איזו שנה, הא? בדרך כלל בדצמבר העניינים נרגעים בעולם המוזיקה, אבל איכשהו הפעם נראה שגם בחודש הסוגר שלה, לשנת 2022 לא הייתה עצירה. מכיוון שיש גבול לכמה שאני מסוגל לעשות ולקלוט בו זמנית, אז מבחינתי אלבומי דצמבר כבר מסומנים כאלבומי השנה שאחריו, אחרת הם הולכים אצלי לאיבוד.
לעצור ולסכם היא דרך בשבילי, ואני מניח שגם בשביל חלק מכם/ן, לעשות סדר בתוך הכאוס ולהרגיש שאפשר לעבור לפרק הבא. איכשהו השנה הרגשתי שכל עניין כתיבת הסיכום הזה חשוב לי במיוחד, אבל אני לא יודע לשים את האצבע ולומר בדיוק למה. זה פשוט הרגיש ככה.
לפני שנגיע לאלבומים עצמם, חשוב לי לומר שהדירוג שעשיתי הוא אך ורק בשביל הכיף. לא צריך לקחת אותו יותר מדי ברצינות. כל אחד מהאלבומים שכתבתי עליהם ראוי להיות אלבום השנה בעיניי, אחרת הם לא היו פה. 40 האלבומים האלה הם רק אחוז מזערי מכמות המוזיקה שיצאה בכלל במהלך השנה ומכמות המוזיקה שאהבתי בה. נדמה לי שקצת יותר מחודש של תכניות סיכום 2022 שערכתי ושידרתי הוא הוכחה לא קטנה לזה שיש עוד כל כך הרבה מוזיקה שהייתי שמח לכתוב עליה ולציין אותה, ושאין שום מדד מתמטי לבחור דברים כאלה. היום אלה אלבומי השנה שלי ותוך חודש כבר יהיו כאלה שאצטער שלא הכנסתי לרשימה או שארצה לשנות את המיקומים שנתתי להם. ולכן עם כל ההשקעה אני מעדיף לקחת את עניין הדירוג בקלות, זה לא מדע או משהו – בסך הכל עניין של טעם סובייקטיבי, שלעיתים גם משתנה.
מה שכן, תוכלו, אם תרצו, גם לקרוא ולשמוע את רשימת שירי השנה שלי, שאותה הרכבתי רק משירים שלא מופיעים באלבומי השנה שלי, עוד דרך לעשות טיפה סדר בבלגן.
אני לא מתיימר פה או אף פעם לסכם את הדברים הכי "חשובים" או נחשבים, אלא רק את מה שהכי דיבר אליי וריגש אותי, מכיוון שהמדד האינדיווידואליסטי הוא בעיניי היחיד שמשנה. הדבר שהוביל אותי בבחירות האלה הוא הרצון שלי לכתוב על אלבומים שאני יכול להמליץ עליהם באחריות, בלב שלם. לא כאלה שיש בהם רק שיר ענק או אחד או שניים, אלא כאלה שלפחות את רוב מה שקורה בהם אני מאוד מאוד אוהב, כי אין הרבה דברים שהם באמת נטולי פגמים בעולם.
מקווה שלא תתבאסו אם לא תמצאו פה אלבום כזה או אחר שאתם/ן אוהבים/ות, והלוואי שיהיו פה דברים שגם יהיו גילויים טובים בשבילכם/ן. וקחו את הזמן עם לקרוא ולדגום את מה שיש פה, אפילו אני יודע שזה הרבה. מקווה שתהנו, הנה 40 אלבומי השנה שלי לשנת 2022:
40. LN – Monkeys & Spoons
קצת כמו גרסת לואו־פיי של The Blue Nile, וטיפה כמו גרסה אופטימית יותר של Smog. אלבום לילה של עצב ושל נחמה.
39. Life – North East Coastal Town
אבל כפרה עליכם, מה זה השם הסחי הזה ללהקה תגידו לי? הטייטל הזה (שאשכרה עובד יותר טוב בעברית – להקת חיים) יכול להאפיל, וזה חבל, על כך שאלבומם השלישי של לייף שמגיעים מ־Hull צריך להעמיד אותם בשורה אחת עם להקות הפוסט־פאנק העדכניות שמשגעות את בריטניה ואת ביקורות המוזיקה, לא פחות מ־Fontaines DC ומ־Yard Act.
38. Funeral Chic – Roman Candle
להקה מקרוליינה, שלא מנסה להיות חלק משום סצינה או סאונד טרנדי. רוקנ'רול יצרי, מזוהם וחסר עכבות.
37. Greg Puciato – Mirrorcell
אם אי פעם תהיתם איך יישמע אלבום משותף של פיית' נו מור עם טרנט רזנור מניין אינץ' ניילז, אז יש מצב שהתשובה היא Mirrocell – אלבום הסולו השני של גרג פוצ'יאטו, לשעבר סולן The Dillinger Escape Plan.
36. Astronoid – Radiant Bloom
אפילו שלא מרומם נפש כמו אלבום הבכורה הפנטסטי שלהם, מרומם נפש מספיק הוא גם אלבומם השלישי של אסטרונויד ממסצ'וסטס. החבורה הזאת היא כמו פיל שמהלך על חבל מאוד דק, כשהיא משלבת מטאל עם דרימפופ, וזה פשוט עובד. מוזיקה לעוף איתה.
35. Bruce Springsteen – Only the Strong Survive
ברוס ספרינגסטין במחווה נהדרת לשירים שהוא אוהב ושעל רובם הוא גדל. נכון, זה לא אלבום "חשוב", אבל אני מת על הפשטות והכיף שהוא מביא. כולם חוץ מאחד פה הם שירי סול ו־R&B, בעיקר מהסיקסטיז. הברוס לא מנסה להמציא אותם מחדש אלא להצדיע עד לרמת העיבודים המקוריים שלהם, ולדעתי יש פה גם אמירת הבהרה לכל אלה שמזהים אותו רק עם אמריקה הלבנה. ספרינגסטין שר את השירים האלה כאילו כל החיים הוא חיכה לבצע אותם. אני מאמין לו.
34. Pete Astor – Time On Earth
פיט אסטור הוא לשעבר סולן The Weather Prophets ו־The Loft, והאלבום הזה הוא אינדי־פופ יפהפה, פשוט, אינטרוספקטיבי, נטול יומרות, פוגע בול בלב.
33. Ka – Languish Arts
קא מבראונסוויל, ניו יורק, הוא אחד מהסודות הגלויים הכי נפלאים של עולם ההיפ־הופ. השנה הוא הוציא שני אלבומים באותו יום, ואהבתי מביניהם קצת יותר את Languish Arts. הוא עושה בו את הראפ שלו כמעט ללא סאונד של תופים כלשהם, על מצע של גיטרות אקוסטיות מעודנות, גיטרות חשמליות נוגות שמגיעות מאיזשהו עולם שמעבר, פסנתרים מאובקים וגם תוספות קטנות, כמו חליל או כלי מיתר שמצליחים להישמע לא בנאליים. גם אם הכל מסומפל, מה שקורה פה לא מרגיש כמו הפקות שנעשו על אותן תוכנות עם אותם סאונדים שכולם משתמשים בהם, אלא כמו ראפר עם חבורת נגנים, מתכנסים יחד אל תוך לילה ארוך ברחובות הצדדיים של הנפש.
32. Yard Act – The Overload
מכל גל להקות הפוסט־פאנק העכשוויות שמגיעות מהאיים הבריטיים, Yard Act הם ללא ספק אלה שהכי אהבתי ב־2022. נושאים כמו קפיטליזם וג'נטריפיקציה מעסיקים אותם ואת הטקסטים שלהם, אבל ההומור שלהם מציל אותם מנפיחות ומצדקנות. אחד הדברים המשמחים הנוספים הוא שהם ממשיכים מסורת של דבר כל כך לא מסורתי כמו פוסט־פאנק. אפשר לשמוע בשורשי אלבום הבכורה הזה שלהם גם דיבור אינטלקטואלי מאנפף סטייל מארק אי סמית' של The Fall, וגם את הפ'אנקיות הרקידה לבית LCD Soundsytem, שבעצמם לא היו קיימים בלי דה פול לפניהם. יארד אקט הם צעירים, מצחיקים, חכמים ורעבים, ובימינו הם מעבירים בקלילות ועם כל הכיף שבעולם את לפיד הפוסט־פאנק לקהל צעיר אפילו יותר מהם.
31. Cypress Hill – Back In Black
איך דה פאק הם עושים את זה עדיין כל כך טוב? אופנות באות והולכות אבל סייפרס היל משתינה עליהן בקשת. הראמונז של ההיפ־הופ הוציאו השנה בקלות את אחד האלבומים הכי מעולים שלהם.
