הסיפור של פורטיס – פרק 14: איבדנו פתאום את הדרך לכאן
עטיפת האלבום "רץ על הקצה" של רמי פורטיס ושלומי ברכה

מאמרים

הסיפור של פורטיס – פרק 14: איבדנו פתאום את הדרך לכאן

1997 היא השנה של היי פייב, אייל גולן ו״נגיעות״ - אבל גם רגע החיבור בין פורטיס לשלומי ברכה

תומר קריב 28.04.2021

פורטיס: ״בשבילי שלומי הוא להטוטן. כותב ומלחין שמוציא תחת ידו להיטים. במשינה זה היה יחד עם יובל, אבל תמיד הייתה לי תחושה שהוא האחראי העיקרי ל׳בלאגן׳ של משינה״.

שלומי ברכה: ״נפגשנו כמעט במקרה על אותה טיסה לספרד. נחתנו במדריד, שכרנו רכב ביחד והתחלנו לחרוש את ספרד. על הצוק בגיברלטר החלטנו לעשות תקליט משותף״.
(מתוך הקומוניקט שצורף לסינגל ״חול״, 22.2.1998)

1997 הייתה שנה בסימן של שינויים והתחדשויות בחייו המקצועיים של רמי פורטיס. תשע שנים אחרי שהוחתם כאמן הראשון אי פעם בחברת התקליטים נענע דיסק, הוא עזב אותה. בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד שנים הוא היה משוחרר ממחויבויות לחברת תקליטים, ללהקה או לשותף מוזיקלי.

כצעד ראשון הוא הופיע כשחקן, לראשונה מאז סרטי המחתרת של שולץ, בסרט הטלוויזיה ״בן גוריון״. הסרט, שאת התסריט שלו כתב אסי דיין, גולל חמישה סיפורים המתרחשים בשדה תעופה. פורטיס שיחק אב מודאג שמחפש עם אשתו (רונית אלקבץ) את בנו שמחזיק בכוחות על טבעיים (אליעד נחום). הסרט נשכח מאז, אבל פורטיס המשיך לנסות ולאתגר את עצמו.

עוד באותה שנה הוא השתתף כנגן גיטרה באלבום היערות המתוקים של רותי פארן (לימים רותי אלאל, בת הזוג של קורין אלאל). המפיק המוזיקלי של האלבום היה שלומי ברכה. הקשר ביניהם נוצר עוד בשנת 1996 כשפורטיס, בתיווכו של שוקי וייס, הזמין את ברכה להתארח בהופעה של האחים פורטיס. בהמשך, בעקבות אותה טיסה מדוברת לספרד, הם התחילו גם ליצור יחד.

בתיווכו של יעקב גלעד, פורטיס־ברכה הוחתמו בחברת הד ארצי. בשלב הזה, למרות שלהקות צעירות עדיין הוחתמו, חברות התקליטים כבר היו הרבה פחות נלהבות לגבי גיטרות. מה שעבד היו דברים יחסית סולידיים. פחות רוק, יותר פופ אמצע הדרך.

החיבור בין פורטיס וברכה לא נחשב מסחרי במיוחד, אבל ייתכן שהד ארצי הרגישה חייבת לחברי משינה, שהוציאו בה את שני האלבומים האחרונים שלהם וגם את אלבום הסולו של יובל בנאי. מעבר לזה, באמצע העשור החברה שימשה בית לרצף של ״אמני רוק מתבגרים״, כמו דני סנדרסון, גידי גוב, דני ליטני וכמובן שלמה ארצי, שהוציא בה את אלבום ההופעה המצליח שלו. אולי גם פורטיס נתפס כהימור דומה.

אבל אולי תשומת הלב של הד ארצי בכלל לא הייתה מכוונת לאזורים האלה. הפרויקט הגדול ביותר של חברת התקליטים הוותיקה, שחגגה ב־1997 50 שנה להיווסדה, היה הדבר הכי מעודכן בשטח: היי פייב. הניסיון הראשון לייצר להקת פופ במודל של טייק דאת והבקסטריט בויז. בוי־בנד ציוני גאה.

