה אין בו. אז מה המהלך הגדול? במקום כל אלה אנדרה העז לבקש מהמאזינים שלו דבר אחד: להקשיב. הוא אפילו לא מבקש לקנות את מה שהוא עושה, כי לכאורה מי כבר קונה מוזיקה בימינו. רק להקשיב, ובסבלנות. אבל איזה סבלנות ואיזה נעליים. כמה לעג, כמה קיטונות אכזבה הוא חוטף. כאילו הוא עשה משהו רע למישהו. הלו נשמות, אפילו לא קניתם את האלבום, אולי סתמו קצת?
אני כמובן מבין מדוע רבים התאכזבו (ואגב חלק מהתגובות השליליות לאלבום הזה מעולות ומצחיקות). זה לא רק כי בימינו לאנשים אין כוח למשהו שהם לא מבינים מיד ויודעים לצטט אחרי שתי דקות. זה גם כי אנשים פשוט ציפו ממנו למה שהם יודעים שהוא יודע לעשות – ראפ מסחרר עם ביטים מטריפים. אבל עבור אנדרה לעשות כזה דבר יהיה שקר. זה פשוט לא איפה שהוא נמצא עכשיו, והאלבום האמביינטי שהוא הוציא בכלל אינו מיועד לחובבי היפ־הופ, ואני לא בטוח שגם לחובבי ג'אז. הוא כן מיועד לחלוטין לאנשים שאוהבים את היצירות האמביינטיות של בריאן אינו, דייויד סילביאן, רוברט פריפ, ואת הצדדים האינסטרומנטלים שמגיעים בתוך שירים של רוברט ווייאט. לי כמאזין זה מזל, כי בתוך כל הכאוס הנוראי שאנחנו נמצאים בו, שמש כחולה חדשה או שמש עצובה חדשה הוא אחד הדברים הכי מרגיעים שקרו לי. אלבום שלא מגיע עם תשובות מוכנות מראש, אלא שנמצא בתהליך חיפוש תוך כדי עשיה. הוא לא מביא איתו פתרונות או קתרזיס, אבל כן מאפשר מרחב לחשיבה, בעידן בו לרוב אין יותר מדי מהמרחב הזה.
22. Paul Simon – Seven Psalms
23' הייתה שנה בה כמה אומנים עשו דברים מאוד לא צפויים יחסית אליהם, שיצרו בקע בינם לבין מאזיניהם הקבועים. במקרה של פול סיימון הטלטלה הייתה פחות חמורה מזו של אנדרה 3000, אבל עדיין מדובר באלבום הכי מאתגר של הקריירה שלו. זה אמור לכאורה להיות השלב שבו פיגורה איקונית כמו סיימון תנוח על השמרים ותשקע בנוסטלגיה, אבל לא כך הדבר. סיימון הוציא מחזור שירים כרצועה אחת. בעידן של ימינו בו הכל טס וחלק מהשירים מקבלים אצל המסטרימים לא יותר מ־20-30 שניות, הוא דורש מאיתנו להאזין להכל או לא להאזין בכלל. כל הסיפור מבוסס מוזיקלית בעיקר על גיטרה אקוסטית ועל קולו של סיימון, שמוקלט עם מינימום אפקטים, אוירה נטולת איפור. כלים שנכנסים ויוצאים עושים זאת בחרישיות, כמעט כאילו הם מנסים לא להפריע למה שסיימון מנסה לומר בשקט. ולקולו נוסף נופך קל של חיספוס. הוא אמנם לא הפך פתאום למארק לאנגן, אבל אל תצפו פה לסיימון המתוק והמכרבל. חוויית ההאזנה לשבעה מזמורים הרבה יותר דומה לאלבום של ביל קלאהן מאשר לאיזשהו אלבום של פול סיימון. מופנם, מהורהר, עצוב, וגם אמיץ מעצם היותו מי שהוא. כשמצטרפת בשירה אדי בריקל הוא גם הופך למנחם.
21. Avey Tare – 7s
2023 הייתה שנה מעולה לאנימל קולקטיב. Isn't It Now, האלבום שהם הוציאו, כולל כמה רגעים טובים מאוד. בנוסף, חבר הלהקה Deakin עשה רמיקס מהמם ביופיו ל־"Liquid Lights" של Pantha Du Prince. אבל ה־דבר שיצא מהמחנה שלהם השנה היה 7s – אלבומו הרביעי של איש הלהקה Avey Tare, שהוא בכלל אחד האלבומים היפים יותר שיצאו מבית אנימל קולקטיב. 7s הוא טריפ אינדי־פופ פסיכדלי, שאם לא מתמסרים אליו קשה למצוא בו הגיון או נחמה. אבל אם כן – הוא עשוי למלא אתכם בטוב. בכלל יש משהו טוב לב באלבום הזה. איזושהי חיוביות לא קיטשית, ואיזשהו חוסר יומרה למרות שהוא מורכב יותר מאלבום האינדי־פופ הממוצע. אם בשנים האחרונות הפסיכדליה היא יותר צבע באינדי־פופ ולא צריך לצלול למים העמוקים כדי להבין מה העניינים, ב־7s הפופיות היא הצבע, אבל המים הם פסיכדליים. זה אינו אלבום רטרו, זו פסיכדליה מודרנית, אינדיווידואליסטית ובו זמנית כזו שלחלוטין מזמינה את כולם לקחת בה חלק. לא לכל שיר פה יש קתרזיס, ולא תמיד ברור לאן זה הולך ולמה, אבל אייבי יצר פה מרחב בטוח שנעים להתיידד איתו ולראות דרכו צבעים שלפעמים נעלמים מהעין.
20. Rickie Lee Jones – Pieces Of A Treasure
בהווה הזה כשהכל כל כך קשה ולוחץ, Pieces Of A Treasure הוא כמו שמיכה חמימה אל מול הקור. ריקי לי ג'ונס כבר לא משתמשת בכל הטווח הווקאלי המדהים שהיא יכלה להשתמש בו בעבר, אבל האישיות שלה נוכחת פה בכל מאת אחוזיה. חתיכות מאוצר מורכב כולו מקאברים שלה לשירים שנכתבו והוקלטו במקור בין שנות ה־30 לשנות ה־50 של המאה העשרים. רובם ראו אור במקור בסרטים הוליוודיים או במחזות זמר בברודוויי. ריקי לי עושה אותם בג'אזיות עדינה, לא מנסה להפוך אותם למשהו גדול מהחיים. בנקודה אחת היא מעלה חיוך, באחרת מכווצת את הלב. כמו לפגוש חברה טובה שלא ברור למה לקח לנו כל כך הרבה זמן להתאחד.
19. Oneohtrix Point Never – Again
האלבום הזה אינו קל בחלקו הראשון, אבל בערך מהאמצע הוא נפתח כמו פרח. ממה שנדמה כאגוז קשה ושכלתני Again הופך ליצירה שאינה רק מורכבת ומתוחכמת, אלא גם יפהפיה. דניאל לופאטין, האיש שהוא Oneohtrix Point Never, מערבב פה מקצבים שבורים, אלקטרוניקה אוונגרדית, אמביינטיות, נגיעות רחוקות של רוק ניינטיזי, ובעיקר תזמורי כלי מיתר, שמחברים מגע של מוזיקה קלאסית עם השפעה של פסקולי סרטים. כמו יצירה משותפת של אפקס טווין, ריוצ'י סאקאמוטו וגוסטב מאהלר. אם התקליט הזה היה יוצא בסוף שנות התשעים, בתוך התקופה הסוערת של ה־IDM, קרוב לוודאי שהוא היה מדובר כחתיכת הישג של האלקטרוניקה בת זמנינו. אפשר להתייחס אליו ככזה גם כיום.