30. Al Qasar – Who Are We
מוזיקאים ממרוקו, מצריים, צרפת, אלג'יר, ארה"ב וסודאן נפגשים כאן בזכות להקת Al Qasar, שמקום מושבה הוא פריז ושהרימה אלבום בכורה משגע, מלא אורחים ורותח מתשוקה. מוזיקה של מהגרים שמושרת בערבית פוגשת פה את הספוקן וורד הפאנקיסטי של ג'לו ביאפרה. עיבוד מדברי רוקד יד ביד עם הגיטרה של לי רנאלדו מסוניק יות'. קשה לדעת איפה הגרוב באלבום הזה מתחיל אמריקאי ואיפה הוא נגמר מצרי, וההיפך. על אפו וחמתו של העולם המערבי שיכול להמשיך לפחד מפליטים, אבל לא יוכל לעצור את המוזיקה, ואת אבולוציית המפגש הרב־תרבותי, כמו זה שיש כאן. חגיגה.
29. Wu-Lu – Loggerhead
אחרי למעלה מ־35 שנה שבהן החיבור הזה מתרחש, היה אפשר לחשוב שהגענו לדרך ללא מוצא בכל הקשור לאופנים בהם אפשר להתיך ראפ עם רוק. Loggerhead, אלבום הבכורה של Wu-Lu מדרום לונדון, מוכיח שיש עוד צדדים לסיפור, אולי כי בעצם הוא עושה אבל לא עושה את זה. המפגש בין ראפ לרוקיות באלבום הזה הוא לא מה שאפשר היה לצפות לו. וו־לו מערבב אותם עם אלקטרוניקה ערפילית, עם נויז ועם נגיעות ממש קלות של דראמ'נ'בייס. הראפ שלו מוגש בצורה סגפנית עד כדי מנוכרת, אבל הנגינה מביאה איתה חום, עם תופים אקוסטיים שמתמזגים באלקטרוניקה ביתית. רק לעיתים רחוקות כל המפגש הזה מתפרץ: רוב הזמן הוא מאופק אבל מתוח, כמעט תמיד רגע לפני התלקחות. וו־לו אינו ממהר לספק תשובות מוזיקליות. הוא בעיקר שואל שאלות ומשאיר אותן פתוחות, מעורר סקרנות ותהיות, ונכון לעכשיו יהיה חטא להגדיר ולתחום אותו לז'אנר ברור כלשהו.
28. Museum Of Light – Horizon
כמה שהאלבום הזה הוא כבד, ככה הוא חותר אל האור. כמה שהוא איטי ונע בצעדי סלאדג' ו־דום, ככה הוא נגיש ומעורר אופטימיות. כמה שהוא מגרזן, ככה הוא הרמוני. אולי מכיוון שבעקבות שם הלהקה דמיינתי שהאלבום מתרחש באיזשהו בניין גדול, הוא גרם לי בכלל לחשוב על ימים בתיכון בהם ראיתי את השמש זורחת בקצה מנהרת הדיכאון והייאוש. מוזיאון האור מסיאטל הביאו אותה בבומבה של אלבום בכורה.
27. Honey Dijon – Black Girl Magic
2022 היתה שנה נהדרת להאני דיז'ון. שני השירים והרמיקס שהיא הפיקה לאלבומה הכל כך מתוקשר של ביונסה, Renaissance, שמו את דיז'ון על המפה הכי מיינסטרימית שהיא רקדה והרקידה עליה עד כה. אפילו העבודה שלה עם מדונה לא לקחה אותה עד כדי כך רחוק. עמוק אל תוך הקהל האפרו־אמריקאי, קדימה אל קהל של ילדים, ובכלל אל התודעה העולמית, הרבה מעבר לגבולות הקהילה הגאה ומרחבי הדאנס בהם היא הייתה מוכרת עד כה.
מפיקה ודיג'יית טרנסית שמרימה במרכז הפופ העולמי היא לטעמי הבשורה הבאמת מרגשת שהביא איתו האלבום של ביונסה, אבל הבשורה המרגשת לא פחות היא Black Girl Magic. ממרום הביונסיות שהיא הגיעה אליה היה אפשר לחשוב שדיז'ון תוציא אלבום מגה־ממוסחר, שילחץ על כל הקליקים הנכונים של עידן הטיקטוק וישתמש בכל הסאונדים הכי אופנתיים להיום שיעלמו עד לשנה הבאה, גג שנתיים.
אבל לא. Black Girl Magic בנוי כמסיבת האוס ענקית מתחילתו ועד סופו, עם ביטים מינימליסטים וחושניים שמזכירים שניתן להרים הכי גבוה שאפשר מבלי להשתמש במיליארד ערוצים ומבלי שההפקות יהיו ניצחונות מקסימליסטיים כמו באיזה סרט מלחמה. כל שיר שם הוא המנון, בכל אחד מתארח/ת זמר/ת שונה, וכולן עם דיז'ון יוצרות תחושת שיקאגו־האוס סולפולית שהיא גם נעימה וגם לוהטת בטירוף מהרגע הראשון ועד לאחרון. אי אפשר להפסיק לרקוד.
26. Phife Dawg – Forever
קינה חמת לב, אוהבת ומאוד מאוד חברית לעילוי נשמתו של אחד הראפרים הכי אנדרייטד בכל הזמנים: פייף דוג, איש A Tribe Called Quest, שלמרבה הצער עזב את העולם הזה ב־2016. Forever מנכיח עד כמה פייף היה כנראה הראפר היחיד בעולם שהיה מסוגל לשיר על עצמו בגוף שלישי ועדיין להישמע נטול חשיבות עצמית. אלבום הסולו השני שלו נישא על רוח קלילה של היפ־הופ־סול־ג'אז. הוא מביט טקסטואלית באהבה אל העבר שלו ובאופטימיות אל העתיד, וזאת בזמן שהוא מתמודד עם מחלת הסוכרת, שבסופו של דבר ולמרבה הצער לקחה אותו מאיתנו.
פייף הספיק להשלים הקלטה של כשני שליש מהאלבום, ודיג'יי ראסטה רוט שעבד איתו פיקח על המשך העבודה כשפייף כבר לא היה פה בגופו. הוא סיפר שהוא עשה זאת בעזרת דברים שפייף כתב – הערות ובקשות לאיך שהוא רצה שהאלבום ישמע. להוציא שני שירים מחפיצים ומבעסים, מטופשים ומיותרים, התוצאה יפהפייה.
לאורך האלבום נכנסים ויוצאים חברים שמנהלים עם פייף דואטים. לא תמיד ברור מה הוקלט לפני או אחרי מותו, עד שמגיעות מילות געגועים אליו ששרים יחד איתו אנשים כמו קיו טיפ (חברו לטרייב), ו־Pos (חברו מדה לה סול). ספוקן וורד שנותנת אימו של פייף, שריל בויס־טיילור, ושיר הנושא בו פייף עושה חשבון נפש עם הדרך בה הוא התנהג בטרייב, הופכים את כל העניין הלכאורה קליל הזה למדמיע.
25. Wilco – Cruel Country
הפעם האחרונה שבה מצאתי את עצמי מושקע רגשית באלבום של וילקו הייתה כשיצא A Ghost Is Born ב־2004. מאז עברו איזה מאה שנה ושישה אלבומים שלמים שלהם, אבל אני לא הייתי איתם, עד שיצא השנה Cruel Country.
שם האלבום אומר הרבה. הקאנטרי תמיד היה אלמנט ביצירה של וילקו, אבל הפעם לפחות על פני השטח הם באמת מאמצים אותו אליהם. הם משייטים פה בין צלילים של מוזיקת קאנטרי וממזגים אותם בטבעיות עם האינדי־רוק המכונס שלהם, אבל אין במסע הזה שלהם את המרכיבים הצפויים של הז'אנר – אין פה צהלות שמחה, קיטש, מצ'ואיזמו או בומבסטיות, ומנגד גם לא את הקשיחות של להקות שלקחו את הקאנטרי אל הגותיקה האפלה (כמו Sixteen Horsepower העצומים). וילקו רק משתמשים באלמנטים עדינים של קאנטרי, ואלה הופכים למשהו אחר כשמקשיבים למה שג'ף טווידי שר. דווקא על הרקע המוזיקלי הנעים, בטון שירה שלא מנסה לרגש בכוח, טווידי כתב ושר טקסטים מצמררים על מפגשים עם המוות, על חוסר יכולת לתפקד במערכת יחסים, על אגואיזם, על בדידות איומה. בכל אלה יש מידה של אכזריות.
הקאנטרי היא גם ארץ – ארצות הברית של אמריקה, מכורתו של טווידי. המקום שהוא אוהב אהבת אמת, "כמו ילד" כפי שהוא שר בשיר הנושא. אבל הוא גם רואה את העיוורון האכזרי שמושרש בה כלפי האדם הפשוט. טווידי אינו עסוק בלהתבלט ובלהחצין את עצמו כזמר, ולכן מבלי להקשיב למילים שלו אפשר להרגיש את האווירה הטובה של האלבום. אבל עם המילים, Cruel Country הוא יצירה מטלטלת. אני רק מקווה שאם יש פה זעקה אמיתית לעזרה של טווידי, אז יש מי שמקשיב לו ונמצא שם בשבילו.
