"לא בפריז, לא בניו יורק, לא בכרכור, לא בשומרון, לא באיטליה גם לא בצפון – אז איפה הטוב שלך?". שאלה טובה, בהחלט יש תקופות כמו זו שקשה מאוד למצוא אותו, את הטוב ואת איפה שמרגיש טוב. מי כמו מיקה דוארי יודעת, מי ששרה את השורה הזו באחד הפזמונים המתוקים והמדבקים שבין שירי אלבומה החדש, אני בעצמך, ומי שעל אף גילה הצעיר כבר הספיקה לשוטט לא מעט ולצבור חוויות חיים וראיית עולם יוצאות דופן, בלי לדעת הרבה נחת אך עם יכולת נפלאה לכתוב ולטוות עולמות קטנים ומכשפים דרך המוזיקה שלה.
דוארי גדלה בנוף פתוח וירוק לדבריה, אך נוף מתחלף, כשלמעשה היא ושבעת אחיה נדדו בין קרוב ל-20 בתים בשנות ילדותה. היא מתארת את החוויה כמסעות צועניים, ומספרת, "כל מה שהיה סביבי היה רק תירוץ כדי לכתוב עוד שיר, כל העולם היה קיים למען השיר הבא שלי". הילדות הלא־שגרתית והשאלות הפילוסופיות שעלו בה אז עיצבו אותה כיוצרת יוצאת־דופן וזרמו ממנה בשירים, וכבר כשהייתה בת 19 והוציאה את אי.פי. הבכורה שלה הנמלים חזרו למטבח, בו השתתפו גם חמי רודנר ורונה קינן, ניתן היה לזהות שיש פה מישהי מיוחדת לשים לב אליה.
7 שנים אחרי, במהלכן גם יצא אלבום הבכורה של דוארי במבה באיקאה שחשף את התופעה למעריצי אינדי־רוק/פולק רבים, ובשבוע החולף היא הוציאה כבר את אלבומה השני, אני בעצמך, שמוצא אותה במקום אחר ואחרי התפתחות אישית ויצירתית מורגשת. מסתמנת פה דרך, התבגרות מתועדת, כשהכנות והאותנטיות המשתפכות משיריה רק הולכות ומתחזקות. הניגודיות שנוצרת בשיריה בין מציאות לחלום, רגש מול היגיון ובגרות מול נאיביות, מבטאת תהליכים רגשיים לא פשוטים בצורה שממש קל להתחבר ולהצטרף אל החוויה האישית שלה דרכה, במיוחד בצירוף הקלילות המחמיאה של ההפקה המוזיקלית המינימלית אך מדוייקת ומחממת של עומר שונברגר. האלבום החדש הוא רגיש, עצוב, מתוק, נעורי, הכל נכון – אבל גם מיוחד ומתבטא בדרך משל עצמו.
אם טרם הכרתם אותה, האלבום השני של מיקה דוארי אני בעצמך הוא הזדמנות מצויינת להתחיל לעקוב, להתפתח איתה ולזכות לחוויית התבגרות דומה לזו שפיבי ברידג'רס מציעה, רק בעברית ובקרוב יותר ללב המקומי. שמחנו לארח אותה במסגרת התוכנית השבועית "הקצה שלי" לשעה של היכרות מזווית אחרת, דרך הבחירות המוזיקליות שלה, ולהכיר כמה מהשירים והיוצרים שהיא גדלה לצידם ודרכם, ביניהם שלום גד, פי ג'יי הארווי, אולי דנון, סוקו ועוד, לצד כמה מהשירים החדשים והיפים שלה:
אבל אנחנו תמיד רוצים לשמוע עוד. אז שוחחנו עם העורכת האורחת של השבוע על מוזיקה מהצד השני של המשוואה, כמאזינה, כדי ללמוד עוד על ההשראות וההשפעות המוזיקליות השונות שעוררו בה השראה.
התגלית המוזיקלית הכי טריה אצלך?
"ניר שלמה. אני מכירה אמנים בקצב שלי, לאו דווקא בזמן שהם 'מתגלים', אוהבת להיחשף אליהם מתוך מה שקורה לי בחיים באותה תקופה, אז למרות ששמעתי עליו כבר מזמן, אף־פעם לא ישבתי להאזין לשירים שלו בצורה רצינית עד לא מזמן. אבל היום יכולה להגיד שניר פגע בול בתקופה הנוכחית שאני בה עכשיו. זאת תקופה שיש לי זוגיות טובה, ומשהו בשירים שלו כמו 'השנה שלנו', 'מים עמוקים', 'לוליין', מעביר לי את הרגש הזה של דאגה, אהבה גדולה ומלאה באכפתיות, יחד עם שבריריות יפה כנה והבעת הקושי. הכל שם כל־כך אישי ובועט. בעיניי הוא מצליח להציג בצורה נורא כנה זוגיות שיש בה מאמץ אמיתי לעשות טוב. מצד אחד נורא חושף את עצמו ומצד שני בו־זמנית נותן לי תחושה שהכל בסדר".