18. Blur – The Ballad Of Darren (Deluxe)
הנה משהו שאף פעם לא קרה לי. יש לבלר כמה שירים שאני אוהב, אבל הם מעטים. בחיים לא היה להם אלבום שאהבתי באמת, אני לא מתחבר לסולואים של דיימון אלברן, וגם בכל מה שקשור לגורליאז אני מחבב רק לפעמים. לאלבום הראשון של בלר מזה 8 שנים הקשבתי כדי לדעת, אבל לא חשבתי שהוא אשכרה ירגש אותי ושאני ארצה לשוב אליו עוד ועוד. עד כדי כך שאני אפילו מעדיף את מהדורת ה־Deluxe, בשביל שיר הבונוס "The Rabbi". ולמה הפעם כן? אולי כי משהו באלבום הזה נשמע לי כל כך לא מתאמץ, רחוק מימי ההייפ של הניינטיז כשבלר היו צריכים להוכיח כל מיני דברים ולבלוט מול להקות מתחרות. כשאת הדברים האלה הם משאירים לכל שאר הקולגות הבריטיות הצעירות שלהם, בלר הביאו פה אלבום אישי, פשוט, ישיר. כיף להתחבר באמת בפעם הראשונה עם מישהו שאתה מכיר כל כך הרבה זמן ולא ידעת שיוכל להיות ביניכם כזה קליק.
17. The Church – The Hypnogogue
די מדהים בעיני, שלמרות שחוץ מסטיב קילבי הסולן אין בהרכב הנוכחי של דה צ'רץ' אף אחד מחברי הלהקה המקוריים, ועל אף כל קריירת הסולו הסופר ענפה ומלאת שיתופי הפעולה שלו, קילבי עדיין נשמע הכי טוב, חיוני ועמוק כשהוא עושה את המוזיקה שלו במסגרת הצ'רץ'. הוא והלהקה לוקחים את חלל האלבום וממלאים אותו בפסיכדליה דארק אייטיזית סמיכה ומסתורית, בשיא הטבעיות ומבלי טיפת אנכרוניזם. לפעמים נדמה שחלק משירי האלבום הזה לא מוצאים את מה שהם מחפשים, לא שיש בעיה עם זה, אבל לפעמים הכל מתיישב בול במקום, כמו ב-"Second Bridge", ב-"C'est La Vie" או ב־"No Other You", שהוא אחד מהשירים הכי מרגשים של הצ'רץ' אי פעם.
16. Nicholas – Drum + Voice
בלי הצפה של ריוורב, בלי הפלואו הטראפי הבנאלי שכולם ממחזרים, ובלי שאר המניירות של העידן הנוכחי. ניקולס הולדן, מוזיקאי צעיר מברוקלין, הוציא השנה אלבום אר'נ'בי־אלקטרוני קטן, מערסל, נוגה ונוגע ללב.
15. Andrew Hung – Deliverance
אנדרו האנג לקח את מה שהוא עשה כחצי הצמד האלקטרוני Fuck Buttons, והצליח להפוך את מיסוכי הסינתים האיצטדיונים שלהם ושלו לשירים אישיים. ההפקות שלו גם פה הן אלקטרוניות־אפיות, באלבום הזה הן מתכתבות גם עם הניו־ווייב האפל של שנות ה־80, ומשהו בשירה ובכתיבה שלו כל כך כן. האנג שר עקמומי ללא בושה. הוא כותב עם כאב לב כמו נער אייטיז, אבל משתמש בשפה מוזיקלית לא רטרואית אלא עכשווית. המנוני דיכאון רגישים עם אגרופים באוויר.
14. Empty Country – Empty Country II
ג'ו דא'גוסטינו, לשעבר בלהקת Cymbals Eat Guitars שמעולם לא התחברתי אליה, תפס אותי חזק עם האלבום השני שלו כ־Empty Country. אני שומע פה הדים של דינוזאור ג'וניור, ויולנט פמז, פליימינג ליפס, ניוטרל מילק הוטל, יו לה טנגו, ואפילו קצת יו 2 המוקדמים. התחושה שגם האחרונים נוכחים מצביעה על מגמה מעניינת בעיניי שהאלבום הזה מבצע מעולה: הצורך של אנשי אינדי רבים להפסיק להישמע קטנים ולתת יותר בראש לקהלים של פסטיבלי ענק. זה לא חדש, ומהצד הפופי טיים אימפלה הם הדוגמה הכי מובהקת לזה, אבל אמפטי קאונטרי באמת נותנים בראש, לא רק בסאונד שלהם אלא גם בנגינה. מצד שני דא'גוסטינו שר כמו זמר אינדי־רוק אמריקאי שלא מסוגל להיות פתאום בונו, ושתמיד יעדיף את ג'יי מאסקיס. המתח הזה בין הגישה הווירדואית לבין הגישה הגדולה עושה פה יופי של דברים.
אמפטי קאונטרי 2 מפזר תמונות חיים מפרברים אמריקאיים דקדנטיים, יש בו דחיסות גיטרות מלוכלכת וחמה, וערימה של לחנים מענגים. משיר לשיר הוא יותר ויותר סוחף, עד שמגיע השיר הסוגר של האלבום, "Cool S". שיר מטריד, על אמת. "קול אס" מושר מנקודת מבט של רוצח, שבבית הראשון שלו מתאר מעשה רצח שפל ואכזרי, ואם עד לפני שבעה באוקטובר הייתי אולי מושך בכתפיים אבל ממשיך הלאה, בכל האזנה לו עכשיו אני מתפלץ. לקח לי זמן עד שבכלל הצלחתי לעבור את הבית הראשון ולהקשיב לשאר המילים, בהן הרוצח נכנס לכלא ועומד להירקב בו עד שהוא יזדקן. מה שכל כך מטריד אותי בשיר הזה הוא כמה שמוזיקלית הוא יפה. "Cool S" הוא אפוס אינדי־רוק מהמם, עם הלחן ה- לעזאזל – כנראה הכי טוב באלבום. וכל היופי המוזיקלי שלו אל מול המילים הוא קשה לי. הוא מזכיר לי את כל הפעמים בהן הקשבתי ללו ריד שר ב־"The Bed" – "או או או או או או או וואט א פילינג", עד שכבר לא יכולתי יותר. מקווה שיגיע זמן בו המילים האלה לא יעשו לי צמרמורת רעה ואוכל להנות מהשיר כולו, ולגלות אם במציאות אחרת הוא רק מדהים.