24. ELzhi & Georgia Anne Muldrow – Zhigeist
הראפ של אלזיי נשמע כמו הטוב משני העולמות של מוס דף וטאליב קוואלי, אם היו הופכים לראפר אחד. בן העיר דטרויט ולשעבר חבר להקת ההיפ־הופ סלאם ווילאג', לאלזיי כבר יש קילומטראז', אבל האלבום הזה נשמע כל כך טרי ומרענן, שקשה להאמין שהוא אינו ילד בן 20 שהגיע לזירת הראפ משומקום. Zhigeist הוא אלבום משותף לו ולמוזיקאית ההרפתקנית והדטרויטית גם היא, ג'ורג'יה אן מולדרואו. מולדרואו הפיקה בעצמה את האלבום, וכל שיריו הם סוג של דואטים, או יותר נכון דיאלוגים, בין הראפ שלו לבין השירה וההפקות שלה. מולדרואו מביאה איתה סול־ג'אזיות מרחפת ועמוקה שמאפיינת אותה, והיא מאזנת ומרוממת את המרמור שיש לא פעם בקולו של אלזיי. לעיתים מהווה לו חברה טובה ולעיתים מתפקדת כמעט כאם שמביטה אל הילד שלה ובאמת רואה אותו.
23. Chief and TheDoomsdayDevice – Flux Populi
העתיד כל כך קרוב, ועדיין לרובינו קשה להתמסר אליו ולהתרגל לשלב הבא. לפחות עד שמופעל איזה לחץ חברתי שגורם לנו להרגיש שנישאר בחוץ אם לא ניקח חלק במה שכולם עושים. אבל יש אנשים שכבר רואים כמה צעדים קדימה, כמו Chief and TheDoomsdayDevice. האיש הזה מטקסס לא הוציא אלבום שנשמע כמו איזו גרסה מוגזמת או מצועצעת של מה שנוטים לתפוס כ"עתידני" – הוא באמת הגיע לשלב מתקדם. הוא לא מפחד להיות אינטלקטואל, והוא גם לא מפחד מהרפתקאות מוזיקליות. Flux Populi שלו הוא מפגש מהמם בינו לבין המפיק Th'Mole שמתחבר אליו בהפקות אלקטרוניות נסיוניות כמו שהן גרוביות. אחד מאלבומי הראפ הכי חכמים ונותנים בראש של השנה.
22. The Brother Moves On – $/he Who Feeds You…Owns You
אלבום רביעי ופשוט מדהים של אנסמבל מיוהנסבורג ששמו הוא טייק־אוף על Brother Mouzone, דמות מסדרת הטלוויזיה The Wire. בהפקתו המוזיקלית של Shabaka Hutchings מהלהקות Sons Of Kemet ו־The Comet Is Coming, נולדה פה יצירה מלאת נשמה ותסכול, שמשלבת מוזיקה אפריקאית מסורתית, ג'אז והמון כאב על הגזענות, האלימות, הבדלי המעמדות והמצב אליו נשאבת בימינו דרום אפריקה.
21. Steven Brown – El Hombre Invisible
במהלך שנות ה־80 סטיבן בראון, ממקימי להקת טוקסידומון, היה מזוהה עם הקור האירופאי של בריסל. הוא עבר לשם מסן פרנסיסקו, ויצר עם להקתו ובלעדיה את כמה משיאי המוזיקה הארטית של אותה תקופה. ב־1993 בראון חתך מאירופה ועבר למקסיקו, בה הוא חי בשלושת העשורים האחרונים.
אישית מאוד התגעגעתי למוזיקה חדשה ממנו כסולן, והשנה הוא הוציא את El Hombre Invisible ("האיש הבלתי נראה"), אלבום שירים ראשון שלו מזה 31 שנים. בראון כתב אותו בהשראת חייו במקסיקו, ומתוך תפיסת העולם שלו שרואה את העולם הרבה פחות בעיניים אמריקאיות או אירופאיות, והרבה יותר כתושב מקסיקו של ממש. אפשר למצוא בו את הקור הממגנט שלו מימי טוקסידומון אבל כזה שמנהל זוגיות בריאה עם השמש של מקסיקו, עם חום וארציות שהיו פחות נהוגים אצל להקת האם המרוחקת חלקית, וזאת מבלי לאבד את המסתורין שתמיד אפיין אותו.
בראון לא מנסה למרבה השמחה להדביק את הסאונדים שעושים הילדים של ימינו, אלא משתמש בכישורים שיש לו: פסנתר וסקסופון, קול והגשה שנדמה שלא השתנו במאום מאז האייטיז, אווירה קאמרית וקברטית אבל לא מצועצעת, ושירים מהסוג שרק הוא וחבריו לטוקסידומון מסוגלים לעשות. אלבום נפלא וחסר זמן.
20. Gggolddd – This Shame Should Not Be Mine
אזהרת טריגר
השירה באלבום הזה היא כל כך ענוגה ומלאכית, שחוסר הקשבה למילים עשוי להטעות. הבושה הזאת לא צריכה להיות שלי הוא תיעוד פרטי של מילנה אווה, סולנית הלהקה ההולנדית שאת שמה הוגים פשוט Gold. תיעוד של התמודדות עם תקיפה מינית, של הולכת שולל בדרך אליה ושל החיים שממשיכים אחריה. השימוש בסאונדים אלקטרוניים ובכאלה של כלי מיתר מאוד מזכיר את הטריפ־הופ של הניינטיז, אבל הגיטרות החשמליות שעולות כל כמה זמן ובעיקר התופים המאיימים – מזכירים יותר את ה־Swans. אווה כתבה: "בזמן שהאלבום מספר על הנסיון האישי שלי עם תקיפה מינית, השיר "Notes On How To Trust" הוא על ללמוד איך לבטוח שוב אחרי כזו טראומה". אלבום חזק וחשוב.
19. Mo Troper – MTV
מו טרופר מפורטלנד עושה שירים קצרים ומלאי יצירתיות של לואו־פיי־פופ. בימים בהם כמעט כולם חושבים שהכל בעולם המוזיקה צריך להישמע נוצץ ולהראות מיליון דולר, אפילו הפקות ביתיות בשקל, יש משהו כמעט טהור באלבום הזה של טרופר. על כל הלכלוך וחוסר הליטוש ההפקתיים שלו, הוא בעצם מסרב להתלכלך. מסרב לשחק אותה משהו שהוא לא.
באלבום ששמו הוא למעשה ראשית תיבות של "מו טרופר 5" ולא "אמ.טי.וי", הוא שר על בדידות חברתית, קנאה וייאוש תהומי, ובכל זאת נדמה שהוא עושה כמעט הכל עם הומור שהוא מכניס בטקסטים, בשירה או בלחנים, כמו "הם מעולם לא סבלו בשביל האמנות שלהם / יש לה את כל העומק של נאד רטוב / מבלי החלקים המוצקים".
מצד שני, "בדלאס/ היה לי התקף חרדה/ בכביש מהיר על רמפה/ אני בוכה מסביב לארה"ב" היא שורה קצת פחות מצחיקה. והשורה "היית האדם הכי אכזרי שאי פעם הכרתי/ אבל לימדת אותי כיצד לכתוב שיר" שברה לי את הלב. אולי ככה היה נשמע אליוט סמית' אם הוא היה מוציא אלבום בהפקה של WEEN או של East River Pipe. או שאולי ככה היה נשמע דניאל ג'ונסטון אם הוא היה מנסה לכתוב פסקול לסרט של פיקסאר, או אריאל פינק אם הוא היה מפסיק להיות דוש.
18. Elvis Costello & The Imposters – The Boy Named If
מאז Look Now שלו ב־2018, אלביס קוסטלו נמצא ברצף אלבומים מעולים. אחריו הגיע Hey Clockface, ואז Spanish Model – אלבום הגרסאות בספרדית ל־This Year's Model שיש מצב שהייתי היחיד בעולם שעף עליו – והשנה זה. איפשהו מסוף שנות ה־90 קוסטלו התחיל להיות לטעמי לא פעם קצת נורמלי מדי. בשנים האחרונות ובמיוחד באלבום הזה הוא חוזר אל המוזרות שלו, בהלחנה, בעיבודים, בשירה. איזה כיף לשמוע אותו גם ככה וגם בתנופה יצירתית שמלאה באנרגיות גבוהות ובשירי אינדי־רוק ופאוור־פופ דחוסים ועמוסים ברגש, שמזכירים לי שוב עד כמה הוא אחד המוזיקאים האהובים עליי ביותר בעולם.
