מרגע לרגע נדמה שהמדינה עומדת להשתגע, האדמה רועדת, להבות בוערות בקרביים וזעקות על חטאים נזרקות לשמיים, גורמות לנו לתהות מי בסיפור הזה באמת חוטאים. כבד עלינו, אבל בתקופות כאלה תמיד מצאנו מזור במוזיקה כבדה בהתאם, כזו שמסתכלת לשחור משחור בעיניים, ודבר טוב אחד שקרה במדינה הזו לאחרונה הוא האלבום החדש של Sinnery, שעושה בדיוק את זה, ועדיין יוצא מהשחור עם ראש מורם בהדבנג מפואר.
Black Bile הוא האלבום השני של להקת המטאל Sinnery, שהחלה את דרכה לפני קצת יותר מעשור במרתף של חנות מוזיקה בהרצליה, . "נעשה קצת מטאל ונראה לאן זה הולך", מעידים חברי הלהקה שחשבו בהתחלה, ולא תיארו לעצמם שבעשר השנים הבאות יופיעו על אותן הבמות לצד ענקיות בז'אנר כמו Kreator, Decapitated, Behemoth, Lamb of God ו־Bullet for my Valentine, או שיגיעו עם המוזיקה שלהם עד רומניה, קפריסין, רוסיה ועוד.
כברת הדרך שעשו חברי הלהקה יחד מורגשת היטב באלבום החדש, שיצא בספטמבר החולף בלייבל האמריקאי Exitus Stratagram, ובולט לא רק כגאווה מקומית, אלא גם בתוך השפע האיכותי שלמחוזות הסלאדג' והגרוב־דת' מטאל בעולם יש להציע. בעשרת השירים שבו, Sinnery שולחים יד אל הקרביים הבוערים, אוחז בשדים הפנימיים ומשתמש בזעם, חרטות וכאבים מהעבר בכדי לברוא את האנרגיות הכבדות מחדש, מוזיקה שקשה שלא להישאב אליה ולהרגיש בה את התהליך הכואב שנדרש.
כשהאלבום החדש עוד היה בחיתוליו ורק החל להתגבש, נודע לחברי הלהקה שחברם הקרוב חלה בסרטן – ארד אמיץ־לב ז"ל, פנים מוכרות ומאירות בקהילת המטאל המקומית שאסף סביבו אוהבים רבים בהתלהבות ואופטימיות מדבקת. בעודם משתאים אל מול הגישה החיובית הבלתי־מובסת של ארד, Sinnery תיעלו את הכאבים האדירים שבאו לתוך האלבום יחד עם השיעור האדיר שהוריש להם, להפוך את הרע שבפנים ליצירה, לטוב. Black Bile הוקדש לזכרו של ארד אמיץ־לב ז"ל, שנפטר שבועות ספורים לאחר שעבודתם על האלבום הסתיימה.
כן, זה בדיוק הפסקול הנכון לתקופה הזו, למאבק הפנימי שדורש למצוא אור בחושך, להפוך את הגועל שמצטבר בתוכנו למשהו יפה שאי־אפשר להסיר ממנו את האוזן. ביום שבת האחרון Sinnery השיקו את אלבומם החדש בבארבי תל־אביב, יחד עם הלהקות Ma'anish ו־Hotbox, והעדויות מספרות על ערב בלתי נשכח שלא נראים רבים כמוהו במחוזותינו. לקראת ההופעה, הזמנו את חברי Sinnery לשתף אותנו בטעם המוזיקלי הכבד אך מגוון שלהם ולבחור שעה של מוזיקה במסגרת התוכנית השבועית "הקצה שלי", שם תמצאו בין השאר את Code Orange, Black Sabbath, Power Trip, Meshuggah ועוד לצד כמה מהשירים החדשים שלהם:
אבל אנחנו תמיד רוצים לשמוע עוד. אז שוחחנו עם חברי Sinnery על מוזיקה מהצד השני של המשוואה, כמאזינים, כדי להכיר אותם עוד קצת דרך הגיבורים המוזיקליים והאלבומים שמתנגנים בפלייליסטים השונים שלהם.
מה האלבום האחרון שהפתיע אתכם?
"All That Was Promised של Hath. מאוד אהבנו את האלבום הקודם שלהם Of Rot And Ruin, מדובר על אלבום מטאל מודרני שלוקח המון ממחוזות הבלאק והדת', אבל עם גרוב מאוד עדכני. האלבום החדש שלהם מציג את הלהקה כמהוקצעת יותר מתמיד, אם זה בכתיבה של השירים או הסאונד של האלבום, שנשמע משמעותית טוב יותר. כיף לראות איך עדיין יש בז'אנר הזה הפתעות כאלה מלהקות שעדיין לא מלאו להן עשור".
מוזיקה שאהבתם בעבר וחזרתם לשמוע בתקופה האחרונה?