13. The Hold Steady – The Price of Progress
אחד נהדר של להקה עם סולן שהוא מספר הסיפורים הטוב ביותר של המוזיקה ב־20 השנים האחרונות. למי שמכיר.ה את ההולד סטדי, שזה כבר אלבומם התשיעי, לכאורה אין חדש במערב. הם עדיין מתעלים דרכם את האי סטריט באנד של ברוס ספרינגסטין, את הריפלייסמנטס ואת לו ריד של ימי אלבומו "ניו יורק". השפעות שאישית אשמח לשמוע כמעט בכל מצב, אבל נדמה לי שההולד סטדי נשמעים ב"מחיר הקדמה" הכי טוב ומלאי תשוקה שהם נשמעו מאז שהתחילו שנות ה־2010. משהו בנגינה שלהם התמלא בעוד יותר נשמה, ולקרייג פין, בעל ההגשה שהיא מעין דיבור מושר, לא חסרים עוד סיפורים חכמים, לעתים קצת מצחיקים, מלאי פרטים קטנים אבל מעשירים, ובעיקר נוגעים ללב על דמויות שמחפשות אהבה, ריגושים מיידיים, רוח נעורים. הדמויות שלו שמשוטטות ברחבי אמריקה אולי לא תמיד ימצאו את הדבר הזה שהן רוצות, אבל למצוא כמאזין את ההולד סטדי זה לא מעט. (בונוס – אחד הכוכבים של הקליפ לשיר הזה מהאלבום הוא תומר קופר!)
12. Dawn Ray'd – To Know The Light
אלבום המטאל של השנה בשבילי. כמה חודשים אחרי שהיא הוציאה אותו דון רייד התפרקה. עם סולן שהוא גם כנר, דון רייד מליוורפול הייתה להקת בלאק מטאל עם אג'נדה אנטי־גזענית ואנטי־פאשיסטית מובהקת. הם שילבו את המטאל שלהם עם מוזיקה קלטית ובריטית עממית, וכל כך חבל שאנשים לא יוכלו לחוות יותר את העוצמות הגולמיות ומלאות הרגש שלהם בהופעות. לאלבום הזה, השלישי שלהם, ולאלבום הבכורה האדיר שלהם The Unlawful Assembly מ־2017, מגיע להגיע להמוני אוזניים בשנים הבאות. ב־To Know The Light, להבדיל משני אלבומיהם הקודמים, הם הכניסו גם כמה רגעים של שירה נקיה וצלולה על לחנים שמזכירים ימי קדם, שגורמת להם להשמע כמו אנטי־גיבורים עממיים ממעמד הפועלים, ולא כמו סופרסטארים שבאים לכבוש את הבמות, מה שהם כנראה מעולם גם ככה לא ניסו להיות. בין טירוף הגראולים, הכינורות, התופים והגיטרות נוכח גם אחד השירים הכי יפים של השנה, שאין סיבה שלא יתחבר עם אנשים שגם ממש שונאים מטאל – בלדה בשם "Freedom In Retrograde", שיכלה בקלות להיות שיר של שינייד או'קונור או של בילי בראג, בה שר סיימון באר הסולן: "אני פשוט מאמין בחירות / עבור כל יצור חי".
11. Blake Mills – Jelly Road
"בוא נעבור בדרך הג'לי
דרך קירות הבאנדקאמפ"
כמה שהייתי ועודני זקוק למוזיקה שתרגיע ותנחם אותי בשנה האחרונה, מה שבטח ימשך עוד זמן רב. Jelly Road של בלייק מילס מציע עדינות מלאת ניואנסים, ומתיקות נטולת שמאלציות. ההליכה בדרך הג'לי שלו מרגישה כמו חלום נעים, כמו שירי ערש, שמציעים זוויות לראות דרכן זריחה של יום חדש וטוב, שחייב עוד להגיע. דרך עיבודי אינדי־פופ אקוסטיים ונגיעות אמריקנה פסיכדליות, מילס וחבריו לאלבום הקטן הזה מאפשרים להטביע לפחות חלק מהקושי באגמי הרוך. מילס הוא מוזיקאי מסנטה מוניקה קליפורניה שהפיק מוזיקלית לפרפיום ג'ינייס, פיונה אפל ול־Feist, ניגן גיטרה עם ג'וני מיטשל ופיבי ברידג'רס, ועבד עם עוד רבים ורבות. ובאלבום הזה כמה מרגעי הקסם קשורים גם לנוכחות המשמחת של וונדי מלוויין (חצי הצמד וונדי וליסה, וגיטריסטית הרבולושן של פרינס), שמנגנת בגיטרה בשני שירים ("Press My Luck" ו־"Highway Bright") ושרה עם מילס בשיר הנושא. מילס גם קרא על שמה לקטע אינסטרומנטלי שובר לב ביופיו.
10. Baroness – Stone
בקיץ 2012 בארונס נקלעו לתאונת דרכים קשה, שהתרחשה כשהאוטובוס שהסיע את חברי הלהקה והצוות שלהם איבד שליטה, ונפל כ־30 רגל במורד גבעה. תשעה מנוסעי האוטובוס נפגעו, שניים מחברי הלהקה נותרו עם חוליות שבורות, וסולן הלהקה (שהוא גם אחד משני הגיטריסטים וצייר העטיפות שלה) ג'ון בייזלי נותר עם יד ורגל שבורות. בייזלי סיפר על תחושת הפאניקה והאימה בשתי הדקות בהן היה לו ברור שהאוטובוס מועד להתרסקות, ועל ההרגשה הנוראית שלו ושל כל מי שהיה סביבו שהם נפרדים עכשיו, שזה הסוף. כולם, למרבה המזל, נותרו בחיים, אבל נכון ל־2023 בייזלי הוא חבר הלהקה היחיד שהמשיך להיות בה. בייזלי עבר שיקום ארוך וקשה, וחלק ממנו נעשה דרך כתיבת שירים וחזרה הדרגתית לנגינה ולהופעות. שני האלבומים הבאים שיצאו אחרי התאונה – Purple המופתי ו־Silver & Gold הטוב מאוד – מהדהדים בבירור את התאונה ההיא. את הפחד שזה נגמר, את הצורך בישועה. ועד כמה שידוע לי, בייזלי ממש לא רוצה שהתאונה הזאת תגדיר אותו ואת מה שהוא עושה לנצח נצחים. אולי זה בא לידי ביטוי כבר בשם האלבום. עד כה כל אחד מאלבומי בארונס קיבל שם של צבעים כלשהם. השנה היתה הפעם הראשונה בה בייזלי לא קורא לאלבום על שם צבע, אלא כמשהו אחר: STONE. אבן.
בארונס מסוואנה בג'ורג'יה היא לטעמי אחת מלהקות הרוק האדירות של העשור וחצי האחרון. יש בהם גדולה שמביטה אל האור מתוך האפילה, והם מייצרים המנוני גיטרות שמושרים בגרון ניחר מכל הלב, כאלה שהיה מקובל למצוא בעולם עד לתחילת שנות ה־90 ושנדחקו ממנו שלא בצדק. בחלקים נרחבים מהאלבום, בארונס ממריאה עם כל התנופה שבהלחנה ההמנונית, התשוקה בשירה, ונגינת הגיטרות המלכותית והבוצית של ג'ון בייזלי וג'ינה גליסון, אבל בחלקים אחרים שלו משהו מתפקשש לטעמי. רגע אחד בייזלי בוחר לדבר בטון הקראת שירה שנשמע קצת מוגזם ואובר־דרמטי לאוזני, ובחלק אחר מודגשת מדי ההשפעה של פינק פלויד, שגם שהייתה שם עוד קודם, פה לכמה שניות הרחיקה אותי. ועדיין, הרגעים החזקים באלבום הזה יותר מדי טובים מכדי שלא אשלים גם עם החלקים שאני לא ממש מסתדר איתם. מצד נוסף, יש ב־STONE צדדים קאונטרי־פולקיים אקוסטיים ואינטימיים, בהם אפשר להרגיש אפילו יותר את ההרמוניות הקוליות המשגעות של בייזלי וגליסון. זה בולט יותר מכל ב־"Bloom" מועך הלב שממש מרגיש כאילו הוא נכתב ספציפית על הטרגדיה המתרחשת של הישראלים והפלסטינים גם יחד.