17. Sound Of Ceres – Emerald Sea
אם היו אומרים לי ש־Sound Of Ceres בכלל חיים באטלנטיס מתחת למים ושאת האלבום שלהם הם הקליטו בטלפתיה בזמן שהם שהו בתוך בועות קטנות שמוגנות ע"י שדה אלקטרומגנטי שיוצר סאונד תזמורתי מטורף שאיפשר להם לעשות את מה שהם עשו – ברור שלא הייתי מאמין, מה אני נראה לכם. אבל אפשר גם לומר שככה האלבום שהם הוציאו השנה נשמע, או אולי כמו דמיון מחודש של "הקוסם מארץ עוץ" בעיבודים של מלך האקזוטיקה מרטין דני ובהשראתה של ג'ולי קרוז זכרונה לברכה. מוזיקה מעולם אחר.
16. Cave In – Heavy Pendulum
האלבום הזה היה יכול לקבל מקום של כבוד לצד אלבומים שנחשבים לאבני הדרך של הרוק הגדול של הניינטיז, זה שנע על הטווח שבין סאונדגרדן לפיית' נו מור. רק שאולי בגלל שלא נראה לי שקייב אין מעוניינים להראות למיינסטרים שהם יכולים לעשות קרוסאובר, ובגלל שמושכי החוטים של תעשיית המוזיקה ממש לא מחפשים את להקת הרוק הגדולה הבאה, אז הם נמצאים להם מתחת לאף כבר איזה 25 שנה, חצי יובל שבמהלכו הם נשמעים כמו להקה צעירה ומתחילה עם תשוקה בוערת.
גם בלי כוחות השוק שיאמינו בהם, מדובר פשוט באחת מלהקות הרוק הכי טובות בעולם בימינו. Heavy Pendulum שלהם סוער בין רגעים נגישים לאללה, לצד תרעומות חירועים שהבטן הרכה של הזרם המרכזי לא מסוגלת לספוג אפילו לשנייה. אלבום אפי של התמודדות אישית וקבוצתית עם מותו של איש הלהקה קיילב סקופילד ב־2017. בין אפילה, יגון וזעם נוראי לבין געגועים, הכרה במציאות חדשה, ותקווה שצצה בסדקים. שובר לב ומחזק בו זמנית.
15. C Duncan – Alluvium
בחלומי, המולטי־אינסטרומנטליסט הסקוטי C Duncan רכב על הסינתיסייזר שלו מ־2022 בחזרה לבריטניה של הסיקסטיז ועשה בה אינדי־פופ תזמורתי עוד לפני שהיה דבר כזה. ואולי Alluvium מוכיח שזה לא היה חלום? אלבום ממיס.
14. Napoleon Da Legend – Two Piece
נפוליאון דה לג'נד הוציא השנה לא פחות משישה (!!!) אלבומים חדשים לגמרי, לפחות עד כמה שידוע לי, וזה מבלי לספור את הסינגלים, ה־EPים ושיתופי הפעולה הנוספים שהוא שחרר ב־2022. מביניהם אני ממליץ בחום לבדוק גם את Maison de Medici המעולה ואת האלבום שהכנסתי פה לרשימה, שהוא האהוב עליי ביותר.
לפי דברים שקראתי אהבותיו הגדולות של נפוליאון דה לג'נד בילדותו היו כדורסל, ראפ ואנימה. חלום הכדורסל נקטע למרבה הצער, והוא הפך למושקע כולו ביצירת היפ־הופ. חלק מסוים ממה שהוא יצר מאז, נכתב והופק בהשפעת אנימה שהוא אוהב, וכך גם במקרה של Two Piece. לאלה מכם/ן שאוהבים את סדרת האנימה One Piece, שהשפיעה על האלבום הזה, הוא כנראה יגיד המון, אבל חייב לומר שגם בתור אחד שזה אומר לו מעט מאוד, האלבום הזה העיף לי את המח.
אם אנימה נראית לכם (בטעות) כמו קטע ילדותי, אז שזה לא יקטין במאום מגדולתו של Two Piece. נפוליאון דה לג'נד משתמש בו במטאפורות מהסדרה רק כדי לדבר על החיים שלו עצמו, והוא מסמפל באופן מבריק פסקולי אנימה מוזיקליים – שעד אליו לא היה לי מושג כמה הם מדהימים. שימוש בסימפולי כלי מיתר הפך לדבר סופר שגור בהיפ־הופ בכמעט 30 השנים האחרונות, אבל מעבר לזה שנחמד לשמוע סימפולים שאינם רק מסרטי קונג־פו, הדרך בה נפוליאון – שגם הפיק – מחבר בין הראפ שלו לתזמורים המסומפלים היא פשוט מרהיבה. רוב הטקסטים הם ארציים ולמודי קשיים אבל כלי המיתר גורמים לחיי היום־יום להישמע כמו הרפתקה גדולה, ונפוליאון דה לג'נד הוא לטעמי אחד הראפרים הכי טובים ומסקרנים שיש כרגע בעולם.
13. Thousand Yard Stare – Earthanasia
העולם לא בדיוק עצר את נשימתו לנוכח הקאמבק שמבצעת בשנים האחרונות Thousand Yard Stare, להקה בריטית שהייתה אחת מגל הלהקות הצעירות ששטפו את האינדי הבריטי בתחילת הניינטיז. הם היו מאלה שהייתה תקווה קטנה לגביהם לזמן קצר, ואז האנשים שעבדו בלייצר הייפ המשיכו הלאה. אבל Thousand Yard Stare הוכיחו השנה שלפחות אומנותית השורדים הכי מרגשים של אותו גל הם בכלל לא השמות שנתפסו בזמנו כחשובים. Earthanasia שלהם הוא אלבום אינדי־רוק פסיכדלי סמיך וחם, רחב יריעה אבל לא יומרני. הוא נמצא איפשהו בין הימים היפים של הלהקות Eat ו־Ride, והוא מרופד בשירים נפלאים, כמעט ללא רבב. 30 שנה אחורה אלבום כזה היה נישא על כפיים, והיום מחפשים ילדים חדשים להתעלף עליהם. בסדר, העיקר שהלהקה הזאת עושה את מה שהיא עושה, והלוואי שהם רק ימשיכו. מי שמקשיב/ה מרוויח/ה.
12. Office Culture – Big Time Things
הדבר הזה תפס אותי כל כך לא מוכן. אני מניח שכולם לא פעם נופלים ומפספסים מוזיקה מעולה בגלל שם להקה או עטיפה שבאה להם לא טוב בעין. לא הכרתי את Office Culture עד 2022, אבל התגובה הראשונה שלי אליהם היתה שמה הסיכוי שאוהב משהו שזה השם שלו. הנחתי שאני עומד להיכנס לאלבום יאפי רצח או סופר־היפסטרי לכל הפחות או גם וגם ובוודאות משעמם. וואו כמה שטעיתי.
לסולן Winston Cook-Wilson יש גוון קול שנמצא איפשהו בין סטיוארט מרדוק, הסולן של בל & סבסטיאן, לבין מורטן הארקט, סולן A-Ha, אבל המוזיקה עצמה לגמרי מתכתבת במודע או שלא עם הסופיסטיפופ הנפלא של האייטיז – עם לויד קול & דה קומושנז, אצטק קמרה, פריפאב ספראוט וגם עם World Party.
בלחנים ובשירה אפשר לשמוע השפעה ג'וני מיטשלית ובנגינת הפסנתר החשמלי של וילסון אפשר למצוא קצת הרבי הנקוקיות. אופיס קאלצ'ר מחברים את כל אלה לאלבום מחבק של אינדי־פופ ג'אזי צנוע, אוהב, נטול התלהמות או תעופה עצמית ובעיקר שובה לב. Big Time Things עשה לי כל כך הרבה טוב על הנשמה השנה, ואיזה טמבל הייתי לחשוב עליהם כל מיני דברים רק בגלל השם שלהם. תכלס עכשיו אני אוהב גם אותו.
11. Julian Cope – England Expectorates
אני מתאר לעצמי שגם אתם מרגישים לא פעם שיש שמות שירים או אלבומים שקשה לזכור מרוב שהם בנאליים, גם אם המוזיקה לא קלישאתית בפני עצמה. אבל איזה, איזה עוד ישות בעולם תקרא לאלבום שלה "אנגליה מכייחת"? רק ג'וליאן קופ.
דיברו השנה מדי פעם על תופעה של מוזיקאים שלא רוצים לשים את המוזיקה שלהם בספוטיפיי, אבל בואו – האנשים האלה הם מיעוט כל כך קטן. התופעה היא האנשים ש*כן* שמים את עצמם בספוטיפיי כי בכל זאת הם הרוב באופן מוחץ. בואו נהיה הגיוניים בהסתכלות על המימדים של כל אחד מהצדדים, כן? את המוזיקה שג'וליאן קופ מוציא בשנים האחרונות אפשר לקנות רק דרך האתר שלו על עיוור וגם הוא לא רוצה לשים את המוזיקה החדשה שלו בספוטיפיי, או באף שירות סטרימינג, אבל הוא גם אשכרה מסביר מדוע ממש בתוך המילים שהוא שר באלבום הזה: "I Never Cared Much For Spotify / It's Real Name Should Be Stultify / The Miniscule Fees That They Pay / Feels Like Those Yin Yangs Just Give It Away".
