״ז׳אן קונפליקט ומינימל קומפקט היו בתי הספר הכי גדולים שהיו לי בחיים. חוץ מזה, מבחינת ההתפתחות המוזיקלית שלי פה בארץ מאז שחזרתי – שום דבר לא קרה. כל ההתפתחות המוזיקלית שלי קרתה לי בחו״ל״ (פורטיס, מתוך הסרט ״1999?״)
באפריל 1998, אחרי יציאת ״רץ על הקצה״, פורטיס ושלומי ברכה יצאו לסיבוב הופעות. בניגוד לסאונד האנגלי והמעודן יחסית של האלבום, המופע היה הרבה יותר מכוסח, גאראז׳־פאנק מהיר ואנרגטי. בניגוד לאלבום, שבו פורטיס שר לבדו, על הבמה הם שרו יחד, שווה בשווה.
כראוי לרוח השוויונית, ברכה הביא גם כמה נכסים משלו. לצד הלהיטים המוכרים של פורטיס (״אין קץ לילדות״, ״את לא״, ״ניצוצות״ וכן הלאה), הם ביצעו מספר שירים של משינה, ביניהם ״שלג צח״, ״דני״, ״איזה איש״ ושיר שהתלבש על פורטיס כמו כפפה ליד: ״בנות הים״.
מופע ההשקה עלה לא מזמן לרשת, בהקלטה מהרדיו, ושם אפשר לשמוע את העיבודים הסוערים (כמו גם אירוחים של איגי וקסמן ודנה ברגר):
אחרי מספר חודשי הופעות, נראה היה שהעסק לא מתרומם. ברכה המשיך הלאה והתחיל לעבוד עם ההרכב בתריי זוזי, ועם ערן צור על מה שהפך להיות האלבום תכלית בתחתית. הוא גם הקליט שיר סולו ראשון, ״מחמיץ״, לקראת אלבום שהושלם רק כעבור ארבע שנים. פורטיס־ברכה הקליטו רק עוד שיר אחד ביחד, ״טס במטוס סילון״. השיר הזה הוקלט במהלך סיבוב ההופעות, בסגנון קצת יותר כבד מרץ על הקצה. הוא יצא רק באוגוסט 1999, באוסף של הד ארצי בשם רוק&רול.
שנת 1999 הייתה שנה של שינוי עבור פורטיס, וגם עבור המוזיקה הישראלית. את החצי הראשון של השנה פורטיס העביר בהופעות עם ברכה, שלא פוצצו מועדונים אבל הצליחו איכשהו לסחוב. באותה תקופה, החל להתלוות אליו הבמאי ישראל ירושלמי במטרה לצלם עליו סרט תיעודי. הסרט, בשם המתבקש ״1999?״, יצא כעבור שנתיים ומציג בצורה מעניינת את השינוי האמנותי שפורטיס עבר בתקופה ההיא.
ברוח התקופה, מדובר בסרט נטול עלילה של ממש: מעין מסע שוטטות עם פורטיס בהופעות, באולפן, בבית וברחובות תל אביב, לרוב ליד שלטי בחירות עם קצת אמירות על ביבי ועל פוליטיקה. בין לבין, שתולים קטעי ראיונות שבהם פורטיס מדבר על הקריירה שלו עד כאן, עם כמה תובנות מעניינות.
בשיחות האלה הוא נראה מעט משועמם. שנות השמונים, העשור המעצב שלו, היו אז זיכרון יחסית קרוב, אבל הוא מדבר עליהן כמו על נוסטלגיה שלא תחזור. האמירה על חוסר ההתפתחות שלו מאז שחזר לארץ נראית כמו ביטוי של חשש להפוך ללא רלוונטי. שנה לפני הסרט הזה פורטיס התראיין לסדרה ״סוף עונת התפוזים״. גם שם הוא שטח את ההיסטוריה הפרטית שלו, וסיפר שעד היום הוא כותב על החוויה של להיות מוזיקאי באירופה.
וגם אוסף בולים
החזרה שלו לעבר קיבלה חיזוק משמעותי עם פרויקט שיזמו נענע דיסק והד ארצי: אוסף לפורטיס, או בקיצור, אוספורטיס.