למרות שהזמן עובר ומתרחק מהתאונה ההיא, מרגיש לי שחלק גדול מ־STONE מושר עדיין מנקודת המבט של מי שקבור מתחת לאדמה, שמנסה לזעוק שייחלצו אותו, שמפחד שהוא לא יוכל להמשיך. וזה גרם לי לחשוב על התהליך שבייזלי עובר ועל מה שקורה פה מאז שבעה באוקטובר. מצד אחד קשה להאמין שבייזלי עדיין מתעסק בתאונה ההיא בשיריו החדשים. מצד שני, למה לא? מתי בדיוק אמורים להתאושש מטראומה? מתי אפשר לעצום את העיניים ולהרגיש שהכל עכשיו בסדר? כבר שמעתי קולות בעבר של "עוד פעם התאונה הזאת?". אבל כן, בטח שכן. שיכתוב עליה כמה שהוא רק רוצה. שלא יפסיק לנסות להחלים דרך השירים שלו. ודווקא בזה אני מוצא פה תקווה, עבורינו. את מה שקרה וקורה פה מאז שבעה באוקטובר לא נשכח אף פעם. אבל נהיה חייבים למצוא דרכים להתמודד ולהחלים, כמה שנוכל. כל אחד בדרכו, כל אחת בדרכה. שירים הם רק אפשרות אחת, אבל יש עוד הרבה דרכים. ומאוד לא פשוט לא לוותר. אולי השירים הטובים של בארונס והסיפור של ג'ון בייזלי יוכלו לעזור עם התחושה שאנחנו חייבים לחתור לחיים אל מול כל המוות.
9. Margo Price – Strays
אני לא יודע מה גרם לי לא להקשיב ברצינות עד לא מזמן למרגו פרייס. אני מניח שחשבתי שהיא עושה קאנטרי גנרי, וגם ככה יש כמות אינסופית של מוזיקה חדשה לשמוע בכל רגע נתון אז המשכתי הלאה. כמה שטעיתי. אבל במקום להתעסק בזה שפספסתי אותה עד כה, אני בעיקר מסתובב עם אוזניים מאוהבות ב־Strays, האלבום הראשון (מהשניים) שהיא הוציאה השנה והרביעי שלה בכלל (שיעורי בית על האחרים בקרוב). את ההארה הזאת עבורי קיבלתי – פעם שניה פה – בזכות תומר קופר, עמיתי לרדיו הקצה ואיש התוכנית והבלוג "הרמוניה דרומית", שמשדר ומסקר באדיקות ובמומחיות את מיטב הרוק דרומי, האמריקנה, הפולק האמריקאי, הקאנטרי־רוק, הבלוז־רוק, הסול והאינדי־רוק הפסיכדלי שיש שם, וזה רק על קצה המזלג. בכל פעם מחדש סיכומי השנה המגה־מושקעים שלו מסקרנים וחושפים לי תגליות חדשות, אבל זה שהוא עשה השנה היה פוקח עיניים מתמיד, ואני ממליץ מאוד לצלול אליו. שיאו הרגשי, עבורי, הוא האלבום הזה של פרייס.
בהאזנה לשיר הראשון הבנתי שגנרי זה לא, ולא הייתי צריך לשמוע יותר מאת אורגן ההאמונד שפותח אותו כדי שכבר ארצה לקבל עוד. בשיר הזה, "Been To The Mountain", מרגו משלבת רוק דרומי וקאנטרי עם פסיכדליה סיקסטיזית, שילוב שממשיך בחלקים מהאלבום. בחלקים אחרים שלו היא מזכירה מאוד את סטיבי ניקס, אבל יותר מהכל – מרגו מעוררת בי געגועים ענקיים לטום פטי. היא מזכירה לי פה את האהבה שלי אליו, ומאז שהוא איננו לא שמעתי משהו שמדבר באותה שפה מוזיקלית כמוהו בכאלה דיוק, עוצמות רכות ורגישות. רוק אמריקאי חם וחכם אבל לא מתחכם, שנוסע על כביש מהיר ורחב אופקים, מחבר בין קאנטרי ואינדי־רוק, ומביע באיפוק יחסי כל כך הרבה רגש עצור. ולהבדיל מכל כך הרבה ממה שקורה בימינו – הסאונד של האלבום הזה מייצר תחושה של משהו אמיתי. השימוש בריוורב פה הוא בול מה שהוא צריך להיות. לא יותר מדי, לא פחות מדי, ולא עולה על גדותיו.
אני מניח שאולי עניין הריוורב מתחיל להראות כמו נקודה שאני סתם נטפל אליה. אפקט ריוורב הוא בעצם הד, ואפשר לייצר אותו במינונים שונים, גם קטנים. השימוש בריוורב הוא פעמים רבות מאוד הגיוני ומתבקש, אבל המינון המקובל בימינו לריוורב הוא במימדים של איצטדיון שמטביע בתוכו את כל הערוצים עד שהכל כבר נשמע מלאכותי לגמרי. ויש משהו בהצפת הריוורב הזאת, שנעשית בלי הכרה בעידן הזה, גם בפופ, גם בהיפ־הופ, גם באינדי־רוק וגם באינדי־פופ, בעיקר על שירות, קלידים וסאונדים של תופים – שיוצרת אצלי, ואני בטוח שלא רק אצלי, תחושה שהמבצעים מנסים להישמע גדולים מהחיים, כאילו השירים הקטנים שלהם מושרים מאיזה אולימפוס רגשי, כשהם כל כך חשובים במה שהם אומרים ושרים, ובעיקר – יותר גדולים ממי שמקשיב.ה. זה מציק לי בעיקר כשמדובר באנשים ששרים קטן, ואז מטביעים את עצמם בנהרות מוגזמים של ריוורב. המינון הנעים, הכמעט לא מורגש, של האפקט הזה באלבום של מרגו נותן את התחושה שהיא ואנחנו ביחד. שהיא לא חשה את עצמה יותר טובה ממי שמקשיב.ה, אלא שהיא פשוט משתפת בגובה העיניים. Strays הוא אלבום קלאסי במובן הכי טוב שיש. מאוהב.
8. The Armed – Perfect Saviors
כבר כמה שנים שאנשים שאני מעריך מאוד את טעמם המליצו לי על The Armed, וגם התייחסתי ושידרתי אותם, רק שזה תמיד נע אצלי בין רק לחבב לבין לא להתחבר בכלל. אבל משהו קרה לי עם האלבום הזה שהם הוציאו השנה. קלישאתי ככל שמה שאכתוב עשוי להראות, התוצאה עצמה היא ההיפך מקלישאה. מה שרציתי לומר הוא שדי ארמד משתמשים באלבום הזה בכמה וכמה דברים שרובנו מכירים, אבל שהם עושים את זה בדרך מרעננת לגמרי. חלק מהזמן זה נשמע לי כאילו הם לקחו את The Strokes, ערבבו אותם עם אוליביה רודריגו, נתנו לה לשיר דואט עם ריצ'ארד באטלר מהסייקדליק פרז ושמו את הכל במסיבה עם להקת המטאל Prong. אפשר למצוא בו עוד מלא רפרנסים לשלל דברים מגוונים.