שירות הסטרימינג הפופולרי אינו היחיד שעל הכוונת. באלבום הנהדר הזה קופ בז לסגידה לבזוס, גייטס, מאסק ודיסני אותם הוא שם באותה נשימה עם מאו ("Exiled On Hoy"); הוא מסתלבט על הצביעות המערבית שבהחרמת רוסיה, בהחרמת העם הרוסי ליתר דיוק, בזמן שבראש ממשלת בריטניה עמד חלאה כמו בוריס ג'ונסון; הוא לועג לצדקני ה־PC בפייסבוק ובטוויטר, ובכללי שם זין על טוויטר עוד לפני ששאר הקולגות שלו התעוררו ("Hillary In Benghazi"), והוא שר את המנון הפופ התזמורתי המושלם ברמות "Cunts Can Fuck Off", בו קופ נכנס בכנסיה, בקולוניאליזם האמריקאי, בבוריס ג'ונסון, וב־"Woke Celebrities". הוא גם צוחק על עצמו כשהוא שר "בדיוק זכיתי בתואר / Lard Ass Of The Year".
קופ יודע להטיח ביקורת בזעם עצום, אבל באנגליה מכייחת זה אינו המקרה. הפעם הוא מעביר את הביקורת שלו עם קריצה מלאת הומור וחוכמה, ועם טקסטים אדירים, שקרוב לוודאי שישלחו אתכם שוב ושוב אל המילון או אל גוגל על מנת לוודא במה מדובר, רק כדי לגלות שהנה קופ הרחיב לכם הרגע את אוצר הביטויים, המושגים והידע בנושאים שמסתבר שטוב לדעת. יחד עם זאת לא מדובר באלבום שכלתני, קר או מתנשא. הוא מלא ברגש שזורם לכל אורכו ובשירים קטנים וייחודיים, כמו "Prodigal Sun" ו-"Dickless and Ridic'lous", שעל אף שמו המצחיק הוא מועך לב אמיתי.
קופ מצליח להביא תמונת עולם מעצבנת ובו זמנית למלא אותה גם בחדוות חיים. הוא עושה זאת עם רוק ביתי מינימליסטי שנע בין ניסיוניות לא מאיימת לבין פופיות קליטה וממכרת, כמעט נעימה. עד כדי כך שהאצבע המשולשת הכי גדולה שלו כלפי תעשיית המוזיקה היא השימוש הפרטי שלו ביכולותיו, מבלי שהוא ייתן לאיזשהו קונצרן מוזיקה מכל סוג להינות מהפירות שלו. רק שהפירות האלה כל כך בשלים וטעימים, שהלוואי שקופ ישמע את תחינתי ויעלה את האלבומים שלו לפחות לבאנדקאמפ, שם הוא יוכל לקבל תשלום באופן ישיר מאוהביו תוך שמאזינים חדשים יוכלו לשמוע את המוזיקה הנוכחית שלו, להתאהב בה ולהגיע אליה מעבר לאלה שמכורים לו כמותי. מגיע לו.
10. The Pleasure Majenta – Looming, The Spindle
הייתי אומר שכבר לא עושים אלבומים כאלה אבל הנה, עושים עושים! Looming, The Spindle הוא התקליט הרביעי של החבורה הזאת שהגיעה במקור מניו־זילנד והתמקמה בברלין. The Pleasure Majenta מזכירים לי בו במידת מה את וירג'ין פרונז, את ניק קייב והבאד סידז של תחילת הדרך, את פיטר מרפי, את סוזי והבנשיז של השנים הראשונות וגם את אותם טוקסידומון שכתבתי עליהם קודם. כלומר: מוזיקה לילית אפלה, פוסט־פאנק נרקוטי שיש בו קברטיות במידה וגותיות במידה, אבל לא יותר מידי משניהם, ושהיה מאוד אהוב על חובבי אלטרנטיב באייטיז, אבל שמקומו צומצם ביותר. ובתוך המקום המאוד קטן שיש לסוג המוזיקה הזאת לחיות בימינו שלא דרך פריזמה נוסטלגית, דה פלז'ר מג'נטה הם כמעט בשורה. בעיקר כי מה שהם עושים מזכיר את אותם דברים אבל בשום צורה לא נשמע כמו רטרו או נוסטלגיה. זו פשוט חבורה צעירה שזה הראש שלה, שלא מסתמכת על אופנות ושנשמעת כמו הדבר האמיתי. מוזיקה רדופה, מסוכנת, ממכרת.
9. Sol Messiah – GOD CMPLX
אל תתנו לעטיפה או לשם האלבום להטעות אתכם. בתקופה בה הסטנדרט בהיפ־הופ הוא להיות כמה שיותר גנרי ולהתאים כמה שיותר לפס ייצור של הפקות ופלואו, בתקווה שגם אותך ישמיעו ויראו בכל מחיר, האלבום הזה הוא פשוט חגיגה לכל מי שאוהב/ת היפ־הופ שנעשה עם טונות של בערה ותשוקה. סול מסייאה מביא פה הפקות יצירתיות ומשמחות לבב אחת אחרי השניה, שמתכתבות עם העבר של ההיפ־הופ ומביטות אל עבר עתיד חיובי יותר לתחום הזה. עליהן מצטרפת תצוגת תכלית של ראפרים פצצתיים אחד־אחת שמביאים אותה ללא הרף. לא שלא לשים לב ל־Sa Roc, שגונבת את ההצגה וזוהרת פה במיוחד, אבל כל האלבום הוא חשמל. 2022 הייתה שנה כל כך טובה להיפ־הופ לפחות מצד הדברים שהקשבתי להם, וכמו כל אלה שציינתי ברשימה הזאת – זה אחד השיאים.
8. Chris Connelly – Eulogy to Christa
כריס קונלי היה מעריץ של ניקו מילדות. כשהוא היה בן 15 הוא הלך לראות אותה בהופעה, הצליח להשתחל אחריה אל מאחורי הקלעים, ושם ברגע שכנראה שהיה אגבי בשבילה אבל אלוהי בשבילו, ניקו הושיטה יד ונגעה בפניו. המוזיקה שלה ליוותה אותו כל חייו ושנים אחרי כן קונלי רצה לעשות לה אלבום מחווה. התכנון הראשוני היה להקליט חידושים שלו לשירים שהיא שרה. אבל תוך כדי שהוא עבד וחקר עליה יותר ויותר, הוא הרגיש שזה לא מספיק ושחסרה חתיכה ענקית מהסיפור של ניקו המנוחה. הוא התחיל לכתוב שירים חדשים ומקוריים לגמרי, על סיפור חייה ובהשראתה. סוג של פרשנות מוזיקלית שלו לביוגרפיה שכתבה עליה Jennifer Otter Bickerdike. לאלבום שכולל גם את השירים המקוריים שלו וגם את הקאברים הוא קרא Eulogy To Christa – שמה המקורי של ניקו.
אין באלבום הזה את ההצצה לתוך מה שבאמת הלך שם מתוך היכרות אישית. קונלי נע בין העברת המידע שהוא קרא בספר לבין דמיון של חלק מהדברים. הוא עובר דרכם בצורה מעורפלת ומלאת מסתורין, שלגמרי תואמת את קריירת הסולו של ניקו. וכאלבום שמספר סיפור הוא מאוד לא In Your Face. קונלי לא היה חלק מיצירתה או מדרכה, וצריך סוג של חוצפה כדי להכנס לנעליהם של לו ריד, ג'ון קייל, אנדי וורהול וניקו ולנסות לתעל אותם דרכו. מצד שני, זה בדיוק מה שהיה אפשר לצפות מחבורת האנשים הזאת לעשות במקרה כזה בעצמה.
קונלי שר על ניקו בצורה כרונולגית ומשלב את הקאברים בנקודות בזמן בהם הם התרחשו במציאות. וכך ככל שהאלבום מתקדם – משתנה ההשראה המוזיקלית עליו, מרגעים שמושפעים מהולווט אנדרגראונד ועד לכאלה שמושפעים מעבודותיה המאוחרות של ניקו עם ג'ון קייל. ולמרות חוסר ההיכרות האישית ביניהם יש באלבום הזה עומק של אהבה והזדהות. אין שורשים יהודיים לקונלי או לניקו, אבל חלקים מהאלבום נשמעים לי כאילו קונלי שר על ניקו קדיש יתום ואל מלא רחמים, כשהוא כמעט בוכה את נשמתו. במוזיקה פה יש שילוב בין יופי לעיוות, שמרגיש כמו מראה טבעית ליופי ולעיוות שהיו במה שניקו עשתה בעצמה. אלבום אחות ל־Songs For Drella של ריד וקייל, אותו הם הקדישו לאנדי וורהול, הספד לכריסטה הוא יצירה מדהימה ומכשפת.