בתור מוזיקאי לא שגרתי, גם האוסף של פורטיס היה לא שגרתי במבנה שלו. הוא התחלק לשלושה דיסקים: סינגלים, שלנו, וגם אוסף בולים. סינגלים, כשמו כן הוא, איגד 14 להיטים גדולים מכל 21 שנות הקריירה המוקלטת של פורטיס, מפלונטר, דרך פורטיסחרוף, האחים פורטיס ועד פורטיס־ברכה. שלנו היה אסופה של שירים נסתרים או קצת פחות בולטים, עם טאץ׳ יותר אישי של פורטיס בעריכה.
וגם אוסף בולים היה אוסף קטעים נדירים, שרובם מעולם לא יצא לאור רשמית. ״אינקובטור״ בהופעה עם תמוז, הדמו הביתי של ״דבש״, ״תני לי את זה״ שלא נכנס לפלונטר, ״Wanted״ של SOB, הדמו האולפני עם סחרוף ״נקמת הטרקטור״, שני קטעים בהופעה עם יוסי אלפנט, דמו עם אורן קפלן מימי האחים פורטיס, ועוד.
אוספורטיס היה הפקה מושקעת ויוצאת דופן. פורטיס התגייס למשימה, שיתף פעולה, השתתף בעריכה, פתח ארכיונים וסיפק תמונות נדירות לחוברת. אבל את הדבר החשוב ביותר הוא לא עשה לבדו. בחודש מאי 1999 זה סופסוף קרה: באולפן אחד התכנסו גיל סמטנה, יובל שפריר, ז׳אן ז׳אק גולדברג, ברי סחרוף ורמי פורטיס.
המפגש, שתועד בסרט ״1999?״, הוליד שלושה שירים חדשים עבור אוספורטיס, והכרזה על הופעת איחוד של פורטיסחרוף בתאריך הסמלי 9.9.1999.
״עצבות״, בלדה עדינה עם ליווי מינימליסטי, היה השיר שסגר את הדיסק הראשון באוסף – סינגלים. שני השירים האחרים נכללו בדיסק שלנו. בראשון, ״אסמפיה״ עם שרון רוטר, כבר אפשר לשמוע את טביעת האצבע של אלידע רמון, מי שהקליט את נגיעות והיה אחד ממעצבי הסאונד שלו. היופי בשיר הזה הוא השילוב של הביט ההיפ הופי עם הסטייל המשונן של פורטיס.
השיר השלישי היה סגירת המעגל של פורטיסחרוף עם סיפורים מהקופסא. הם קראו לו ״סיפורים מהתחת״. זה שיר שנשמע מאוד ״פורטיסחרופי״. לא רק בטקסט הפוליטי־חברתי ולא רק בשירה המשותפת שלהם, אלא גם בגיטרות המנסרות ובפזמון הסוחף:
שלושת השירים האלה לא ממש מזכירים את האלבומים הקודמים של הצמד. למעשה, אפשר לראות אותם כהקדמה לעל המשמרת, האלבום המשותף הבא שלהם, שייצא רק כעבור שבע שנים. כמו אותו אלבום עתידי, יש כאן התכה מאוד מוצלחת של אלמנטים מקריירות הסולו של כל אחד מהם: ההפקה האלקטרונית של סחרוף עם הגישה התזזיתית של פורטיס. פורטיס עצמו היה מאושר במיוחד. בסרט ״1999?״ יש קטע שבו הוא מספר לבמאי שחזר מהאולפן עם ברי. הוא אומר, בחיוך רחב: ״השמעתי את זה לנעמי, והיא אמרה ׳בחיים לא שמעתי אותך ככה׳״.
מעצבי דעת הקהל
בהקלטות האלו השתתפה גם שרון רוטר. היא התחילה את דרכה בגיל 18 כמפיקת הופעות של סחרוף. תוך שנה היא כבר השתתפה בפסקול של ״קלרה הקדושה״ ושרה את ״הניצוץ״, הפכה לזמרת קולות רקע בהופעות שלו וב־1999 כבר התחילה לעבוד על אלבום סולו בהפקתו. בכלל, סחרוף היה פעיל מאוד בתקופה ההיא.