אני במצב קצת משונה עם האלבום הזה. אני מוצא בו שלל רגעים סוחפים, עיבודים משגעים ולחנים נהדרים. מצד שני חסר לי בדי ארמד סולן או סולנית שיכנסו לי בתוך הנשמה וילהיטו אותה, ציפיה חסרת כל הגיון והיא שם רק כי אני מרגיש שהדברים הטובים באלבום הזה הם כל כך טובים. ועדיין, משיר לשיר, Perfect Saviors לא מפסיק להפתיע. דרך ההקשבה אליו אני מקבל לפחות חלק מהזמן תחושה שדי ארמד מציעים איתו דרך חדשה להתייחס לפופ, או דרך פופית חדשה להתייחס למוזיקה רועשת שיכולה להתפס כקיצונית. אם מישהו/מישהי צריכים גם סימוכין למיניהם, אז באלבום הזה משתתפים בין השאר ג'וליאן בייקר (שליש הלהקה המדוברת ביותר של השנה – Boygenius), אריק אייברי מג'יינז אדיקשן וטרוי ואן לווון מקווינז אוף דה סטון אייג'. גם בלי קשר יש בו תחושה חזיונית של חוויית סאונד ועיבודים חדשה ומלהיבה, שאם יהיו רבים שיחקו אותה אולי גם יהיה לה שם של סגנון או תת־ז'אנר.
7. Dudu Tassa & Jonny Greenwood – Jarak Qaribak
אני משתדל בסיכומים שלי לעשות הפרדה בין מוזיקה מקומית לבין מוזיקה שמחוץ לישראל, פשוט כי אחרת במקום 40 אלבומים אצטרך להציף אתכם במיליון. אבל לעיתים רחוקות אני מרגיש שאני חייב לחרוג מזה. תקופה ארוכה שמבקרי מוזיקה בארץ השתמשו עד בלי די במילה "חשוב". מישהו אהב אלבום אז הוא מיד הפך ל"חשוב". מישהו היה בהופעה שהוא עף עליה אז היא מיד הפכה ל"חשובה". כבר פיתחתי אלרגיה למילה הזאת "חשוב". בכלל, מאז שהגישה למוזיקה הפכה למשהו כל כך מפוזר ורנדומלי, בעיני התואר "חשוב" הוא בדר"כ רק במובן האישי. כי אין ספק שעבור מצבי האישי הנפשי יצאו לפחות כמה עשרות אלבומים ומאות שירים חשובים לאללה בשנים האחרונות, אבל את רובם אני לא אעז להגדיר ככאלה שאמורים להיות "חשובים" גם לאנשים אחרים. וככה המילה הזאת נשחקה ונשחקה עד שכשיוצא כבר אלבום שהוא אשכרה כזה אז הוא יכול להיעלם כקריאת זאב זאב. אני בטוח שאני לא היחיד שיאמר את זה, ויודע על עוד כמה שחולקים דעה דומה (חפשו למשל אצל שרון מולדאבי וגיל רוביו): האלבום המשותף של ג'וני גרינווד, איש רדיוהד, ושל דודו טסה הוא באמת כזה – אלבום חשוב. עבור מי שעוקב.ת אחרי, אם יש כאלה, אני חושב שאי אפשר לחשוד בי שארוץ להכתיר כדבר הכי טוב בעולם את כל מה שיוצא ממחנה רדיוהד, כך שזו לא הסיבה שלי להתלהבות פה. בכלל האלמנטים הרדיוהדיים מפוזרים לאוזניי מאוד מאוד בעדינות לאורך התקליט הזה, בצורה שתורגש בעיקר למעריצי־על ולמי שיתאמצו לחפש אותם. את טסה אפשר להרגיש פה הרבה יותר, אבל גם הוא נוכח פה מאוד בעדינות, ובקולו הוא מוביל רק שיר אחד. כל זה מכיוון שהאלבום הזה הוא הדבר שכל כך נדיר למצוא בעולם המוזיקה: הוא כמעט נטול אגו.
Jarak Qaribak – "שכנך הוא קרובך" – הוא היישום של השם שלו. בחזית הבמה שלו נמצאים הזמרים והזמרות שמתחלפים ומתחלפות בין כל אחד מהשירים, ואלו הגיעו מרמאללה, לבנון, סוריה, מצרים, עיראק, דובאי, תוניס ומרוקו. השירים עצמם הגיעו מאלג'יר, לבנון, מצרים, תימן, האמירויות, ירדן, מרוקו, עיראק וישראל. אם אתם קשובים למוזיקה מהעולם הערבי אז אתן יודעות שאין סוף למוזיקה המדהימה שיש שם. יש שנותנים בראש יותר מהאלבום הזה, יש ניסיוניים ממנו, יש אוקיינוס של דברים נוספים ומופלאים. אבל עבור אנשים שחיים את העולם המערבי הדבר המיידי שמגיע לאוזניים ולעיניים הוא מה לעשות – מוזיקת העולם המערבי. Jarak Qaribak הוא דלת לעולם הערבי שעוברת דרך מקומות שהעולם המערבי מכיר ואוהב. רדיוהד היא בערך הדבר הכי קרוב לקונצנזוס בקרב אוהבי מוזיקה מערבית שנחשבת ל"איכותית". ודווקא בזכות זה שגרינווד וטסה נפגשו פה עם אנשים ממדינות ותרבויות שונות ולא שמו את הדגש על קול אחד או שניים בולטים, יש סיכוי שמה שכל מי שהשתתפו פה עשו יפתח את הראש למי שבחיים שלהם לא חשבו שהם יקשיבו למוזיקה ערבית. ורק תחשבו על כמה שעולם המוזיקה ישתנה ויהפוך למסעיר יותר אם זה אכן יקרה.
אבל הרבה יותר מזה, בעיני, Jarak Qaribak הוא אלבום מקרב לבבות, שמתרחש באיזור ניטראלי. המיקום שלו הוא לא ישראל ולא בריטניה ולא אף אחת מארצות המוצא של משתתפיו. הוא מנוגן במקום אחר בו כל אלה חיים יחד ומבינים שאין לנו ברירה אלא לחיות יחד. ושאיזה דברים מדהימים לחיוב אנחנו יכולים לעשות כשאנחנו לא אחד נגד השני.ה אלא אחד עם השני.ה. האלבום הזה הוא לא תקליט מערבי שמתייחס למוזיקה מארצות ערב כאל משהו אקזוטי שבא לבדר או לקשט אותו. הוא באמת מביא את היופי מכל הכיוונים ועושה זאת בלי אוואנטות ובלי טיפת פומפוזיות. אני מקווה שייחשפו אליו כמה שיותר אנשים פה בישראל, כי גם בלי לקרוא מילים כמו אלה שכתבתי אפשר להבין את המסר הזה של האלבום. הוא מדבר אותו בפני עצמו גם עבור מי שלא מבינים את המילים.