בין המזרח למערב

יעל לוי, מי שהחתימה בתחילת העשור את נושאי המגבעת והייתה סוג של סמל לשנקינאיות, היא זאת שיזמה ודחפה את הפרויקט השאפתני, במסגרתו נבחרו חמישה זמרים־רקדנים לא מוכרים. תחת שרביטו האמנותית של שי להב (לשעבר ד״ר קספר), הם יצרו פופ מתקתק שנע בין הפט שופ בויז למדונה.

אחרי התחלה צולעת מעט, במאי 1997 היי פייב הפכה להיסטריה עם כל כללי הטקס: יחסי ציבור אינטנסיביים, מעריצות צורחות, מרצ׳נדייז, קליפים, תלבושות אחידות וכוריאוגרפיה מתקתקה. באלבום הבכורה שלהם, אגב, הם ביצעו קאבר ל״לחץ״ של סחרוף (למילים של פורטיס וסמי בירנבך). מחווה קטנה של שי להב לימי הגיטרות.

אל מול התופעה המהונדסת והמתוקשרת הזאת, שנדחפה באופן שנראה היום כמעט מלאכותי, יצא באותו חודש בדיוק, מאי 1997, אלבום שסימל את התופעה ההפוכה – מוזיקה שהגיעה מהמחתרת והפכה להצלחה כלל־ישראלית בכוח הקהל.

זאב נחמה ותמיר קליסקי בילו כמעט שנתיים בחיפושים אחרי זמר מהקליקה הים תיכונית כדי להפיק לו אלבום. אחרי ניסיון לא מוצלח עם נתי לוי, הם מצאו את אייל גולן במסגרת ערב מחווה לזוהר ארגוב, והחליטו להפוך למנטורים שלו.

בלעדייך יצא, כאמור, בחודש מאי, והפך להצלחה חסרת תקדים. ההפקה של נחמה־קליסקי שילבה פופ קליל, מלודיות מערביות, גיטרות רוקיות והשפעות של מוזיקה ספרדית ודרום אמריקאית, ועזרה לשירה המסולסלת של גולן להחליק בקלות בגרון הממסדי. כך נוצר ז׳אנר חדש: פופ ים־תיכוני.

הטלוויזיה המסחרית, שהתחילה לצבור תאוצה ולעקוף את קובעי הטעם הוותיקים של רשות השידור, נתנה במה בלתי נגמרת לגולן. הוא הוזמן כמעט לכל תכנית אירוח, נכנס גם לפלייליסטים הקשוחים של הרדיו, ובלעדייך הפך לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית.

להקת הפופ החשובה השנייה של העשור, טיפקס, לא נשארה חייבת והציגה באלבום נשיקה לדוד את שרית חדד, גם היא כוכבת שוליים שפרצה לפתע לכל בית. לימים, ביחד עם קובי אוז, היא תניע תת־מהפכה כשתחבר את הסגנון הים תיכוני למסרים חברתיים ופמיניסטיים.

בין שני הקצוות המצליחים, היי פייב מכאן וגולן־חדד מכאן, שאר המוזיקה הישראלית של התקופה די נסעה על אדים. למעשה, השריד היחיד לימי הגיטרות ב־1997 היה האלבום של הזבובים, מעין הרכב צמרת של דור הרוקסן עם מאור כהן, דן תורן, פיטר רוט וגם אורן קפלן, לשעבר מהאחים פורטיס. עוד אלבום בולט היה אלבום הבכורה של אביתר בנאי, שהייתה בו קצת הרפתקנות מוזיקלית מבית היוצר של אסף אמדורסקי אבל גם מורכבות מלודית ברוח מתי כספי, מה שעזר לו להפוך להצלחה גדולה.