7. Richard Dawson – The Ruby Cord
האלבום הזה של המוזיקאי הלא באמת ניתן להגדרה ריצ'ארד דוסון מניוקאסל, מתחיל ברצועה קטנה בת 41 דקות. אם אתם לא חובבי פרוג־רוק אל תבהלו. היא אמנם מתכתבת עם ימים בהם היה מקובל לעשות יצירות באורך משוגע (למרות שגם בסבנטיז 41 דקות רצופות היו בלתי אפשריות כי לא היה מקום לרצף כזה על צד אחד של ויניל), אבל "The Hermit" הפותח הוא דבר מקסים.
רק שהשוס האמיתי של The Ruby Cord מגיע בכלל אחריו, ב־40 דקותיו הבאות, בעצם אורך קלאסי של אלבום נוסף. החלק השני של האלבום מורכב משש רצועות, בהן מה שדוסון עושה נשמע לי כמו שילוב בין רוברט וייאט, הסופר פרי אנימלז, ריצ'ארד תומפסון וסופייאן סטיבנס. פולק אנגלי שמגיע מימי קדם מתחבר לאינדי־פופ תזמורתי בן זמנינו ולשירה מלאת המוזרות של דוסון, שבחיים לא היה עובר בתחרות של כל ריאליטי מוזיקה באשר הוא, אבל כמה שהוא מהמם. שום דבר פה אינו בומבסטי, והכל כל כך יפה, אבל לא יפה מידי. היופי של דוסון הוא אנושי ומורכב קודם כל מפגמים, כשהוא מביט אל העתיד הדיסטופי שכבר התחיל, ומנסה למצוא בו תקווה ואהבה.
6 ….And You Will Know Us By the Trail Of Dead – XI: BLEED HERE NOW
איך לעשות אלבום רוק בומבסטי מבלי לתת לאגו שלך להיות המלך? ואיך להביא יצירה יומרנית מבלי להישמע נפוח? אני לא יודע, אבל זה בדיוק מה ש־Trail Of Dead עשו השנה עם אלבומם ה־11. Bleed Here Now הוא יצירה סינמטית מלאה בחום ובאהבה למוזיקה שהייתה יכולה להיות כל מיני דברים מבאסים ובמקום זה היא אלבום רוק נהדר שמגיע לו שישמעו אותו עוד שנים קדימה.
איכשהו הלהקה הטקסנית יודעת לעשות רוק שאמור לשבת בול על אצטדיונים, אבל להישמע נטולת תעופה עצמית תוך כדי. מצד אחד אפשר לשמוע פה השפעה ענקית של בלאק סבאת', וגם של דיפ פרפל, ת'ין ליזי, לד זפלין, ולדברי הלהקה גם של סנטנה ואפילו של מייק אולדפילד (מאמין להם), אבל מצד שני הכל עובר דרך איזשהו פילטר אינדי־רוקי, שמשאיר את הגיטרות נטולות דאווין ואת השירה מינימליסטית וצנועה, כאילו היא רק אמורה לשרת את השיר ולא השיר אותה – דבר שאיכשהו אמור להיות יותר שגור, ודרך האלבום הזה אפשר להיזכר עד כמה הוא כבר ל
האלבום הזה נפלא גם על השירים הסוחפים ומלאי הנשמה שלו וגם על הביצוע המיוחד שלהם. הוא גם הוכחה למה שאפשר לעשות עם סאונד והפקה מוזיקלית בתקופה בה כמעט לכולם יש את אותן תוכנות מוזיקה על המחשב, וכמעט כולם משתמשים באותם סאונדים בדיוק, מה שיוצר נוף הומוגני וחסר ייחוד – המקבילה המוזיקלית לאיך שנראים סרטים ותוכניות טלוויזיה בעידן המראה הסטרילי של נטפליקס.
טרייל אוף דד מיקססו את Bleed Here Now בצורה קוואדרופונית, כלומר כזו שאמורה להקיף את האוזן ולא רק להיות בסטריאו או במונו הסטנדרטיים. במשך רוב השנה הקשבתי לו בעיקר באוזניות. השירים עבדו, הכל עבד, יכולתי להמשיך הלאה. אבל החלטתי לנסות להקשיב לו הכי קרוב למה שהמיקס כיוון אליו, ועשיתי זאת עם שני רמקולים מולי ושניים מאחורי. וזו היתה חוויה מהממת, כמו לעבור בבת אחת מצפיה על מסך ביתי בסרט שצולם בתלת מימד לצפייה בו באולם קולנוע ענק עם משקפיים ייעודיות. אם יש לכם/ן אפשרות להקשיב גם כך – אני ממליץ מאוד, אבל האלבום הזה שמגיע לו להישמע עוד שנים קדימה מעיף בפני עצמו גם בלי עזרים נוספים.
5. Craig Finn – A Legacy Of Rentals
האלבום הזה של קרייג פין, עם כמה שיש בו משהו מבוגר, או מבוגר בעל כורחו, מעורר בי את ימי ילדותי. בראש שלי כשהוא יצא הגיע יום חמישי, היום של עיתון "חדשות" כשאליו מצורף מוסף "קליפ". קרייג פין על שער המוסף, עם המילים של העורכת עפרה מזרחי: "סולן The Hold Steady לא מעוניין להיות דובר של דור. בוגר יותר, עצוב יותר, פין הוציא את האלבום שאולי סוף סוף יגרום לאמריקה כולה להקשיב לו. ואולי גם לקהל בישראל". הפניה לראיון של קרייג עם דני אמיר בעמוד 6, בו הוא מתרגם כדרכו כל כך יפה חלק מהטקסטים ומשרטט דרך השיחה ביניהם מורה נבוכים לדמויות שפין כותב ושר עליהן. בשבוע שאחרי כן מוקרן קליפ ב"עד פופ", ואברי או קוטנר מדברים על כך שכדאי מאוד להקשיב למילים של האיש, שעד היום היה גיבור אנדרגראונד ורדיו קולג'ים בארה"ב, אבל הנה זה מתחיל להשתנות. כבר מהצהריים אפשר לשמוע בצה"ל 2 של גל"צ שירים מהאלבום מפציעים בתכניות שונות, ואת "לא רוצים לישון" בין שתיים לחמש בלילה אי אפשר לעבור בלעדיו בשנה־שנתיים הבאות.
30 שנה פלוס מינוס מאוחר יותר, A Legacy Of Rentals כבר נחשב לקלאסיקה שמעוררת געגועים אצל כל מי שחיו את אותם ימים. הם מצטטים שורות שלו בפוסטים בפייסבוק וטוענים כולם שאם רק ללו ריד היה לב זהב אז הוא היה קרייג פין. ואני נשבע שעל כל אלה חשבתי עוד לפני שקראתי את מה שפין בעצמו כתב על האלבום: "השירים האלה מתעסקים מאוד בזכרון: איך אנחנו זוכרים אנשים שאינם, מקומות שהשתנו, ארועים מרכזיים שהם חלק מהעבר שלנו. זה על איך זכרונות הופכים לסיפורים שאנחנו מספרים לאחרים ולעצמינו. זה על העיוות שנוצר להיסטוריות שלנו, כשהן נמתחות ע"י זמן ומרחק. זה על למצוא שמחה בארציות ועל להתעסק בתקווה בכל יום".
אבל אנחנו לא בקנזס יותר דורותי, אף פעם לא היינו. גם לא במיניאפוליס, מכורתו של פין, שהרצח של ג'ורג' פלויד צבע לו אותה בצבעים של צער ואימה והשפיע, יחד עם פריצת הקורונה, על כתיבת השירים פה. פין ניזון מהחיים באמריקה. הוא משורר ומדבר סיפורים קטנים על דמויות אבודות שלא פעם מחפשות גאולה, בין אם הן בעצם הוא עצמו ובין אם לאו. ולמרות שכדי להבין אותו צריך להיות לפחות טיפה יותר קשובים ממה שאנחנו כבר בדר"כ מרשים לעצמינו, הוא עשה את זה הפעם נגיש ויפהפה מתמיד. וכן, על הימים ההם אפשר רק לשיר, לדבר ולכתוב. ובזמן שקרייג פין לא זוכה בזמן אמת למאית מההכרה שמגיעה לו, אלבום הסולו החמישי שלו, זה שהוא הוציא השנה, צריך בעיניי לקבל את כל מה שהוא יכול מהמציאות של ימינו. שם וגם בארץ. מקווה שתקשיבו לו.