את רוב המילים האלה כתבתי זמן מה אחרי שהאלבום יצא, ביוני 23'. מאז העולם התהפך ונשבר. גם לפני השבעה באוקטובר היה פה על הפנים, אבל ברמות שעוד היו איכשהו ברות התמודדות, או כך לפחות היה נדמה. כשיצא ג'ראק קריבק התרגשתי כאילו הוא עצמו מבשר את בוא השלום, את ימות משיח. מאז השבעה באוקטובר יש אנשים ששינו דעות, שמרגישים שהם כבר לא חושבים פוליטית או חברתית כמו שהם חשבו לפני כן. אני אישית, וכמו כל הטקסט הזה אני מדבר אך ורק בשם עצמי, לא התחלתי לחשוב שלחיות על החרב זו הדרך הנכונה, גם אם בני שטן דחפו אותנו לשם. ועכשיו, יותר מתמיד, אני מאמין שהפתרון היחיד שלא תהיה ברירה אלא להגיע אליו הוא פתרון מדיני, שיוביל בסופו של דבר לשלום. גם אם השלום עוד רחוק. כי אני תמיד אבחר בשלום על פני מלחמה, ותמיד אבחר בחיים על פני המוות. והאלבום זה, ג'ראק קריבק, הוא משהו שמלמטה, מבלי לצאת בהצהרות בעצמו (להבדיל ממני פה) יוכל להזכיר את זה למי שיקשיבו לו. ולעניות דעתי, כל מה שצריך זה רק להקשיב. אבל באמת להקשיב.
6. Jonny Polonsky – Rise of the Rebel Angels
לג'וני פולונסקי יש בהיסטוריה שלו מעריצים ומפרגני על כמו פרנק בלאק, ג'ף באקלי וג'ון זורן. שיתופי פעולה עם אנשים כמו מארק לאנגן, ג'וני קאש, ג'יין וויידלין מהגו-גו'ז וסדריק ביקסלר זוואלה (מדה מארס וולטה ואט דה דרייב אין). הוא מולטי אינסטרומנטליסט ובעיקר גיטריסט אש שבורך בטונות של כשרון, ועדיין הוא שם שמוכר כמעט רק למיטיבי לכת. וזה כל כך חבל ולא מגיע לו. במיוחד לאור זה שהוא, כן, הוציא את אחד מאלבומי השנה של 2023. כזה שבעולם המדומיין והאוטופי שבראש שלי היה נחגג מכל כיוון, או בואו נגיד, לפחות כמו שחגגו בתחילת שנות ה־90 את World Party. קבלת פנים צנועה כזאת, ועדיין מהסוג שקשה לפספס.
האלבום הזה של פולונסקי באמת מזכיר את הימים הכי יפים של וורלד פארטי. הוא מעביר דרכו אהבה ברורה לדברים שקרו בסיקסטיז ובתחילת הסבנטיז. יש פה הרבה ביטלס על שלוחותיהם, לא מעט דייויד בואי, קצת מוט דה הופל, קצת סטיב הארלי וקוקני רבל. ויש פה גם טיפת תזכורת לצד האקוסטי באלבום הראשון של ג'יינז אדיקשן. יש פה גלאם־רוקיות שעוברת דרך פילטר יותר אינדי־רוקי. יש פה שורה של להיטי ענק בפוטנציה, עם לחנים כל כך הרבה יותר מלודיים וכובשי לב מכמעט כל הלהיטים הגדולים באמת כיום בעולם המערבי. ונכון, כל ההשפעות האלה הן מפעם, אבל כמה טוב על הלב הוא עושה איתן. אולי זה כי הוא הפיק הכל בצורה לא מלוקקת ולא בומבסטית. אולי אין לו יחסי ציבור טובים. אולי זה כי מישהו החליט שהוא כבר לא ילד ומאוחר לו מדי ולא מגיע לו. אולי זה כי "מי זה פולונסקי? זה ההוא מהקומה שניה בעבודה? חחח! :(" אבל זה לא בגלל שהאלבום לא מספיק מעולה, זה בטוח. ממליץ בחום לא לדלג עליו. הוא יצא אגב ב־ Loosegroove, הלייבל של סטון גוסארד, שפגשנו קודם עם האלבום של Brad, שיצא גם הוא באותו לייבל. מתחיל לחבב מחדש את האיש הזה.
5. Ivan Neville – Touch My Soul
האלבום הכי חיובי לחיוב של השנה. הכי הרבה גוד ווייבז ששמעתי בתקליט אחד בכל 23'. עונג מוחלט, שאחראי לו איוון נוויל, הבן של ארון נוויל, וחבר ב־The Neville Brothers, הלהקה מספר אחת שייצאה לעולם ניו-אורלינס. איוון יוצר מחוץ לזמן ומקום חוץ ממכורתו, שהיא הדבר היחיד שהוא מחויב אליו. כלומר, יש מצב שלא ראיתם את האלבום הזה בשום סיכום בשום מקום כי הוא באמת כל כך רחוק מכל מה שאופנתי, וכל כך לא מתעניין במה "נכון" וכל האמייאת. "Touch My Soul" הוא שיר אהבה לניו אורלינס, וכולו נובע מכמויות הנשמה הבלתי פוסקות שזורמות במקום הזה. ונכון, העולם לא עצר לשאול מה איתו, אבל יצא שזו הפעם הראשונה מזה 19 שנה שאיוון הוציא תקליט חדש, ונשמע שהצטברו בו כמויות ענק של תשוקה מוזיקלית, אהבה לבני אנוש, ויכולת לשיר כל כך חם ומחבק.
וכשזה מגיע לתכנותי תופים חלק מההפקות באמת מיושנות, וזה הדבר היחיד שהייתי משנה פה. תכלס לא כי זה באמת מפריע לי, אלא כי הייתי רוצה שהרבה יותר אנשים ישמעו אותו, אבל בקטנה. באחד משיאי האלבום תמצאו את מה שהוא כנראה קאבר השנה שלי, ביצוע ניו־אורלינסי מבריק ל־"This Must Be The Place" של טוקינג הדז. הלוואי שאיוון ימשיך להיות איוון ולא ינסה להיות משהו אחר שיתאים למישהו אחר. התחושה האשכרה נדיבה והלב הגדול שהאלבום הזה מעביר הם פשוט מתנה משמיים. כלומר מניו אורלינס.
4. Hifi Sean & David McAlmont – Happy Ending
תראו, זה לא שאני רוצה להגיד אמרתי לכם או משהו כזה, סתם אני כן. פשוט כי בגארדיאן, שסיכום אלבומי השנה שלו לעיתים רחוקות זז ממה ש"נכון" לפרגן לו, הכניסו את האלבום הזה אחרי הסיכום הרשמי שלהם לרשימת "אלבומי חמישה כוכבים שהחמצנו ב־2023". והאמת, זו קצת נחת, כל כך מגיע להם. היי־פיי שון היה מוכר בעבר כשון דיקסון, הסולן של The Soup Dragons, שזכו להצלחה בזכות הקאברר שלהם ל־"I'm Free" של The Rolling Stones ב־1990, שאמנם ארגן להם קרוסאובר אל המצעדים הרשמיים, אבל סימן אותם כוואן היט וואנדרז למרות שהם היו יופי של להקה גם בלי קשר. בתחילת שנות האלפיים שון הרגיש שהוא התכחש לכך שהוא גיי, יצא מהארון ועזב את חייו הקודמים. הוא ויתר על פוזיציית הפרנטמן והתמסר לתשוקה שלו להיות דיג'יי ומפיק.