בין השוליים למרכז

בין כל אלה הסתובבו פליטי משינה. עד לפני שנתיים הם היו בחזית של הרוק הישראלי. לא ציינו מספיק בסדרה הזו את מקומה של משינה בסצינת הרוקסן, בעיקר כי היא לא ממש נהגה להופיע שם. אבל היא הייתה כוח משמעותי ביותר בתקופה שבה גיטרות חזרו למרכז הבמה: מההצלחה המחודשת של גבירותיי ורבותיי (שיצא ב־1989, ממש במקביל להצלחה של פורטיסחרוף), דרך אווירת הסיקסטיז של העמותה לחקר התמותה ועד לדיסטורשנים העצבניים של מפלצות התהילה – משינה תמיד הייתה שם, כמופע המרכזי בבמות הגדולות והנכונות וגם כסוג של מנטורים לדור הצעיר. בין אם היה זה ברכה שהפיק את נושאי המגבעת או בנאי את איפה הילד (בשני המקרים, אגב, לא בהצלחה גדולה), בין אם אלה פועלי הבמה של הלהקה שהקימו את להקת המשאיות, ובין אם אלו זקני צפת שחיממו את הופעות מפלצות התהילה.

מצד שני, משינה תמיד היו מחוברים גם לזרם המרכזי. הם ניגנו עם יוסי בנאי ויהודית רביץ, וסימלו בשני האלבומים האחרונים שלהם את המלנכוליה של אמצע העשור. הופעת הפרידה המתוכננת שלהם, שבה התרחש אסון ערד, הייתה בעל כורחה הסמל של מות אופנת הרוקנ׳רול.

את שלומי ברכה הפירוק תפס מעט מבולבל. הוא היה הכוח היצירתי העיקרי ברוב אלבומי משינה, אבל לא הרגיש מספיק בטוח בעצמו כדי לעבור לקדמת הבמה. חבירה לאמן אחר הייתה מתבקשת. גם עבור פורטיס, החיבור עם ברכה היה טבעי. מעבר לעובדה שהם חלקו מנהל (וייס), ניכר שפורטיס לא כל כך מצא את עצמו כמנהיג להקה. הוא חיפש את השותף האחד, במודל הסחרופי.

ברכה, מצידו, הביא את חבריו למשינה – מייקל בנסון, אבנר חודורוב וגם יובל בנאי שהצטרף בקולות. אליהם הצטרפו ירון בכר בקלידים ואשר פדי בתופים. כולם התכנסו, בחורף 1997, באולפן הפרטי של שלומי ברכה שנקרא ״גרלנדה״ (עם קצת השלמות ובישולים באולפן ״המון״, עם הטכנאי האגדי יעקב מורנו). התוצאה יצאה בסוף אפריל 1998: רץ על הקצה, אלבום שעליו היו חתומים, שווה בשווה, רמי פורטיס ושלומי ברכה.

לפעמים

ההשפעות והציטוטים של שלומי ברכה מאמנים אחרים היו נושא לעניין ולשאלות במשך רוב שנות משינה, ממאדנס ועד הפיקסיז. הפתיחה של השיר הזה היא למעשה ציטוט של ברכה מעצמו, מהשיר ״אכזבה״ של משינה, שבעצמו קצת מזכיר את ״Boys Don't Cry״ של הקיור.

השיר הזה פותח פתח לנושא מרכזי באלבום, נושא שגם חיבר בין פורטיס לברכה – טראומת המלחמה. מה שמלחמת יום כיפור הייתה בשביל פורטיס, עבור ברכה הייתה מלחמת לבנון הראשונה. הרבה שירים שלו מימי משינה, בעיקר בתחילת הדרך, עוסקים בהשפעה של המלחמה על היומיום (״עתיד מתוק״, ״רכבת לילה״) או באלימות ובנטייה האנושית להרס (״כי לא בא לה״, ״היא התווכחה איתו שעות״).

השיר הזה, והאלבום ככלל, חוזרים לחוויה הזאת משני הכיוונים. בין אם זה פורטיס, שחווה את זה בצורה ישירה, ובין אם ברכה שהרגיש את האווירה. השיר הזה בעצם מדבר על ייאוש, ועל געגוע לזמן שבו אפשר היה לחפש אופטימיות. אפשר לחבר את זה גם לתקופה הקשה שהשניים חוו מבחינה יצירתית. שניהם הגיעו לאלבום הזה בסוג של מבוי סתום. זה היה חיבור של שניים שמחפשים את עצמם. מסך הגיטרות שמערפל את המילים הפסיכדליות של השיר הזה רק תורם לתחושה שיש כאן סוג של חזרה לאייטיז, גם מבחינה רעיונית.