מוזיקה שאהבת בעבר וחזרת לשמוע בתקופה האחרונה?
"I Thought I Was An Alien של סוקו. הכרתי אותה בדיוק כשעברתי לבית שאני גרה בו היום, סתם משיטוטים ביוטיוב. היא עוררה בי תחושה של חופש הכאב, שאפשר לצרוח ולבכות ולכאוב בתוך שיר, וזה לא הרגיש מדכא. בין אם זה כשהיא מדברת החוסר של אבא שלה בחיים שלה או על אהבה, זה כאילו שהיא לא באה לשיר 'יפה', אלא באה לבטא את עצמה, בצורה פיוטית נערית קברטית וטוטאלית. אני עפה עליה בטירוף, אפשר לומר, וחזרתי לשמוע אותה עכשיו כי נורא חם ורציתי להיזכר בחורף. היא נורא חורפית".
את מי הכי היית רוצה לראות בהופעה?
"פי ג'יי הארווי היא תופעה שמרגשת אותי כבר מגיל 15, שזה גיל שבו דברים משפיעים עלייך מאוד חזק, את בדיוק מתעצבת ומחפשת דמויות לחיקוי והשראה. כשאני שומעת שירים שלה יש לי בראש איזה דימוי קמאי כזה, כמו של חיה במערה, מלאת עוצמה. היא בדיוק הוציאה אלבום חדש, ואני אוהבת אותה כי היא פשוט יצור מקסים ומכשף שמרשה לעצמו להיות כל דבר שהיא, שזה משהו שהייתי שמחה ללמוד ממנה, וזה משהו שלא תמיד קל ליישם בפועל".
"בין אם זה במוזיקה עצמה או בלבוש, פי ג'יי הארווי אמיצה בעיני. למשל השירים שלה 'White Chalk', 'The Piano' וגם 'A Perfect Day Elise' ששילבתי בתוכנית שערכתי, כל אחד לוקח למקום אחר וכולם אהובים עליי מאוד. הייחודיות שלה גורמת גם לזה שאי־אפשר לחקות אותה, זוכרת שניסיתי לשיר כמה פעמים שירים שלה על הפסנתר ופשוט לא הצלחתי, זה כנראה סימן לייחודיות. הז'אנר שלה הוא אף־פעם לא ספציפי, אבל היא מאד ספציפית, ובגלל זה היא חד פעמית".
מתי בפעם האחרונה התרגשת משיר ששמעת באקראי?
"'החיים שלי פיגוע יפהפה' של אלון עדר, שיר הנושא מתוך האלבום החדש שלו, תפס אותי מיד. חושבת שבעיקר בכיתי והזדהיתי עם המקום השביר שאלון מבטא שם, לפעמים אני מרגישה שבירה נורא בעולם הזה, וזה מאד מנחם כששומעים ומכירים עוד כאלה שמרגישים שבירים, פגיעים, רגישים. זה נותן לגיטמציה להרגיש איך שאני מרגישה באותו הרגע, בלי לנסות לשנות כל רגע. הסוד שגיליתי בתקופה האחרונה הוא שמי שמרשה לעצמו להיות שביר הוא הכי חזק בעולם".
הסוד המוזיקלי האישי שלך?
"'Me at the museum, You in the Wintergardens' של Tiny Ruins. כל תקופה שיר אחד תופס אותי ולא עוזב, וכרגע הדבר הקסום הזה איתי. כמו אמא שלוקחת את הילד שלה לטייל ומספרת לו סיפור יפה מהחיים, ככה השיר הזה בשבילי. המנגינה, הקצב, הקול של הזמרת, הפשטות, הרגש והדרמה השקטה מרגיעים אותי ותוך כדי ממלאים אותי בהשראה לחיים. שמתי אותו בלופ בזמן שאכלתי אבטיח וכתבתי בהשראת המילים והמנגינה שיר לאהוב שלי".
ההמלצה המוזיקלית הכי טובה שקיבלת לאחרונה?
"קדימה, להמליץ לי מלא".
האלבום השני של מיקה דוארי, אני בעצמך, יצא בתחילת החודש וזמין כעת להאזנה בפלטפורמות השונות.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