דייויד מק'אלמונט הוא בעיניי אחד הזמרים הכי נפלאים בעולם. שמעתי אותו בתחילת הניינטיז כחצי צמד בשם Thieves, שהפך לאלבום הסולו הראשון שלו – McAlmont שיצא ב־94'. בכל רשימה שאי פעם עשיתי ואעשה של האלבומים הגדולים של שנות ה־90 הוא תמיד היה ויהיה בטופ 20, וכנראה שבטופ 10. מק'אלמונט הוא אלבום פופ כל כך שמימי, כל כך מלא בנשמה, ששורד כל כך טוב את מבחן הזמן. אבל רוב מי שנחשפו אל האיש נחשפו ממש כשנה אחרי כן כשיצא לדרך שיתוף הפעולה שלו עם ברנרד באטלר, אז הגיטריסט של סווייד, תחת השם McAlmont & Butler. שת"פ מאד מוערך, שאני אומר לכם.ן באחריות – לא מתקרב לשיאי אלבום הבכורה שלו.
בתקופה ההיא אנשים עפו על האנרדוגיניות של ברט אנדרסון, סולן סווייד, אבל גבר אנדרוגיני שחור שעושה מוזיקה שאין בה הפגנת כוח של שרירים לא היה משהו שאפילו בריטניה המאד פתוחה תרבותית מיהרה להתעניין בו. מה גם שמק'אלמונט לא ישב על משבצת נוחה לקיטלוג. באלבום הסולו שלו הוא לא עשה האוס שזוהה עם להט"ביות, הוא לא עשה אר'נ'בי, הוא לא עשה רוק. הוא פעל באיזור דמדומים מרהיב אך בלתי מוגדר. כך שאת החסד התקשורתי שלו מק'אלמונט קיבל כל עוד הוא היה צמוד לבאטלר הלבן (והטוב, שיבורך, באמת), אבל כל זה התפוגג בלעדיו. מה שכן, בתקופה ההיא דיקסון ראה את מק'אלמונט בטלוויזיה ונגנב.
עם השנים החשיפה התקשורתית של מק'אלמונט התקרבה והתרחקה, בעיקר התרחקה, והוא הלך במסלול לא יציב ולא ברור מדי של הוצאת מוזיקה. ואני שנים כבר מחכה שמשהו גדול יקרה איתו, שכל העולם ישים לב ויתאהב בו. ואני ממש מקווה ש־Happy Ending הוא רק ההתחלה של הפרק החדש הזה. הוא מלא בשירי פופ סולפוליים, לא שגרתיים וקסומים. בין נגיעות האוס לנגיעות ארנ'בי, קשה לשים את האצבע על מה זה בדיוק, כי האלבום מלא בהפתעות קטנות, כשהטוויסט הכי גדול בו הוא עיבודי כלי מיתר שנעשו בהודו, בזכות האהבה המשותפת של השניים לסרטי ולפסקולי בוליווד. בבלדה המרחפת "Transatlantic" התזמורים האלה מקבלים מימדים אפיים וב-"Aurora" זה כבר לגמרי מרהיב. האפי אנדינג הוא אלבום של פריחה יצירתית, ששותפות הגורל מורגשת בו כמו גם חברות האמת של מק'אלמונט ושון. ולקראת סוף השנה הסופ דראגונז התאחדו ושון הופיע איתם בפעם הראשונה כגיי. השניים האלה מביאים איתם אופטימיות בריאה לגמרי בעולם כל כך חולה.
3. Peter Gabriel – i/o
יש מצב שאין עוד קול חומל כמו זה של פיטר גבריאל. פעם ראשונה מזה 12 שנה שהוא מוציא אלבום חדש, ולראשונה מזה 21 שנים שהוא מוציא אלבום שכולו שירים חדשים ומקוריים שלו. האלבום יצא בתחילת דצמבר 23', אבל עד שזה קרה כבר הכרתי את רובו, כמו כל מי שעקב אחרי הסינגלים שהוא הוציא, בכל פעם בה היה ירח מלא. אם יש לי טרוניה כלפי האלבום הזה היא שלחלק מהשירים לוקח קצת יותר מדי זמן להיבנות, לפעמים, ושאני מרגיש את ההקלטה ישר לתוך התוכנה. כלומר, חלק מהשירים פה הייתי שמח לשמוע עם סאונד יותר אנלוגי, וזהו.
i/o הוא אלבום שכולו אהבת אדם, תקווה לטוב, חמלה ואנושיות. הוא לא מנסה להמציא איזה גלגל. זה גבריאל של סוף שנות ה־80 והלאה, אבל קצת יותר מתון, יותר מחובר לטבע, לא מנסה לשבור את הכלים. כן מנסה להגיע הלאה עם המסרים ההומאניים שלו, דרך לחנים משובחים (ששוב, היו מגיעים החוצה יותר בקלות אם הוא היה מקצר קצת תהליכים, אבל זו תכלס בעיה שלי כמתווך מוזיקה ולא בעיה שלו), ובעזרת השירה הזאת שלו, שלא מפסיקה לרגש. יש בו רגעים אנרגטיים יחסית וכמה שירים שקטים שבאים בעדינות ולעומק, כמו "Love Can Heal". גבריאל נע בין הגישה החברתית, שבאה לידי ביטוי בשיר מעורר תקווה כמו "Live & Let Live", לבין שילוב בין החברה, הטבע והאני פנימי שלו בשיר הנושא, שאלמלא השיר של דאף מקייגן (מפה למעלה) היה שיר השנה שלי. שיר שממש שמר עלי בתקופה האחרונה. ויש את האישי מאוד, כמו "And Still", שהוא כתב לאימו המנוחה. השיר הזה הוא דוגמה טובה לכך שפיטר מעדיף להמנע מפאתוס. להבדיל מדוברים מוזיקליים חברתיים, לא משנה מי, הוא לא שם את עצמו בעמדה של אורקל יודע כל. הוא לא מנסה לחנך. בסופו של דבר הכל אישי אצלו, ומאופק, ג'נטלמני. פעם אולי הייתי אומר מה ג'נלטמני עכשיו. אבל בעולם כמו שהוא כיום זה יותר מטוב.
לגבי שני המיקסים של האלבום – ההבדלים ביניהם הם מינוריים אבל מכיוון שממילא רובינו שומעים הכל בסטרימינג זה בסך הכל אומר שברגע שמסתיים i/o הוא פשוט ישר מתחיל מחדש, עם כיוון סאונדים קצת שונה. ובבקשה אל תפלו בגישת ה"הוא לא אוהב אותנו". פיטר גבריאל לא שונא אתכם. הוא אוהב, זה העניין שלו בחיים. הוא שונא מלחמות, אבל לא אנשים. גבריאל אוהב בני אדם ללא הבדל דת, גזע, ג'נדר, לאום או כל דבר אחר שבוחן אנשים דרך סטראוטיפ. והוא מעוניין שכל בני האדם יחיו על הכדור הזה בשלום ובשוויון. זה הכל. וזה מועבר מעל ומתחת לפני השטח של האלבום הזה. אהבה יכולה לרפא. חיה ותן לחיות. אמן.