בדיוק עכשיו

ייתכן שזה האלבום האנגלי ביותר של פורטיס. ההשפעה של הבריטפופ בולטת במיוחד בשיר הזה, עם הריף הקליט בתחילתו ועם סאונד הגיטרה הצבעוני. האלבום הזה יצא בתקופה שבה ההייפ סביב הרוק הבריטי שכך מעט, ומי שהתבלטו היו בעיקר הרכבים מעודנים יותר, כמו Stereophonics או Travis. גם רדיוהד (בתקופת The Bends) צצים כאן לרגע, בפזמון הרועש.

אבל מעבר לכל זה, בולט כאן מאוד הקול של פורטיס. הוא שר אחרת באלבום הזה. עדיין צרוד כהרגלו, אבל הרבה יותר וירטואוזי. בשיר הזה הוא נע בין שירה מתונה בבתים, לקול צרוד בפזמון ולבסוף לצעקה עצבנית.

בוסה נובה קטן

אם דיברנו על סגנון שירה, אז כאן נמצאת דוגמה לשיר באמת יוצא דופן בקטלוג של פורטיס. לא רק העובדה שהוא כתב שיר אהבה אמיתי ונטול תחכום אלא גם העובדה שהוא שר אותו, בעיקר בפזמון, בצורה אמוציונלית ונוגעת ללב.

פורטיס שר שירי אהבה מכל מיני סוגים, מ״למדי אותי הלילה״, דרך ״חלום כחול״ ועד ״איך שניצחת״. אבל בכולם הייתה עוקצנות, מרירות, אפילו שנאה. כאן יש כנות, נוסטלגיה, אינטימיות. השילוב בין הטקסט היפהפה לחומת הגיטרות של ברכה מזכירה כמה ברכה הוא מלודיסט גדול, ואיך היכולת הזאת שלו הצליחה להפוך את פורטיס לקצת יותר קומוניקטיבי.

אל תנענע את העץ

אחרי הרגשנות מגיע שיר ציני ומריר, עם טקסט שגורם להרהר על מה הוא בעצם נכתב. ייתכן שפורטיס קצת סוגר פה חשבון עם התגובות על איפה הסוסים. הוא ניסה לכתוב שירי מחאה, מהחריפים ביותר שלו, אבל לא כולם התלהבו. הוא מתחשבן פה עם הרוח הכללית שנחה על התרבות הישראלית בשנתיים הקודמות. רוח של שלמה ארצי, סופשבוע רגוע, גיטרות אקוסטיות ופסקול מנחם. אפילו פורטיס בעצמו, שיר אחד קודם, יצר להיט רדיו שהוא כמעט אמצע הדרך.

ושוב בעניין סגנון השירה, פורטיס פתאום חוזר לקול האופראי המטורף של ימי פלונטר וכרומוזום. זה לא במקרה. בשלב הזה הוא מרגיש שחזר לנקודת המוצא: אמן שוליים מוערך שלא ממש כובש את הרדיו והפארקים.

חול

הנה דוגמה לשיר מחאה מעט אחר של פורטיס. הוא כבר כתב שירים כועסים ובוטים, אבל ״חול״ הוא שיר עדין, עם טקסט כמעט היפי:

״משנאת אחים לא נפסיק לסבול / יש את אלוהים אין את מי לשאול / גם אם תתאמץ לא תהיה מושלם / כולנו בני אדם עם אותו הדם״

באופן מפתיע, דווקא זה השיר שהד ארצי בחרה להוציא כסינגל ראשון לקראת האלבום, בפברואר 1998. ייתכן שחוסר ההצלחה של האלבום נבע מהעובדה שהרדיו לא כל כך עיכל שיר כזה. מצד אחד, הוא מופק מעולה. מצד שני, הטקסט והשירה של פורטיס הם לא בדיוק רדיו־פרנדלי. ככה שהשיר, ובעקבותיו האלבום, נפלו בין הכיסאות.