אם סיפורים מהקופסא ו־1900? הניעו גל של רוק ישראלי חדש, וסימנים של חולשה הצית את השילוב בין אלקטרוניקה לדיסטורשנים, נגיעות היה גם התחלה של משהו חדש במוזיקה הישראלית. קשה לשים את האצבע מה זה בדיוק היה, אבל בשנים 1999-2000, המוזיקה שהייתה בשדרה המרכזית של התרבות נשמעה שונה. קצת פחות שבלונית, קצת יותר נועזת. נגיעות הוכיח שאפשר ליצור אלבום מורכב מבחינת הפקה וסאונד שגם יצליח מסחרית ויקבל ביקורות אוהדות.
המעמד של סחרוף ככוכב על התחזק בזכות מעורבותו כמפיק, מעבד ונגן בשלל אלבומים מוערכים ומצליחים מאוד: מסמרים ונוצות של מיכה שטרית, זמן קסם של יזהר אשדות, חלולים של אביב גפן, אותו מקום אותה הרוח של עמיר בניון ועוד. הוא גם הפיק את שיר הסולו הראשון של שרון רוטר: ״נעים״, שנכלל ב״אוספ נענע מספר 4״.
האוסף ההוא הציג כמה קטעים מעניינים במיוחד של אינפקציה, יאפים עם ג׳יפים, צמד ראות (מאור כהן ורע מוכיח), לרוז, קרני פוסטל, רונן הופמן ועוד כמה הרכבים נשכחים. גם סחרוף היה שם, בקטע דראם׳נ׳בייס מפתיע שיצר עם רע מוכיח בשם ״הבולבול והקרחן״.
ניצן זעירא, מנהל נענע דיסק, הקים באותה תקופה חברת־בת בשם Kedma, והוציא בה לא רק את נגיעות אלא גם את טוב לנו יחד של מאור כהן, צעצועים מהבית ספר הישן של צמד ראות ואפילו את צלצולי פעמונים, אלבום הקאמבק המופתי של אהובה עוזרי. הסאונד ששלט בכל הריליסים האלה היה אותו שילוב חמקמק בין אלקטרוניקה לצליל רוקי ישראלי יחסית מותאם רדיו, עם תיבול מזרחי.
שלושת הפרמטרים האלה באו לידי ביטוי במיטבם ביצירת המופת של טיפקס: דיסקו מנאייק. קובי אוז והחבורה הגיעו לשיאם עם אלבום קונספט מופרע שנע בין דיסקו, טכנו, רוק, מוזיקה מזרחית והיפ הופ. הכל בטכניקת קאט אנד פייסט, עם המון הומור ובלי שום מחויבות לז׳אנרים או מוסכמות.
אוז היה נחוש להרחיב את הפילוסופיה מאחורי דיסקו מנאייק והקים לייבל קטן בשם ״לבנטיני״, שמטרתו המוצהרת הייתה, לדבריו, להקים ״אליטת אמנים אלטרנטיבית״. אוסף הבכורה של לבנטיני נקרא דליקטס לאוזניים, והציג שירי בכורה של הדג נחש, מרסדס בנד, בייב, פישי הגדול וקטעים חדשים של כנסיית השכל, חיים אוליאל ושמעון בוסקילה. לבנטיני נתן ביטוי מוגבר במיוחד להיפ הופ. ב־1999 זה כבר לא היה ז׳אנר של ילדים שמקודם במעריב לנוער. הרכבים חדשים קמו ואמנים חדשים נכנסו לסצינה. הייתה תחושה של עליית מדרגה.
אלבום הבכורה של הדג נחש, המכונה של הגרוב, יצא ב־2000. שבק ס׳, אחרי טיול בג׳מייקה, הוציאו את כנען 2000. זה היה ביטוי צנוע מאוד למה שהתרחש מתחת לראדר התקשורתי, בהאזנות ל״עסק שחור״ בגלי צה״ל, ובעיקר בערבי החישגוזים שייסדו חברי ההרכב הרביעייה הפותחת (שגם הוא, אגב, חתם בלבנטיני). האירועים האלה הולידו את גל הפריצה הגדול של ההיפ הופ המקומי שהובילו סאבלימינל, הצל ומשפחת תאקט.
