כבר ניסינו הכל, קריסטלים, שטיפות אנרגטיות, מדיטציות, מנטרות, אפילו ריטואלים לגירוש שדים; העולם עדיין נדמה כאחוז טירוף ואובדן צפון מוחלט. ואמנם, אנחנו ממשיכים להאמין שיש קסם בחיים שיכול לתקן ולהביא קצת הרמוניה לעולם, כל עוד מוזיקה ממשיכה להוכיח לנו שהוא מסתתר אי־שם, ועובדה – כשיוני מירז קורא 'דיבוק צא!', מה שיוצא זה זהב.
אלבום הבכורה של הקלידן והמפיק המוזיקלי יוני מירז, Dybbuk Tse, יצא בתחילת יוני האחרון בלייבל הג'אז הפולני Astigmatic Records, ומאז מכה גלים בתהודה בינלאומית. אולם זה לא המפגש הראשון של מירז עם קהל חובבי הג'אז מעבר לים – כבר מהאי.פי. הראשון שלו, Rough Cuts שיצא לפני כשלוש שנים בלייבל הבריטי Village Live Records, הוא סומן בקרב שדרנים ומומחים בתחום כיוצר שיש לשים אליו, כמי כמי שמפליא לשלב עולמות מוזיקליים שונים ביצירותיו האינסטרומנטליות – ג'אז עשיר בהשפעות ממחוזות ההיפ־הופ והמוזיקה האלקטרונית, ובכלל ממוזיקת עולם ממרחבי הגלובוס, אלמנטים מעוררי נוסטלגיה לשנות התשעים וגם רוח ים־תיכונית מקומית. אפילו ג'יילס פיטרסון, שדרן BBC המוכר לדורות, כינה אותו מבריק.
ובאמת, כבר מההאזנה הראשונה לאלבום החדש, ברורה לנו ההתלהבות: היצירה של מירז מרגישה על־זמנית ומדוייקת לזמנים הנוכחיים בה בשעה, מלאת נשמה ומשובבת נפש. לאוזנינו, היא מתיישבת מיד ובטבעיות לצד אילנות גבוהים, לצד קלאסיקות בלתי־נשכחות שמשרות מעין תחושה מוזהבת על הכל, עשירות בצבע ובעומק ששזורים בחוטי זהב, כמו שמיים זוהרים והשמש בשיא יופיה בשעת שקיעה מפעימה. משהו שאף פעם לא יימאס לנו לשמוע ושהאוזן תמיד תרצה לחזור אליו.
סיבוב ההופעות של יוני מירז ברחבי אירופה עם Dybbuk Tse צפוי להגיע למחוזותינו בעוד שבועיים, ב־6.9.23, לרפי שבתדר, תל־אביב, להופעה חגיגית ונדירה להשקה מקומית של האלבום. למי שתפספס תהיה הזדמנות נוספת לתפוס אותם בפסטיבל אינדינגב הקרוב, לפני שהם ממשיכים לטייל בעולם עם האלבום החדש. לכבוד ההופעות הקרובות להשקת האלבום, הייתה לנו הזדמנות פז להעמיק את ההיכרות עם מירז בשעה שהוא בחר וערך עבור מאזינות ומאזיני הקצה במסגרת התוכנית השבועית "הקצה שלי" – שעה עמוסה בזהב מוזיקלי וברגש דינאמי ומתפתח, עם קטעים של Domi & JD Beck, Sly and the Family Stone ועוד, בין כמה מהקטעים המהממים מאלבום הבכורה שלו:
אבל אנחנו תמיד רוצים לשמוע עוד. אז לקראת מופע ההשקה לאלבום החדש, שוחחנו עם העורך האורח של השבוע על מוזיקה מהצד השני של המשוואה, כמאזין, כדי ללמוד עוד על ההשראות וההשפעות שמחלחלות לתוך היצירה.
מה האלבום האחרון שהפתיע אותך?
"Archetype של Joe Armon Jones and Maxwell Owin, אלבום שיצא לפני חודש בערך, שיתוף פעולה של הקלידן ג׳ו ארמון ג׳ונס והמפיק/דיג׳יי מקסוול אווין מלונדון. לפי מה שהם מספרים, הם עבדו על האלבום שבע שנים. שומעים את זה גם במוזיקה, סאונד מאוד דחוס ומאוד מחושב, כל התופים מתוכנתים על ידי מקסוול, שהוא אשף בסאונד אנדרגראונד אנגלי, והקלידים בידי ג׳ו, שהוא יותר מוכוון ג׳אז. יש באלבום הרבה אירוחים מעניינים מהסצינה וקרוס ז׳אנרים בין ג׳אז, ברייק־ביט, גריים והכל עם אווירה קצת ספיריטואלית. חוויה מעניינת".