"Metallica. כמו הרבה מטאליסטים אחרים, גם לנו מטאליקה תפסה מקום חם בלב, לחלקנו זאת הייתה הלהקה הראשונה ולאחרים היא הפייבוריטית עד היום. עדיין, עם כמה שהיא עיצבה את הפסקול של החיים שלנו, אנחנו לא בהכרח מקשיבים למטאליקה כל יום. אבל לאחרונה, בצורה טבעית, חזרנו להקשיב למטאליקה יותר, בעיקר לאלבומים הראשונים שאנחנו אוהבים, ואם למדנו מזה משהו אחד בטוח, זה שהריף של 'Battery' הוא עדיין אחד הריפים הברוטאליים ביותר בז'אנר. מיליון ליטר אדרנלין בכניסה אחת לשיר".
את מי הכי הייתם רוצים לראות בהופעה?
"השאלה הזאת כמעט פירקה את הלהקה, אז בחרנו נציג אחד שיענה הפעם".
ליעם: "Meshuggah. קודם כל, זאת הלהקה האהובה עליי. מעבר לזה הם מביאים להופעה חיה משהו יוצא דופן משאר הז'אנר. זה מופע מרהיב של Tightness, סאונד וויזואליות, ואני לא יכול לחכות לתפוס אותם בלייב".
מי האמנ/ית או הלהקה שעשו לך את השנה ב־2022?
"Meshuggah והאלבום החדש שלהם, Immutable. בתור מעריצים גדולים של Meshuggah, לא ציפינו לאלבום כזה fresh, עם סאונד שונה מאלבומים הקודמים והאגדיים של הלהקה. יש אימפקט שמורגש כשאתה שם פליי על האלבום הזה, הסאונד שמגיע מיד אחרי ההפעלה מפוצץ את האוזניים ומאוד ממחיש מה כל־כך מיוחד בלהקה הזאת, שהיא ללא ספק חלוצה בז'אנר וכנראה תישאר כזאת עוד הרבה זמן. עבודת התופים היא כרגיל בסטנדרט הכי גבוה והריפים כבדים וזכירים".
התגלית המוזיקלית הכי טרייה אצלכם?
"Hexis, להקת הארדקור־בלאק מדנמרק. עושים מוזיקה כבדה, מודרנית ולא מתפשרת, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. שילוב סגנונות שקורה הרבה בשנים האחרונות ועובד כמו קסם".
מתי בפעם האחרונה התרגשתם משיר ששמעתם ברדיו?
אלון: "לרוב אני לא אקשיב לרדיו, אני מעדיף לרוב לשים את השירים שאני אוהב או איזה פליילסט רנדומלי שיפתיע אותי לעיתים ולעיתים אחרות יביא לי את הקלאסיקות שאני אוהב, בלי שאתכונן לזה, אבל לפעמים, כשאני מרגיש שלא בא לי שליטה בכלל על מה שאשמע בנסיעה, אני שם רדיו. בנסיעה רנדומלית לתל־אביב לפני כמה חודשים זה בדיוק מה שעשיתי, ונקלעתי לתחנת רדיו שניגנה את 'Vortex' של ניק קייב, אני מניח שזה היה כקידום להופעה המצוינת שהוא נתן בלייב פארק ראשון־לציון בקיץ האחרון. התלהבתי ממש לשמוע את השיר הזה, שאני אוהב בעיקר כי זאת הייתה בחירה שנויה במחלוקת – השיר בכלל לא נכלל בגרסא הרשמית של האלבום אליו הוא שייך. שיר מצוין וכל הכבוד לשדרנים ששמים מוזיקה לפי האיכות שלה ולא לפי הכרה בהכרח".
ההמלצה המוזיקלית הכי טובה שקיבלתם לאחרונה?
"SpiritWorld. קיבלנו את ההמלצה לאחרונה מפראנקו מ־Eternal Struggle. אלבום ת'ראש־מטאל/הארדקור בוייב מערבונים, שלגמרי בא בטוב".
הסוד המוזיקלי האישי שלכם?
"Rogue Taxidermy של Days N Daze. אנחנו לא חושבים שהרבה אנשים מכירים את האלבום הזה, אבל מי שאוהב מוזיקה ערומה, שמכילה כנות ברוטאלית, צריך להקשיב לזה. האלבום כולו מאוד מלודי, ויחסית לאלבום אקוסטי הוא די 'כבד', הטקסטים בו קיצוניים והכוונה ללא ספק עוברת. פולק־פאנק כן ולא מתפשר, בדיוק כמו שצריך לעשות אותו. מהאלבום הזה למדנו עד כמה טקסט בגובה העיניים, שמעביר את הרגשות הכי קיצוניים שלנו, יכול לחבר אותנו למוזיקה".
משהו להוסיף?
"תודה רבה שאירחתם אותנו, מקווים שהבאנו כמה יציאות שיכירו מוזיקה חדשה לקוראים או יחזירו אותם לאלבום אהוב שקצת שכחו ממנו. אם אתם אוהבים מוזיקה כבדה או פשוט הופעה שגורמת לכולם לזוז, בואו לשבור איתנו בהופעות!".
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