מועדון החולמים
שני אלבומים נוספים שיצאו ב־1999 נתנו ביטוי לתופעות תרבותיות בולטות שלא ממש קיבלו ביטוי רחב. מנועים שקטים של אסף אמדורסקי הדהד את ימי הזוהר שחוותה תרבות הקלאב המקומית. היה בו מצד אחד את ההאוס הנקי של מועדונים כמו אלנבי 58 והאומן 17, אבל גם את הטכנו המחתרתי של הדינמו דבש והתמרז, שניסו להציג אלטרנטיבה ל״אומת הדאנס״, כפי שנהגו לקרוא לתל אביב של התקופה. כך תיאר את התקופה משה קוטנר, בסקירה על תרבות המועדונים המקומית עבור ״מסע אחר״:
״קיץ 2000 היה נקודת השיא של עולם המועדונים הישראלי, שרובו מרוכז בתל אביב. בכל שבוע הגיעו לביקורי עבודה התקליטנים הגדולים בעולם, ניגנו לקהל של אלפים וחזרו הביתה עם סכומי כסף אסטרונומיים. בעיר פעלו אז שני מועדונים מובילים, הקו מילניום ואלנבי 58, ומעוזי הקיץ שלהם על רצועת החוף, הפאצ'ה והאוקטופוס. השמועה על חיי הלילה התוססים של תל אביב התפשטה בעולם, ולא מעט צעירים אירופים באו לכאן לבדוק את הסצינה. מגזינים בינלאומיים הכתירו את ישראל כאחד מחמשת היעדים המומלצים לחופשת בילויים. סביב חיי הלילה, שרק כמה שנים לפני כן התקיימו כתת תרבות סודית כמעט, התפתחה תעשייה שלמה שכללה מגזינים ותוכניות רדיו וטלוויזיה, וגם תעשייה חוקית פחות של סחר בסמים. פחות משלוש שנים עברו מאז, וכבר הדיבור על התקופה ההיא מתובל בנימה נוסטלגית. למי שבא מבחוץ חיי הלילה התל אביביים של חורף 2003 נראים תוססים, אבל בעיני רבים מהמקומיים ׳זה לא מה שהיה פעם׳.״
שני בליינים בולטים במיוחד באותם מועדונים היו סחרוף ואמדורסקי. שניהם הצליחו לקחת את אותה חווית קלאבינג ולהכניס אותה למבנה מלודי של קטעי רוק־פופ מסורתיים. בזכות המלודיות הקליטות של ״עיר של קיץ״ ו־״15 דקות״, קטעים כמו ״זה לא יכול להיות שאף פעם אין יריות״ ו״ממטרים קלים״ הצליחו לרדת חלק יותר בגרון.
לצד המלחמה בין הדאנס והטכנו, התפתחה תרבות ריקודים מסוג שונה – מסיבות טבע. הם נתנו ביטוי לז׳אנר שהפך אולי לדבר הכי ישראלי במלוא מובן המילה: הטראנס. התרבות הזאת קיבלה חיזוק משמעותי מהתרמילאים שחזרו מהודו ואת הביטוי שלה ברדיו הישראלי היא קיבלה באלבומו השני והמפתיע של אביתר בנאי, שיר טיול.
בנאי חזר ממסע רוחני ואישי בהודו ויצר אלבום יוצא דופן, מהורהר ופילוסופי ששילב אמביינט, דראם׳נ׳בייס, טראנס וטכנו. שיר טיול נכשל מסחרית, אבל השפיע על דורות של יוצרים, וגם מתח עוד קצת את גבולות האוזן המקומית. עוד על התקופה אפשר לשמוע בספיישל על 1999:
בתוך כל הכאוס הז׳אנרי הזה, פורטיס הצטייר, לפחות מבחינת הדימוי, כרוקר של הדור הישן. עיתונות התקופה נהגה להשוות, באכזריות לא קטנה, בינו ובין סחרוף ולייצר מצג של היתלות של פורטיס, ה־has-been, בסחרוף, המלך החדש. הדימוי הזה לא יכול להיות רחוק יותר מהמציאות.
למעשה, פורטיס וסחרוף לא הפסיקו את הקשר האישי ביניהם. אבל מבחינה מקצועית שניהם הבינו שהם צריכים את הריחוק הזה כדי למצוא את עצמם. סחרוף מימש את פוטנציאל הכוכבות שלו, ופורטיס חזר למימדים שמתאימים לו כאמן שוליים בועט. האיחוד מצא אותם במקום מאוד שלם, לחוד וביחד.