2. Blue Aeroplanes – Culture Gun
איזה אלבום איזה אלבום איזה אלבום. דה בלו איירפליינז הגיעו מבריסטול, כמה שנים לפני שזו הפכה לבירת הטריפ־הופ. לקח להם זמן עד שזה תפס, אבל עם תחילת הניינטיז הם עברו מהאינדי לכמה שנים בחברת תקליטים גדולה, ונפתח עליהם דיבור מעולה בבריטניה ומחוצה לה, ואפילו בארץ הרימו להם. אחרי שהובן שהם לא ממש הופכים להצלחה מסחרית מי יודע כמה הם חזרו בהדרגה לחברות תקליטים עצמאיות ונדחקו מהעין הציבורית, למרות שהם לא הפסיקו להיות נהדרים.
אני מת על המטוסים הכחולים לאורך כל הדרך, והאלבום שהם הוציאו השנה הוא אחד האדירים יותר שלהם. הדבר הכי מזוהה איתם הוא קולו של ג'רארד לאנגלי הסולן, שאף פעם לא שר עד הסוף אלא יותר מדבר ונתמך חלק מהזמן בהרמוניות קוליות של חבריו ללהקה. לאנגלי הוא משורר פוסט־פאנק, מהאנשים שגדלו לתוך מציאות באייטיז בה אתה לא צריך לרדד את איך שאתה רוצה להגיד את הדברים, ושמי שיבין יבין ומי שלא, וולאק לא. ובאמת לא תמיד קל לעקוב אחרי כל מילה ולפענח את המשמעות של כל מה שהוא כותב ואומר, אבל אפילו רק הצורה של הדברים היא יפה כל כך. ללאנגלי יש קול מיוחד, שמשדר חוכמת רחוב וחוכמת שירה, והגיטרות החשמליות באלבום הזה, שנותנות לו את הקרקע ברובו, הן עונג צרוף. מה שכן ברור הוא שלאנגלי נכנס פה בברקזיט, בתאוות מלחמה, במי שמזניחים את האקלים ואת הכוכב, ובפחד מתרבות לא רדודה.
הבלו איירפליינז באלבום הזה הם יותר מתמיד הגרסה טובת הלב של The Fall, והמראה הבריטית של The Hold Steady, למרות שההולד סטדי הגיעו אחריהם. הפולקיות האנגלית שהיתה פעמים רבות חלק מהם קיימת פה בקטנה ( כמו ב־"Half A Crown") וגם האהבה שלהם לרוק סיקסטיזי סטייל הבירדז ולפאוור־פופ סטייל ביג סטאר, כמו שאפשר לשמוע ב־"20/20" וב־"Someone", שיר של הגיטריסט Mike Youe. מה שבטוח, אף אלבום של אף להקת פוסטפאנק מדוברת ומפומפמת שיצא בשנים האחרונות באיים הבריטיים לא ריגש אותי כמו קאלצ'ר גאן, שגם מאתגר את המוח, גם לא מגיש שומדבר בכפית, גם עושה טוב על הנשמה – בין אם בנגינה של הלהקה או בקולו של לאנגלי, וגם עושה חשק לחזור אליו כדי לגלות עוד ועוד מה בדיוק הוא שר שם. לאנגלי התמודד בשנים האחרונות עם סרטן. אני לא יודע מה מצבו בזמן כתיבת המילים האלה אבל אני מחזיק לו אצבעות. צריך את הבלו איירפליינז בחיים שלי יותר מתמיד.
1. Hooray For Earth – Fantasy Something
כמו שהאלבום של אנדרה 3000 בכלל אינו מיועד לחובבי היפ־הופ, ככה האלבום של הוריי פור ארת' לא באמת מיועד למי שאוהבים את האינדי־פופ שלהם מלוטש, נקי או לגמרי קוהרנטי. הוא הרבה יותר קרוב למי שאוהבים את האלקטרוניקה המתוחכמת והכאוטית של Autechre, Squarepusher ובו זמנית את הסאונדים והגישה של Telefon Tel-Aviv. כשיצא פנטזי סאמת'ינג הרגשתי שאני לא כל כך מבין אותו. הקשבתי לו הרבה והרגשתי אליו, אבל לא באותו טירוף אהבה שיש לי לאלבומים הקודמים של הוריי פור ארת', ושל Mass Gothic – הלהקה הבאה מבית היוצר של האיש המרכזי מאחוריהם. האיש הזה, נואל הרו, שמקום מושבו הוא בניו יורק, הוא בטופ המוזיקאים האהובים עלי בעולם בעשור ומשהו האחרון. אבל כאמור משהו לא הסתדר לי ולא ידעתי להצביע עליו. כנראה שלא הייתי מספיק שבור.
והנה בסוף השנה הנוראית ביותר בימי החיים שלי ושל כל מי שאני מכיר, חזרתי אל האלבום הזה, ואני מרגיש שנפל לי האסימון. פנטזי סאמתי'נג הוא אלבום של חיפוש אחר הגיון, חמלה וקירבה בתוך כאוס. כשהכאוס לחלוטין נוכח, בזמן הווה, ואת העדינות והמנגינה האוהבת צריך לשיר גם כשהתווים לא תמיד מתחברים, גם כשאין קרקע בטוחה לדרוך עליה, גם כשהכל מתרסק. פנטזי סאמת'ינג הוא גם לא אלבום של שירים שבנויים בצורה מסורתית. לא רק העיבודים שבורים, וממזגים אינדי-פופיות מלאת תום עם רעשים אלקטרוניים דיסוננטיים, מבנה ברור עם מבנה מופשט. גם מבני ההלחנה הם כאלה. הרצועות פה לא אמורות להיות להיטי רדיו, אלא, לאוזני, חלקים בפאזל, שכל אחד מהם נותן גב לחתיכה שמגיעה אחריו. כולן יחד הן הדבר עצמו. אבל זה לא שהמוצר המוגמר הוא איזו יצירת פרוג בובמסטית ואני מניח שהרו לא יגדיר אותו כאלבום קונספט. כי פה גם השלם הוא שבור. כמו החיים, כפי שרבים מאיתנו חווים אותם עכשיו. וזה מנחם וגם לא מנחם. אני מקשיב לפנטזי סאמת'ינג ומזדהה עם זה. אחרי שבהתחלה לא לגמרי הבנתי, בשבועות האחרונים תוך עבודה על הסיכום הזה אני מרגיש שההאזנה לאלבום הזה החזירה אותי הביתה. שהמוזיקה של נואל הרו היא חברת נפש שלי. וכמו חברה אמיתית היא לא בהכרח מציעה לי פתרונות. אבל היא מדברת איתי. ואני מקשיב.
תודה שקראתם וקראתן. מקווה שלקחתם.ן מזה משהו שאולי תאהבו. אולי כמה דברים. ואם לא, מקווה שלפחות נהנתם לקרוא. מאחל לכם ולכן שנה שיגיע בה כבר טוב, ומאחל לכולנו שהמלחמה הנוראית הזאת תסתיים כבר, ושישיבו אלינו במהירה את כל החטופות והחטופים.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