4. Brutus – Unison Life
בתוך ומחוץ לקירות המדומים של שלישיית ברוטוס הבלגית משתולל מטר מטאורים של שירה צלולה ושברירית, מקצבי הארדקור־פאנק, סאונד תופים איצטדיוני, גיטרות שמזכירות בנגינה שלהן גם נויז אמריקאי א־לה סוניק יות', גם מטאל וגם גיטרות שוגייזינג, בלדות כח שיכולות להיות קיטשיות אבל מתפרקות רגע לפני שזה קורה, ותופעת טבע אחת בשם Stefanie Mannaerts, שהיא הסולנית והמתופפת, שיש רעם בלב שלה, ברק בראש שלה, ולפעמים היא מאחלת שהיא בכלל לא הייתה שם, כמו שהיא שרה ב־"Dreamlife".
אני עוקב אחרי ברוטוס עוד מאלבומם הראשון שיצא ב־2017, ומת על כל מה שהם עשו מאז, אבל האלבום הזה (הרביעי שלהם כולל אלבום הופעה) הוא השיא נכון לעכשיו. הם לחלוטין יכלו לעשות עם Unison Life קרוסאובר אם הם רק היו מעדנים את הכבדות שלהם, שאינה מנסה אפילו לתקשר עם הסטנדרט הטכני הבוהק של איך "נכון" להישמע כבד כדי שגם המיינסטרים האמריקאי יוכל לעכל. אבל מכיוון שמלאני שרה פה מלודיות קליטות ומרגשות, מכיוון שהיא מאזנת בצורה מחשמלת בין הכמעט מלאכיות בשירה שלה לבין צעקה, ומכיוון שההפקה היא כבדה אבל לא ממש דחוסה אלא מלאת ספייס, הרי שברוטוס הולכים חצי דרך לכיוון הקהל הלא משוחד. את החצי השני הקהל החדש יוכל, אם ירצה, לעשות בעצמו. יש מצב שזה הרגע להיות בו איתם לפני השלב הבא בו – אני מקווה בשבילם – גם שאר העולם יבין כמה הם אדירים.
3. Tim Burgess – Typical Music
כבר יצא לי לומר את זה, ובטוח שלא רק לי, אבל היי – אין שום דבר טיפוסי ב"מוזיקה טיפוסית", האלבום שהוציא השנה טים ברג'ס. מי היה מאמין בכלל שמכל דור המאדצ'סטר והבאגיז של ראשית הניינטיז השורד הגדול מכולם יהיה ברג'ס? לא איאן בראון, לא שון ריידר, לא אף אחד מהחבורה ההיא מניב כמו ברג'ס בעשור האחרון תפוקה כל כך גדולה של עשיה, שהיא משמעותית לא רק כמותית אלא גם איכותית. The Charlatans שאיתו הם כבר לא להקה מתלהבת שמקודמת בהיפסטריה, ואלבומם האחרון Different Days הוא אחד הנהדרים יותר של השנים האחרונות. בנוסף לקריירת הסולו שלו ברג'ס גם מוציא ספרים (על מוזיקה בעיקר), ויזם את מסיבות ההאזנה לאלבומים בטוויטר, שיצרו באז אדיר בבריטניה וגם מחוצה לה, כשכל שועי העולם בערך התארחו אצלו ודיברו שם על אלבומיהם הגדולים מול קהל טוויטרי ששאל שאלות. אחרי כל אלה אני חושב שמעולם לא היתה ציפייה כל כך גדולה לאלבום סולו של ברג'ס כמו עם זה שיצא השנה.
עצם זה שמדובר באלבום כפול גם יצר תחושה שמשהו גדול עומד לקרות, אבל חוץ מעניין האורך, ברג'ס בדרכו הצנועה דווקא לא קפץ מעל הפופיק. Typical Music הוא אלבום אינדי־פופ די מגוון, אבל אין בו יומרה לייצר איזה מגנום אופוס, ממש לא. ברג'ס פשוט ממשיך לשיר על החיים שלו, והוא גרם לי לחשוב לא מעט על החיים שלי. על כך שבמבט לאחור חלק גדול מהאלבומים שהכי התחברתי אליהם ב־2022 הם עצובים או כבדים, אם לא מוזיקלית אז במילים שלהם או ברעיונות שמאחוריהם. וברג'ס לא רואה את העולם במשקפיים אופוריים. הוא שר הרבה על געגועים, על רצון להתאחד עם מי שהוא אוהב. אבל בעולם שלו יש אהבה, ויש, רחמנא ליצלן, אופטימיות. כמה שהייתי זקוק גם לאופטימיות השנה. הנה בא טים ברג'ס והזכיר לי שגם בימינו יש זווית אחרת על איך שהחיים יכולים להשתקף דרך מוזיקה.
בתוך האלבום מרובה הרצועות יש כמה שירים מהירים ("Curiosity", "Tender Hooks", "A Bloody Nose"), שאמנם מושרים בדרכו הרגילה של ברג'ס אבל איכשהו מרגישים לי קצת היסטריים, איפשהו בין פופ סיקסטיז צרפתי לבין הספארקס, ומה שאני מנסה לומר הוא ששלושת השירים הספציפיים האלה לא מתיישבים לי עם כל מצברוח באשר הוא (אם כי לפעמים הם באים טוב בהחלט). אבל הם מעטים מאוד באלבום, וזה יוצא דופן כי רוב מה שמקיף אותם פשוט מתיישב לי בול בכל רגע נתון. כשטוב לי, כשאני בדאון, כשאני רוצה להתחבא מהעולם, כשאני רוצה להרגיש קצת שמש, או בהסתובבות לילית, ברג'ס רקם פה יצירת אינדי־פופ קלאסית פור דה אייג'ז.
אחד הדברים הכל־כך יפים באלבום הזה הוא שבמילים שלו אפשר למצוא מצד אחד תחכום ונקודתיות שמעידה על העולם התרבותי האולטרה־רחב של ברג'ס, אבל שמצד שני הוא מצליח לגרום למשפטים הכי פשוטים, שיכלו להיות אולי פשוטים מדי, להרגיש כמו הדבר הכי נוגע ללב. החזרתיות למשל על המשפט "When I See You" בשיר שזהו שמו. לכאורה מה כבר יש במשפט הזה? אבל כשברג'ס, מחוזק בהרמוניות המופלאות של המפיק דניאל או'סאליבן, שב ושב על המילים האלה, אפשר לדמיין את הרגליים מרחפות טיפה מעל האדמה.
המשחק הזה בין פשטות יומיומית לבין ניואנסים קטנים בעיבודים, שיכולים להיות משונים עד כדי הזויים או מרחפים וקסומים, הוא חלק מהעניין ב־Typical Music. בכלל או'סאליבן יצר פה עולם צלילים צבעוני של פופ, ובכן – לא טיפוסי. גם הוא וגם טים הם גיבורים שלי, החיבור ביניהם היה מופלא עוד ב־2020 באלבומו הקודם של ברג'ס, I Love the New Sky והלוואי שהוא ימשיך עוד הרבה מאוד זמן.
השותף החשוב השני פה הוא Thighpaulsandra, שהיה הקלידן של ג'וליאן קופ, Spiritualized ו־Coil, והוא מביא איתו עוד ערימת צבעים לקנבס. שלושתם שופכים הכל, מסדרים חלק מהצבעים אבל משאירים על הציור מספיק אלמנטים שלא יהיו ברורים או הגיוניים. מי שמיקסס את הכל הוא דייב פרידמן, שהפיק בין השאר אלבומים לפליימינג ליפס, MGMT ו־Baroness, ואת סאונד הפופ המחוספס שלו אפשר להרגיש גם באלבום הזה.
אני רוצה רגע לחזור לשלושת השירים המהירים ההם. בהאזנות ראשונות לאלבום חשבתי שהם מה שמונע מ־Typical Music מלהיות עבור ברג'ס מה ש־Avalon היה בשביל רוקסי מיוזיק או Urban Hymns בשביל The Verve. אבל אחרי שהוא הסתובב לי באוזניים כל כך הרבה מאז שהוא יצא, אני מתחיל לתהות האם ברג'ס פשוט נמנע מלעשות אלבום בלי רגעים כאלה כי אולי זה יהיה יותר מידי Typical? או כי הוא לא מסוגל להיות יותר מדי "קלאסי" מבלי לתת לפוחז שבו לצאת החוצה ולהפר את הסדר הטוב? או שזה בגלל שהוא משוגע מוזיקה כל כך גדול, שבהינתן ההזדמנות הוא פשוט חייב להכניס עוד ועוד טעמים לתוך התבשיל שלו, פשוט מתוך תשוקה אינסופית ליצירה ומתוך סקרנות לדעת מה יצא? מה זה משנה, קסם אמיתי אי אפשר להסביר.
