חיפה תמיד ידעה לייצר להקות פאנק כמו שאף עיר אחרת בסביבה לא הצליחה. משהו בעיר הפועלים האדומה ואוויר המפעלים בין הנמל להר, הניע מסורת של להקות וקונספטים שבלעדיהם הפאנק הישראלי לא היה מה שהוא היום, ועד היום ממשיך להפתיע. Good Intentions והאי.פי. החדש שלהם שיצא אתמול, Shy Way to Hell, מראים שגם היום לפאנק־רוק החיפאי יש הרבה מה לומר – רק העטיפה היפהפיה שלו, שאייר רוי סיגל, אומרת כל כך הרבה על העיר וההווי החיפאי, במבט שמתחבר היטב לטון של האלבום ככזה שמבקר ומדבר על קשיים ממשיים עם המון הומור וחמלה.
Good Intentions החלו את דרכם המשותפת כלהקת פופ־פאנק/פאנק־רוק צעירה ומבטיחה ב־2016, ואחרי כמה שינויים בהרכב, איתמר סינמנס (גיטרה) וטומי בוירצ'יק (תופים) צירפו אליהם לאחרונה את הבסיסט אור ליטמן, לקראת האי.פי. החדש והשלב הבא שלהם כלהקה. ההרמוניות הקוליות הרבות והנגינה המהירה והמדוייקת מראה עד כמה ההרכב החדש מיהר והיטיב להתגבש.
אלבום הבכורה שלהם יצא לפני שלוש שנים תחת הכותרת המבריקה Good Intentions – Bad Results. באי.פי. החדש, הטריו החיפאי לקח את הדרך הביישנית לגיהנום, שכידוע רצופה בכוונות טובות, ובניגוד להייוויי המפורסם והמלהיב של AC/DC, נשמעת אנושית ויומיומית, מרוצפת במתחים ובשאלות שעולים מהצמתים התכופות שכולנו פוגשים בחיים. אמנם, הדרך לצד Good Intentions היא כיפית וזורמת, קצרה ולעניין, מהירה, קליטה ומרוממת, והולכת בעקבותיהם של גיבורי פאנק מודרניים כמו ג'ף רוזנסטוק, בהתבוננות לא מתייפייפת ומלאת חן על השינויים שעוברים על כולנו עם השנים, ההתבגרות, החלומות, ההתפכחות והכוונות הטובות שמשנות פנים.
הערב ב־21:00, קצת יותר מ־24 שעות אחרי צאתו הרשמית, Good Intentions יחברו אל קו לילה, שהוציאו החודש גם הם אלבום חדש ומפנק לחובבי הז'אנר, לחגיגת פאנק נדירה במחוזותינו בלבונטין 7 תל אביב. עד אז, תוכלו לשמוע את האי.פי. החדש בן 12 הדקות לפחות 10 פעמים או, לחלופין, תוכלו לשמוע את הסט המצויין שחברי הלהקה ערכו במסגרת התוכנית השבועית "הקצה שלי", עם לא פחות מ־31 שירים וביניהם Turnstile, Weezer, Kill the Drive, Not On Tour, מופע הארנבות של ד"ר קספר, שני/אחרון/אוקטובר, אדי מרפי ואפילו קארדי בי:
אבל אנחנו תמיד רוצים לשמוע עוד. אז ביקשנו מהעורכים האורחים של השבוע לספר לנו על עצמם מהצד השני של המשוואה, כמאזינים, ולשמוע עוד קצת על מה שמתרחש בפלייליסטים השונים שלהם.
מוזיקה שאהבתם בעבר וחזרתם לשמוע בתקופה האחרונה?
איתמר: "הפוסטר של הפסטיבל When We Were Young שהתפרסם לא מזמן, החזיר אותי למלא פאנק־רוק ופופ־פאנק מסוף הניינטיז, תחילת אלפיים, ויותר מכל לאלבום Through Being Cool של Saves the Day".
טומי: "חזרתי לשמוע הרבה Less Than Jake כי התחלתי לנגן בלהקת סקא־פאנק בשם 'וואלה לא יודע'".
אור: "Weezer. שנה שעברה נכנסתי אליהם עמוק יותר, במיוחד עכשיו כשהם הוציאו מדי עונה אי.פי. חדש בסדרה בשם SZNS, נשאר עוד אחד בחורף ואני מחכה לו, בעוד ששלושת הקודמים ממש היו עבורי פסקול של כל עונה השנה".