ב־9.9.99, עלו על הבמה בסינרמה בתל אביב, לראשונה מזה שש וחצי שנים, סחרוף ופורטיס. המופע סקר את דרכם המשותפת מאז ימי סיפורים מהקופסא ועד אותה נקודה. שלושה הרכבים התחלפו על הבמה – שפריר־גולדברג־סמטנה, האחים פורטיס, הרכב נגיעות, וגם שלומי ברכה ורע מוכיח הפציעו לרגע.
מהלהיטים הגדולים של תחילת העשור דרך שירי הסולו הבולטים של כל אחד, עם מזכרות קטנות ממינימל קומפקט (״Autumn Leaves״ עם ברי בתפקיד סמי) ופוריין אפייר (״Misunderstanding״, ״Jounieh״) ועד ל״סיפורים מהתחת״ החדש – פורטיסחרוף מעולם לא נראו כל כך שמחים ונלהבים לחזור ולנגן ביחד. מכאן והלאה היחסים ביניהם יעלו שלב. כמעט בכל אלבום של פורטיס ברי ייקח חלק, גם אם סמלי, כמו מלאך שומר שתמיד נמצא בסביבה.
העולם האמיתי
האיחוד בין פורטיס וסחרוף נטע גם תקווה לאלבום משותף שיניע, שוב, את הגלגלים בסצינה המקומית. אבל שנה אחרי האיחוד הזה כלום כבר לא נשמע אותו דבר.
באוקטובר 2000 פרצו מהומות בין יהודים לערבים, שהתחילו בירושלים והתפשטו לכל רחבי הארץ. זאת הייתה נקודת הפתיחה לשלוש השנים האכזריות והרצחניות של האינתיפאדה השנייה. האינתיפאדה השפיעה לא רק על שגרת החיים של הישראלים, שהפכה גיהנומית ממש, אלא גם התרבות יישרה קו מהר מאוד.
הסאונד הסוער והחדשני של נגיעות, ההיפ הופ, הדאנס והטראנס פינו את מקומם לצליל הרבה יותר מתון. הפקות אקוסטיות, עם נגיעות אלקטרוניות עדינות, דברים שאפשר לנגן אחרי פיגוע, שהיה למרבה הצער מאורע די תדיר באותה תקופה. גם תרבות ההופעות, המסיבות, האמנים מחו״ל שהגיעו – הכל הוריד הילוך. כמעט נעלם לגמרי.
בספטמבר 2001 הוקרן בסינמטקים הסרט ״1999?״. סרט שנראה, בעיקר בהקשר הפוליטי, שריד לימים רחוקים. פורטיס הציג בסרט שני שירים חדשים, שאותם הוא השמיע בגרסאות דמו שהוקלטו באולפן הביתי שלו. הראשון לא יצא מעולם רשמית. זה הפזמון שלו: ״לא, לא יצליחו להוריד אותי, כי הגבעה הזאת היא רק שלי״. פורטיס סיפר: ״כתבתי את השיר הזה כאילו אני אתמול התחלתי לעשות מוזיקה. הרגשתי כמו לפני 25 שנה״.
השיר השני הופיע בסיום הסרט. אנחנו נכיר אותו לימים בתור ״חצי אוטומטי״. המצלמה סטטית על פניו של פורטיס בזמן שהדמו מתנגן. רוב הזמן הוא בוהה בריכוז, קצת מזמזם את המילים, אבל בשלב מסוים הוא מחייך, מרים אצבע ומצטרף לעצמו במשפט: ״וזוהי לא סטייה זמנית!״
בין המפגש המחודש עם סחרוף לפרוץ האינתיפאדה, שגזרה על כולם סוג של התכנסות פנימה, פורטיס חזר לנקודת ההתחלה. הוא התחיל לכתוב, כמו אז אחרי הצבא, שירים פשוטים וחשופים. מהשירים האלה הוא יגבש את אלבומו האישי והחושפני ביותר, האלבום שימציא מחדש את פורטיס: חצי אוטומטי.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
