אתם בטח תוהים. הווירוס הזה. מאיפה הוא הגיע אלינו? ולמה?
לפעמים אני חושב שהכל התחיל בגללי. לא בדיוק בגללי. בגלל חוויה שעברתי.
כי משהו נשבר שם, סביב אותה חוויה. נשברו האקסיומות וההנחות המוקדמות שלי. ההגדרה של איפה טוב לי ואיפה פחות. תחושת השייכות אל מול תחושת אי השייכות והמבוכה שמגיעה בעקבותיה.
וזמן קצר אחר־כך נשבר העולם כולו על כל האקסיומות וההנחות המוקדמות שלו. כל מה שהכרנו השתנה מקצה אל קצה. וכאדם סטנדרטי שבטוח שכל העולם סובב סביבו, נשארתי עם התהייה האם שינוי הפרדיגמה החל אצלי ואז המשיך הלאה אל כולם. הייתכן שהשינוי שאני עברתי היה רק הקדימון לשינוי שעבר כל העולם? בכל אופן, כך קרו הדברים:
חודש פברואר 2020. העולם עומד להשתנות.
כמה שבועות לפני החוויה המדוברת הייתי במועדון הבלוק שבתחנה המרכזית בתל אביב. לא היה מוצלח במיוחד.
המוזיקה די יבשה והאנשים די מתנשאים. יצאנו מאוכזבים. קורה. מסיבה. חוויה של אפרוריות, של אינדיבידואליות. יותר מדי אינדיבידואליות.
לצד האכזבה החלו להתעורר מחשבות, תהיות. אולי אני ומסיבות כבר לא?
חלפו כמה שבועות. חבר מציע לי להצטרף אליו למסיבת טראנס בפאב ברחוב הראשי של העיר רחובות. בשבת בערב. וגשם שוטף בחוץ. ויאללה מסיבה.
זו לא המוזיקה שלי. טראנס. כלומר אני אוהב ביט, אבל זה כבר עצי לי מדי. אני מעריך את הפסיכדליה כצופה מהצד. ראיתי זריחות מרהיבות במדברים וביערות, שמעתי את המלודיה שמגיעה בבוקר ומעלה חתיכת חיוך. חוויה מרוממת רוח. מלאת רגש.
אז אני עולה במדרגות אל המקום. שולחן ביליארד וכמה אנשים שמשחקים, אחרים אוכלים טוסט על הבר. ואז המבט פונה שמאלה. רחבה. קטנטנה אך מבעבעת. יש תנועה למעלה למטה למעלה למטה. והצידה. פוגש את החבר ורוקדים. פשוט ממשיכים לזוז. אנשים נחמדים, לוחצים את היד ומחבקים (אז עוד היה מותר), מציעים לי לבוא לשמוע את המוזיקה שהם יוצרים. דואגים לי. שואלים לשלומי. חברים. רוקדים.
ואני אמנם רק מבקר, אורח. לא מהדיירים הקבועים. אבל מקבלים אותי. ככה זה עם המוזיקה, הכל מסתדר. וכמו בחיים יש מחשבות, יש רגעים מביכים ויש גם המון כיף. קורה משהו במרחב. משהו מתאפשר בתוכו.
זה הרגיש כאילו אנחנו ליצנים בקרקס. ואיזה קרקס משוגע זה היה. תענוג אמיתי.
ואני חושב עוד מחשבות ואומר לעצמי: לפה אשוב! אמנם זה לא Four Tet או Ben Ufo או משהו בסגנון הזה, אבל אפשר להסתדר. יש את הבום בום בום. ויש אווירה.
הרגשתי הקלה. אז בכל זאת זה לא נגמר בינינו. ביני לבין המסיבות. מסיבות זה עדיין לגמרי לעניין. אם כי היה בתוכי קול שתהה: מה, דווקא ממסיבה כזאת אתה נהנה? מוזר…
ורגע לאחר מכן תקליטנים מול רחבת ריקודים ומסיבות לסוגיהן הפכו למשהו שאפשר רק לחלום עליו. עד שמצאתי – אסור. לאף אחד. בכל העולם כולו.
ואני תוהה. כמה זמן זה עוד ייקח? מה שיישאר זה רק הנוסטלגיה? או שאולי הכל יחזור לשגרה בשנה הבאה ונשכח מכל הבלגן?
