אף אחד לא אוהב להרגיש תלוי באוויר, אבל הנה אנחנו, מחכים להתרסקות שבסוף הנפילה, בין הרצפה לתקרה, מחכים לשריקת ההמרצה של המהפכה. המתח מתגבר והכעס בבישול עמוק, ואם יש מישהי שמבינה מה לעשות בעמדת הביניים המשונה הזו, זו רוית סלמון – שבאלבום הבכורה שלה מראה איך כעס יכול לייצר את קריאת החופש הכי משחררת ששמענו לאחרונה.
רוית סלמון הוציאה ב־14.2.23 את אלבום הבכורה שלה, בין התקרה לרצפה, אלבום צבעוני וגדוש שבעשרת שיריו מציג את האישיות של הגיטריסטית הזמרת והיוצרת, מלאת זוויות חדות ורכות, משוחררת מפחד ובושה. תביעת האצבע של יהוא ירון, שהפיק את האלבום, מורגשת ומתבקשת ביצירה ששותפה לזעם היומיומי ולחוסר העכבות המרענן של סלמון. הרוקנרול הבלוזי והריפים המסחררים מרגישים כמו מכת ברק, שעל גביה היא נוגעת בנושאים רגישים מגוונים בהם מתבטאת השונות שלה, התמודדויות עם מחלות נפש, יחסים עם ההורים ופריצת גבולות מגדריים, בכולם מורגשת הרגישות שלה לצד חוצפה חסרת מורא, והכל עם חיוך רחב ושובב שיודע שלמאזינות לא נותר אלא להתמגנט לאנרגיות המרעננות והמהפכניות שלה.
אלבום בכורה כזה בהחלט ראוי לחגיגה, ומחר – יום ראשון 26.2.23, רוית סלמון תגיע עם להקתה ללבונטין 7 להופעת השקה חגיגית ומחשמלת במיוחד. הצטרפנו לחגיגה והזמנו את היוצרת להשתתף בתוכנית השבועית "הקצה שלי", ולבחור למאזינות ומאזיני הקצה שעה מהמוזיקה האהובה עליה. תמצאו אצלה את פי ג'יי הארווי, The White Stripes, המכשפות, ZZ Top ועוד ממיטב הגיטרות והחשמל שמטעינים אותה לצד כמה מהשירים החדשים שלה:
אבל אנחנו תמיד רוצים לשמוע עוד. אז לקראת מופע ההשקה לאלבום החדש, שוחחנו עם העורכת האורחת של השבוע על מוזיקה מהצד השני של המשוואה, כמאזינה, כדי ללמוד עוד על המוזיקה שמעוררת בה השראה ומחלחלת ליצירה שלה.
מוזיקה שאהבת בעבר וחזרת לשמוע בתקופה האחרונה?
"רורי גאלאגר, אחרי הפסקה ארוכה שבה לא הקשבתי לו. היה גיטריסט ענק, שלפני שיצא לקריירת הסולו שלו היה חבר בלהקה Taste, שהיא גם מצויינת".
התגלית המוזיקלית הכי טריה אצלך?
"All Them Witches. להקה חדשה משנות ה־2000, אבל נשמעת לגמרי משנות ה־70, עם סולואים קורעים וסאונד מחוספס".
מה האלבום האחרון שהפתיע אותך?
"באיחור אופנתי, גיליתי את האלבום הראשון של אביתר בנאי. יש שם שיר שנקרא 'אבות ובנים', ויש בו את המשפט: 'מי יפרד ממי, אבא בוכה על בן בוכה על אבא', וזה צובט אותי. אני המון חושבת מי תמות קודם, אני או אמא שלי, וזה מפגיש אותי עם זה. בכלל, כל האלבום מדהים. לא ברור לי איך ילד בן 24 מסוגל להגיע לכזו רמה של כתיבה ושל כאלה לחנים מפותלים אבל זכירים".
מתי בפעם האחרונה התרגשת משיר ששמעת ברדיו?
"יצא לי לשמוע את 'Duncan' של פול סיימון. הסולו חליל שם… וואו".
ההמלצה המוזיקלית הכי טובה שקיבלת לאחרונה?
"Art Brut, סאונד מדהים ורועש. כשיש לי קשיים בוויסות האודיטורי, ואין לי לאן לברוח, אני נוהגת לשים אותם באוזניות".
הסוד המוזיקלי האישי שלך?
"Stray Cats, חד משמעית. מעט מאוד אנשים בארץ מכירים אותם והם להקה מדהימה. כמו אלביס פרסלי, רק ביותר מגניב, עם ריפים מטורפים בגיטרה ויותר פאנק. הייתי בהופעה של הסולן והגיטריסט שלהם, בריאן סטזר ב־2017 בצרפת, וכדי להגיע לשורות הראשונות שיקרתי שאחותי הקטנה, שלא קיימת, הלכה לי לאיבוד ואני מחפשת אותה. מישהי גילתה ששיקרתי ונתנה לי חתיכת אגרוף שהעיף אותי לרצפה, עד היום יש לי צלקת במצח, ממש־ממש קטנה, שרק חדי אבחנה ישימו לב אליה ורק בתאורה ממש מסוימת. ב־2019 חוויתי תיקון וראיתי אותו שוב מהשורה הראשונה במופע האיחוד של Stray Cats".
את מי הכי היית רוצה לראות בהופעה?
"יש כל־כך הרבה! אציין שניים שעולים לי ברגע זה: קורט קוביין, שהוא השפעה גדולה ואפשר לשמוע את זה גם במוזיקה שלי. כל ההתעסקות שלו בנפש, איך שהוא מבטא זעם שלפעמים לכוד בהרבה מאיתנו, והוא יורק אותו החוצה באמצעות הקול והאנרגיה המחשמלת שלו. אני זוכרת איך הוא קפץ על התופים, איזה רגע… האמן השני זה מייקל ג'קסון, שאני אוהבת מהילדות. הייתי אמורה לטוס להופעה שלו בלונדון, בסיבוב ההופעות 'This is it', אבל הוא נפטר חודש לפני… זה היה בסוף היסודי, לקחתי את זה קשה".
רוית סלמון תגיע מחר, יום ראשון 26.2.23 ללבונטין 7 תל אביב, להופעה חגיגית להשקת אלבום הבכורה שלה בין התקרה לרצפה. לרכישת כרטיסים לחצו כאן.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