ההמלצה המוזיקלית הכי טובה שקיבלתם לאחרונה?
טומי: "איתמר שלח לי לאחרונה איזו להקה מפציצה מצרפת בשם Dolores Riposte. כן, משהו טוב מצרפת! מי היה פאקינג מאמין…".
איתמר: "Nana Grizol ו־The Callous Daoboys".
אור: "פאבלו מוזס, בהמלצתו של חיים (הרשע) בנימיני. אמן רגאיי, ז'אנר שאני פחות חזק בו, אבל אהבתי את הוייב שהוא מביא. היה לי נעים לשמוע אמן בז'אנר שהוא לא בהכרח בוב מארלי, ועדיין למצוא עושר מוזיקלי ותדר שמרומם את הגוף והנפש".
התגלית המוזיקלית הכי טרייה אצלכם?
טומי: "לאחרונה גיליתי את Isac Jamba, מתופף שעושה ג'אז־סמבה ברזילאי. כמה סטייל יש לבן אדם הזה!".
אור: "Ozma, איזו להקה מרעננת! מת על הסאונד הזה של Moog, או איך שקוראים למקלדת המגניבה הזו, וכשזה מתלבש על ז'אנרים של פופ־רוק כיפיים אז התענוג אפילו גדול יותר".
איתמר: "Prince Daddy and the Hyena. שילוב מטורף של סגנונות, מלוכלך ופופי בו־זמנית".
את מי הכי הייתם רוצים לראות בהופעה?
אור: "שנים אני מכוון לראות את Slipknot ואת פול מקרטני, ואת סליפנוט זכיתי לראות הקיץ, אז אין פה שאלה. ממש מקווה שייצא לי לראות את מקרטני עוד בגלגול הזה של שנינו".
איתמר: "The Weakerthans, להקת אינדי־רוק של הבסיסט הראשון של Propagandhi, הליריקן הכי מרגש שיש".
טומי: "מטאליקה, לייב בסיאטל ב־1989".
מה האלבום האחרון שהפתיע אתכם?
איתמר: "לכבוד יום התקליט האחרון, יצא אוסף של חברת 'התקליט חיפה' שכלל שלוש להקות – מייק והגולדסטרים, צאל יונגרייז עם להקת ההדים ופרפר אטומי, וזה מטורף, מה שהיה פה ונעלם עם השנים".
אור: "OK HUMAN של Weezer. בשנה שעברה, בין ים של חומרים שהם מוציאים, הם הוציאו את הפנינה הזו בתקופת הקורונה, יצירה שמשלבת גם עבודה עם תזמורת סימפונית וכמה מהשירים הכי יפים שלהם בקריירה לטעמי".
טומי: "God’s Country של Chat Pile. האלבום הזה הפתיע אותי בכמה שהוא כן ופשוט, ושיכנע אותי שאפשר להמשיך ולחדש מוזיקלית גם בז'אנרים שנתפסים כשחוקים. ראיתי שגם ליאם מלהקת Nūr הזכיר את Chat Pile בראיון שהם עשו בקצה, וכנראה משהו באוירה ה'מייאשת' באלבום הזה מדבר אלינו, החיפאים. אם יש לכם חור בלב ו/או בנשמה, האלבום הזה ימלא אותו יופי".
הסוד המוזיקלי האישי שלכם?
אור: "האלבום השני (הכחול) של מופע הארנבות של ד"ר קספר, בעיניי האלבום הישראלי הכי טוב שיצא פה, לפחות בשנות ה־90, וגם הכי סודי שלהם, הכי לא מוערך והכי מיוחד שהם עשו לדעתי עד היום".
טומי: "להקת Macabre. בעקבות הסדרה החדשה על ג'פרי דאהמר, ניגשתי לשמוע את האלבום שהלהקה כתבה עליו בשנת 2000 ומשם צללתי אליהם עוד קצת. הם קוראים למוזיקה שלהם Murder Metal. עכשיו יש לי סיוטים בלילה, אבל אני משום מה נהנה מזה".
איתמר: "פאוור־מטאל ולהיטי אייטיז".
משהו להוסיף?
"יוצא לנו אלבום חדש בשם Shy Way to Hell ואנחנו מזמינים את כולם\ן לשמוע אותו ללא הפסקה".
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
