הידיעה על המוות המצער של מימי פארקר, שנפטרה אתמול בגיל 55 אחרי מאבק של שנתיים בסרטן השחלות, השליכה אותי ישר אל ההתחלה והסוף של Low, ההרכב שלה ושל בעלה אלן ספרהוק. בהתחלה היה את "Lullaby", אפוס של 10 דקות מתוך אלבום הבכורה שלהם שהוא כנראה הפעם הראשונה שבה שמעתי את הקול המרסק של פארקר לבד, ללא ההרמוניה המהדהדת של ספרהוק. היא המעיטה במילים גם בתוך שיר הערש הארוך ההוא, הזמינה אותך להיכנס למיטה לרגע ולהרגיש את הכאב. כבר משם היה ברור שבעולם המינימליסטי והמטושטש של הלהקה, תפקידה של פארקר המתופפת היה לנווט את ספינת הרפאים השקטה שנעה בין המילים והצלילים המבודדים של השירים שלהם.
מתוך הערפל
בעבר היא סיפרה שבילדותה במינסוטה היא הייתה שרה מגיל קטן עם אמה שניגנה בגיטרה. סביר להניח שמשם היא סיגלה את היכולות המנחמות של המוזיקה שלה. "אל תיתן לזה להישרף", היא שרה ב־"Lullaby", ואז כמו תמיד הייתה בתחינה הזאת משהו שהיה אמור להיות מדכדך אבל בפועל היה מרים – כשהמנטרה של יוצרי הרוק הגדולים ביותר של התקופה הייתה לשרוף ולהעלים את כל השדים שמסביבם, האיטיות הפיזית והפילוסופית של פארקר וספרהוק הזמינה אליה את האפלה, קיבלה אותה כדרך היחידה להביא את האור.
המנטרה הזאת לא הייתה תמיד נוכחת לאורך הקריירה של הלהקה, שתמיד חיפשו דרכים להרחיב ולהמציא את עצמם מחדש, אבל היא הפכה להיות המוטיב הגדול ביותר של החלק האחרון שלה. בשני האלבומים האחרונים והמופתיים שהוציאו, הם גילו מחדש את היכולת שלהם לנווט דרך זמנים מורכבים. Double Negative המפורק מ־2018 היה תגובה לטראומה של עליית טראמפ לשלטון שנתיים לפני כן. בין קרעי הנויז־אמביינט השבורים אליהם הושלכו שירי האלבום, "Fly" הציג שוב את הקול החד והבהיר של פארקר, מפלח את הרעש כמו קרן שמש שבוקעת מתוך הערפל. פעם נוספת, היא ייצגה את הנחמה בתוך החזון העגמומי והכבד של הלהקה.
הדבר החשוב ביותר
HEY WHAT מ־2021, אם כך, מרגיש כמו אקורד הסיום המושלם למסע שעברו יחד פארקר וספרהוק. כשבחרתי אותו לאחד מאלבומי השנה המוחלטים שלי בשנה שעברה, כתבתי שהם הצליחו "להשתלט על הכאוס" ששרר פה במשך שנתיים שלמות של מגפה ומשברים וסערות. המוזיקה שלהם לא הייתה רק נעימה או רק רועשת – אלו היו מלודיות יפהפיות שנולדו מתוך צלילים מכוערים, ולהפך, רעש קקפוני שמצא הכלה ובית. מדובר באלבום שהוקלט בזמן אבחון המחלה של פארקר, והוא מרגיש כמו מחווה נאמנה להתעקשות שלה למצוא את האור גם כשהחושך מאיים לבלוע אותנו כליל.
מרגעה הראשון ועד האחרון, זאת האג'נדה שתיזכר לנצח עם היצירה של פארקר. "שתפו את הרגע הזה עם מישהו שצריך אתכם" נכתב בהודעה של הלהקה על מותה בטוויטר, "אהבה היא באמת הדבר החשוב ביותר". זה מרגיש כמו העיזבון האמיתי של הזמרת הכל כך מיוחדת הזו – האור שלה ימשיך לזרוח במקומות ובזמנים האפלים ביותר.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