עוד אין לי תשובות לאף אחת מהשאלות האלה. מה שבטוח זה שהכל השתנה.
אבל אני פה בכלל לסיכום שנה מוזיקלי. אם כי איך בכלל אפשר לסכם שנה כזאת?
הייתה מוזיקה מעולה ללא ספק. והיו המצוקה והכאב והמחאה וההתמודדות עם משהו כל כך אחר, לא מוכר. וכמו שהתברר לי, כל אלה משנים את סדר העדיפויות. עוזרים לראות בצורה בהירה יותר מה מתאים ומה לא.
אפתח בהמלצה על פסקול מתאים לשיגעון שהתרחש כאן בשנה האחרונה – דיג'יי יהל, שהתקלוט שלו במסיבה ההיא היה הרקע לרגע המדובר עליו כתבתי. הרגע של השבר שהגיע מיד אחרי תחושת איחוי. מדובר בפסיכדליה מלודית ובועטת. הכי טראנס והכי ישראלי והפסקול המדויק לרגע הזה לפני שהכל השתנה.
ועכשיו לכמה המלצות יותר ביתיות:
האלבום של טונה ועכשיו לחלק האינטרגלקטי הוא לטעמי יצירת מופת. טונה, ראפר חד במילותיו – אולי הכי חד שיש, תמיד היה מוצלח בעיני, אבל קצת יותר מדי זרם־מרכזי בשבילי. והשנה, אחרי שהצליח לצאת מחוזה כובל, הוא מביא באלבומו השלישי צד יותר מתוחכם, יותר מהורהר, יותר סובל ומתלבט וחושב הרבה על החיים. ההפקה, המילים וגם האורחים השונים יוצרים פסקול מושלם שטחנתי ללא הפסק. גם השיר "הטוב הרע ואחותך" עם שלום חנוך שיצא אחרי האלבום ראוי לכל מחמאה.
יסמין מועלם הפציעה בפיד של "מחשבות על החיים" אי־שם בתחילת 2020, זמנים אחרים, בהם עוד תכננו ללכת להופעת השקה בבארבי של אלבום הבכורה המצוין שלה אריה. אז מה בעצם אנחנו כל כך אוהבים בה? קודם כל יסמין מאפשרת לזקן כמוני להתבונן ולהרהר על "הדור הצעיר" פה בארץ. כמו הרבה אחרים בדור הזה, היא מאמינה באלוהים, היא סטלנית, היא מושפעת בצורה ברורה מהיפ־הופ עולמי ומקומי וממוזיקה מזרחית ולא חוששת מהאזורים הפופיים של המוזיקה. כל אלה ביחד מתחברים לכדי תוצאה מזוקקת ומופקת היטב. פשוט אששששש. השיר "מסיבה" מתוך האלבום הוא שיר פופ מושלם והוא ללא ספק שיר השנה שלי.
Jarv is הוא הפרויקט האחרון של ג'רוויס קוקר, מי שהיה סולן להקת פאלפ אי אז בשנות ה־90. קוקר הוא עוד אחד מאלה שכשהם נוגעים במילים הם עושים את זה הכי נכון שאפשר. אז עברו שנים וג'רוויס בשלו; מתלבט, חושב ומהרהר ומביע את זה בצורה הכי נוגעת. האם חייבים להתקדם ולהשתנות, הוא שואל, ואנחנו בטוחים שכן, אבל צריך לעשות את זה נכון. וצריך גם כישרון ענק, ולו, ללא כל ספק, יש כזה.
Sevdaliza היא מוזיקאית ומפיקה איראנית־הולנדית שנעה על הציר האלקטרוני אר־אנ־בי־אי. באלבומה השני Shabrang היא לא מפחדת ממלודיות רכות אבל משלבת אותן עם לכלוך ואגרסיות שהם חלק בלתי נפרד מהחיים.
ונסיים עם המלצה רועשת ומופלאה. Kooba Tercu היא להקה שחבריה ממוקמים על הציר שבין האי כרתים, העיר אתונה ופאקינג לונדון. הם יוצרים מוזיקה שמתאפיינת ברעש גיטרות פסיכדלי מלוכלך בהחלט, קצבי וזועם. אלבומם השלישי Proto Tekno הוא פשוט נהדר.
אז יאללה, שייגמר כבר. אני חייב לרקוד.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