2. Real Lies – Lad Ash
כמו שיתוף פעולה מהמם חושים בין The Streets לבין Underworld, הצמד הבריטי הזה מחבר באלבומו השני כמה דורות שונים של רייברים, א/נשי לילה, חובבי דאנס וכאלה שניהלו חיים שלמים בין קירות מועדונים מעופשים עם מוזיקת אנדרגראונד אלקטרונית שפוצצה להם את הלב. בין אם אלה ותיקים שהחיים עצמם נכנסו להם בדלת של ימי הבילויים והאטו או עצרו אותם, או צעירים שרק עכשיו מגלים שהלילה הוא עולם שהם לא ידעו עליו. הסולן Kev Kharas מדבר־משורר על אהבות ילדות, התנסויות שהלילה מאפשר עם או בלי חומרים למיניהם, ועל חברים שאינם. הוא עושה זאת ברגישות, בגעגוע ובחוכמה עירונית, והכל דרך פריזמה של חיי לילה, כשהלב של העיר פועם בעוצמה תת קרקעית.
העיר של Real Lies היא לונדון. בשביל להבין חלק מהרפרנסים ב־Lad Ash צריך כנראה להיות חבר אישי שלהם, ועל מנת להבין אחרים צריך להיות חלק מהתרבות שהם גדלו לתוכה כדי להבין. אבל האלבום הזה נפלא כל כך מכיוון שלמרות זאת הוא יכול לעבוד גם בעוד כל כך הרבה ערים אחרות, וגם לא רק בנוף עירוני. את הכמיהה שבו אפשר להרגיש בכל מקום, בכל מצב צבירה. Lad Ash הוא כמו מסיבה שהופכת באמצעה להליכה ארוכה ברחבי עיר מלאה באורות מנצנצים, כשברקע באים וחולפים כמו פנסי מכוניות הדים נעימים של ניו אורדר, The Orb, אפילו The Beloved. כשהבוקר עולה ומאיזושהי חנות או רכב בוקעות כמה שניות של "West End Girls" של הפט שופ בויז. לא צריך להיות בלונדון כדי להרגיש או לדמיין את זה. Lad Ash גם נשמע קצת כמו אחיו האופטימי יותר של אחד האלבומים המופלאים של 2021 – For Those I Love, של For Those I Love מדאבלין.
לקטע האינסטרומנטלי "Thameslink Tryst" הם צירפו טקסט לקריאה, וזו חתיכה ממנו פה בתרגום חופשי: "למרות ששעת בין הערביים היא נאמנה, היא לעולם אינה נשארת / אז כתבתי את השירים האלה כדי להשאיר אותי שם / נעול בחזרה הביתה נצחית ללילה שלעולם אינו נופל / ולהבטחה שלעולם אינה נשברת". בעוד הם כמהים ללילה שאבד, הם המציאו לילה חדש לגמרי לרקוד את החיים דרכו, לרקוד עם תקווה בעיניים. אלבום גדול.
1. SRSQ – Ever Crashing
לפני הכל, לא צריך לדעת שום דבר על האלבום הזה כדי להיבלע בין הגלים שלו, להתערסל בהם, לעבור איתם את הלילה האפל של הנשמה ולהיפלט איתם לחוף מבטחים. הדבר הראשון שהקול של SRSQ (שיש לבטא seer-skew) הזכיר לי הוא את אליזבת' פרייז'ר, לנצח סולנית הקוקטו טווינז. בדומה לה גם סירסקיו משדרת מיסתורין, אבל להבדיל ממה שקרה ברוב היצירה של הקוקטו'ז, היא שרה באנגלית ברורה וצלולה. מילים אמיתיות, כנות, שבריריות וכואבות. והיא עושה את זה במלאכיות שמתנגשת בעוצמות שמזכירות לי עוד תלמידה מצטיינת של פרייז'ר – שינייד או'קונור.
Ever Crashing הוא אחד האלבומים המרגשים ביותר אי פעם שנולדו מעולם מוזיקלי שלא היה קיים בלי הקוקטו טווינז, אבל סירסקיו לא מנסה ללכת בעקבותיהם. היא לקחה מתוך הבנה עמוקה כמה מהדברים המופלאים שהם עשו והיא מיישמת אותם בדרך הייחודית שלה, עם יכולת שירה מרהיבה ועם כתיבה של שירים שוברי לב ביופיים ובכנותם, שמשתווים לעומקים שהאבות והאמא המייסדים צללו בהם. .
אבל למרות כל אלה, זה אינו אלבום שוגייז או דרימפופ. הגיטרות רועשות אבל סירסקיו לא טובעת בהן, והפן החולמני שלה הוא לא רק נעים ומרחף אלא גם דוקר. התופים והקלידים פה בכלל מזכירים לי רוב הזמן אייטיז־פופ, והלחנים זורקים אותי לפעמים למהלכים שעשה אנג'לו בדלמנטי זצ"ל בפסקול טווין פיקס, ולעיתים בכלל לזמרת הנורווגית סוזאנה סונדפור.
יותר מהכל משהו בחיבור שיש פה בין לחנים פופיים לבין נויזיות והפקה שהיא גם אפית וגם ביתית, גורם לי לחשוב בכלל על הרגישות והיופי בה דברים כאלה נעשים בלהקות המופת של נואל הארו: Hooray For Earth ו־Mass Gothic. ומה שהדהים אותי לגלות היה שכנראה שלא סתם שמעתי את זה. רק בשלב הרבה יותר מאוחר של האזנה כשרציתי ללמוד עוד על האלבום, הבנתי שהשותף המרכזי בו לצידה של סירסקיו הוא Chris Coady, שבין השאר היה חלק מהפקת אלבומם האחרון והענק של הוריי פור ארת', Racy! קודי עבד כמפיק בין השאר גם עם Beach House, מאריסה נאדלר ו־Trail Of Dead, והוא מביא איתו לפה סאונד גיטרה מחוספס וחם, וריפים שמזכירים קצת את דה ג'יזס אנד מרי צ'יין וקצת את ניו אורדר (בפעם השנייה לסיכום זה).
אם כל אלה מדברים אליכם/ן, לכו להקשיב לאלבום ואתם לא חייבים להמשיך הלאה.
אבל הנה כמה מילים על הסיפור מאחוריו. קנדי אשלין היא מוזיקאית מדהימה מאיזור המפרץ בארה"ב. ב־2016 אסון נוראי באוקלנד לקח את חייה של חברתה הטובה ביותר, Cash Askew, שיחד עם קנדי הרכיבה צמד בשם Them Are Us Too. מתוך ניסיון להתמודד עם הטרגדיה המחרידה הזאת קנדי כתבה והוציאה ב־2018 אלבום חודר נשמה ויפהפה בשם Unreality, הראשון שהיא שחררה כ־SRSQ. זו הייתה הדרך המוזיקלית שלה למצוא נחמה והגיון בהכל מחדש, אבל החור הענק בלב לא נרפא, ומעט זמן אחרי כן היא גם אובחנה כבי־פולארית עם ADHD. ואלה, כפי שמסופר בעמוד הבאנדקמפ שלה, היו הרקע להתמודדות הבאה שלה, שהולידה את אלבומה השני Ever Crashing. אלבום בו היא "מתאבלת על האדם שחשבתי שאני אמורה להיות. מתאבלת על האדם שמעולם לא הייתי".
ההאזנה לאלבום אחרי ההבנה על מה שמאחוריו הפכה אצלי למרסקת, אבל ההתמודדויות הקשות של סירסקיו מתורגמות אצלה לשירים שאפשר להזדהות איתם עוד לפני שיודעים מה עומד מאחוריהם. אפשר להזדהות איתם פשוט ממקומות של לב שבור, או של געגוע בלתי פוסק, או של דיכאון תהומי או של רצון לתיקון עצמי. ועם כמה שהוא נולד ממצוקה, עם כמה שהטקסטים מפרקי צורה, סירסקיו עדיין שרה כמי שחולמת על שמש בחייה. גם ברגעים בהם היא לא שרה את זה באלה המילים. אפילו בעידן המבורך של ימינו בו יותר ויותר אנשים (באומנות ומחוצה לה) מרגישים בנח לדבר על הפגיעות שלהם, סירסקיו בעיניי היא כל כך אמיצה. אבל מדהים לא פחות הוא כמה שהיא ממלאת את הלב עוד לפני שיודעים ולו דבר אחד על מה שעומד מאחורי השירים.
ב־Ever Crashing אין שנייה אחת מיותרת, והוא מובל ע"י כותבת, מלחינה ומבצעת מטריפה. כי עם כמה שבשירה של סירסקיו יש משהו מלאכי, כך היא גם נשמעת אנושית ואמיתית, מתנפצת עם הגלים ובונה את עצמה בכל פעם מחדש. אני מקווה שהיא יודעת כמה השראה היא מביאה איתה. אלבום השנה שלי.
תודה שקראתם/ן, מקווה שתמצאו את עצמכם/ן לפחות בחלק מהמוזיקה שברשימה הזאת. שתהיה שנה טובה לכולנו.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