את מי הכי היית רוצה לראות בהופעה?
"כשהופעתי שנה שעברה ב־Ronnie Scott's Jazz Club בלונדון, קראתי בחדר האמנים שג׳ימי הנדריקס ניגן שם את ההופעה אחרונה בחייו ביחד עם Eric Burdon & War, וקצת יותר מ־24 שעות לאחר מכן הלך לעולמו בדירה שלו בסוהו. הייתי נותן הרבה בשביל לראות את ההופעה הזאת".
מתי בפעם האחרונה התרגשת משיר ששמעת ברדיו?
"'Are We Free Yet?' של אכרם עבד אלפתאח. התארחתי לפני כמה שבועות בסוהו רדיו בתכנית של DJ Kobayashi, שהוא ישראלי שגר בלונדון ומתמחה במוזיקה מהמזרח התיכון. כשחיכיתי לראיון שיתחיל הקשבתי לשירים שהוא ניגן, והיה קטע אחד שתפס לי את האוזן. אחר־כך הוא אמר לי שזה טיון של כנר פלסטיני־אמריקאי. יש בקטע הזה שילובים מעניינים של מוזיקה ערבית אינסטורמנטלית וכלים אלקטרוניים, והכינור מאוד בפרונט. סאונד מאוד מיוחד".
מוזיקה שאהבת בעבר וחזרת לשמוע בתקופה האחרונה?
"התגלגל לידי לאחרונה ספר מאוד נישתי על הילדות של בוב דילן. נישתי ברמה שפרק שלם מוקדש לרבי שהעלה אותו לתורה בבר־מצווה. ידעתי שהשם המקורי של דילן זה רוברט צימרמן, אבל בספר נכתב שהשם המקורי באמת, שאיתו הוא עלה לתורה, הוא בכלל ׳שבתאי זיסל׳. אניוואיי, כל הטריוויה הזאת הציתה בי את אהבתי משכבר הימים ומצאתי את עצמי נובר בבוטלגים נדירים של בוב דילן בשבוע האחרון".
התגלית המוזיקלית הכי טריה אצלך?
"Bohren & Der Club Of Gore נפלו לי מתחת לראדר. הכרתי אותם דרך תגובה ביוטיוב על האלבום שלי, מישהו כתב שזה הוויניל הראשון שהוא הזמין בעשר שנים האחרונות מאז האלבום שלהם. הייתי חייב לבדוק במה מדובר. זאת להקת ג׳אז־מטאל הולנדית. אפשר לדמיין הרבה כיוונים בעייתים שהשילוב הזה יכול להוליד… אבל הסאונד של הלהקה הזו מדוייק להחריד ולגמרי לא הדבר הראשון שהיית מדמיין. הם מתארים את עצמם כ'ג׳אז רדוף רוחות', וזה בדיוק איך שהמוזיקה שלהם נשמעת".
ההמלצה המוזיקלית הכי מוצלחת שקיבלת לאחרונה?
"חבר טוב המליץ לי להקשיב ל־Meridian Brothers. מהרגע הראשון אהבתי מה ששמעתי. הלהקה הקולומבינאנית משתמשת בתזמורים מאוד מעניינים של כלי־הקשה, סינתים ושירה בסגנון קומביה. התוצאה היא פסיכדליה לטינית מקורית מאוד. הבנתי גם שההופעה מצויינת ואני מחכה שתיקרה בדרכי".
הסוד המוזיקלי האישי שלך?
"ריו קוואסאקי, אמן יפני שפעל מתחילת שנות ה־70 והלאה. היה חלוץ בסאונד פיוז׳ן יפני, שהוביל גם את שאר העולם באותה תקופה. הוא עבד בשיתוף פעולה עם חברות כמו קורג ורולנד, שעוסקות בבניית כלי נגינה וסינתיסייזרים, ביחד הם פיתחו כלי שנקרא גיטרה סינתיסייזר. במבט לאחור הכלי הזה לא ממש תפס, אבל הסאונד במוזיקה של ריו מאוד מיוחד וחדשני לאותה תקופה. אפשר לשמוע שהוא כל הזמן ניסה לחשוב הלאה, לאן המוזיקה יכולה להתפתח".
משהו להוסיף?
"מוזמנים להקשיב לאלבום החדש שלי".
יוני מירז יופיע ב־6.9.23 ברפי שבתדר, תל־אביב בהופעת השקה מקומית חגיגית לאלבום הבכורה שלו, וגם בפסטיבל אינדינגב באוקטובר הקרוב.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