אל תבקשי

הפקה מעניינת במיוחד, שנשמעת כמו משהו מאזורי הטריפ הופ, עם תיבולים מזרחיים והודיים בין לבין. באופן מעניין, זה מזכיר את ההפקה הנינוחה של אלבום הבכורה של יובל בנאי, שיצא שנה קודם. גם הטקסט הזה משוטט באזורים הרומנטיים, עם משפטים אבסטרקטיים מקסימים כמו: ״ושנינו מתפרקים, כמו שעץ זקן נשבר״.

משאית פיננסית

למרות ש״בוסה נובה קטן״ זכור יותר ממרחק הזמן, השיר הזה היה להיט ענק בזמן אמת, וסחב איתו את כל האלבום. ״משאית פיננסית״ הוא אחד מאותם המנונים שפורטיס כותב אחת לכמה שנים, בצורה שנראית כמעט כמו שליפה מהמותן.

המקצב הסוחף הוא פורטיסי וברכאי במידה שווה. לברכאיות מוסיפים חברי משינה, ובמיוחד יובל בנאי, שנשמעים בקולות הרקע בפזמון. עוד אורח מיוחד הוא יהודה פוליקר, שמצטרף בנגינת בוזוקי.

המילים גם הן מביאות משהו מכל צד. ברכה את הסיפוריות, ההומור והאבסורד, פורטיס את האמירה הפוליטית. גם הקליפ המצויר, שיצרו צמד הקומיקסאים גלנדון ואיזבלה (אז עדיין ממש בתחילת דרכם), נותן לשיר אווירה משועשעת ואירונית, שמרעננת מעט את הדימוי המעט קשה שמתחבר לפעמים לפורטיס.

מה נעשה

עוד ריף ברוח משינאית מוביל לאחד השירים החריפים באלבום. החיבור בין פורטיס וברכה, עם טראומת המלחמה, מתפרץ כאן בכל הכוח, עם סיפור דמיוני על חייל אמריקאי בטנזניה. אבל כמה משפטים כאן נשמעים מאוד חד משמעיים: ״סתם חייל דפוק במלחמה שלא שלך״, ״אנחנו נלחמים בצבא של ילדים״ ואחת השורות החזקות שנכתבו בעברית על הלם קרב: ״עכשיו אני בבית ולא בין השיחים, אחרי שאת נרדמת כל לילה הם חוזרים״.

השיר הזה נכתב ב־1997, תקופה מעט רגועה מבחינה ביטחונית (עד כמה שאפשר להיות רגועים כאן), אבל מבחינת פורטיס, השקט, כמו שהוא כתב, מגיע רק כדי לשמור על הילדים. הוא לא מצב תמידי, אלא נחמה זמנית. השיר הזה, במידה רבה, ממשיך שירים שעסקו בטראומות מלחמה כמו ״סיפורים מהקופסא״ או בהשפעה של השגרה על האיום המתקרב, כמו ״שמיים של שומקום״.

״מה נעשה״ הוא אחד השירים האחרונים של פורטיס שמתעסק במלחמה בצורה מפורשת. בעתיד הכתיבה שלו תיקח פניית פרסה – נגיע לזה בהמשך.

ברחובות הגיהנום

מעין שיר המשך ל״לטאה״ מתוך שוטר פושע: שיר שמושר בגוף שני, אבל בעצם מתייחס לכותב עצמו. כאן אפשר לשמוע כמה יפה השילוב בין הטקסטים העוקצניים של פורטיס לגישה המלודית של ברכה, עם ריף גיטרה שנשמע ממש כאילו נלקח מהסשנים של העמותה לחקר התמותה.

אין ספק שפורטיס בתקופת הכתיבה של האלבום חווה משבר כלשהו, יצירתי או אישי. חוסר ההצלחה והדחיקה שלו בחזרה לאותו מעמד שעליו דיברנו, וההשוואה החוזרת לסחרוף העולה ומצליח, גרמו לו לכתוב יותר ויותר על עצמו ופחות על פוליטיקאים שמשחקים בפלסטלינה. המושג ״גיהנום״ בשיר הזה מעורפל משהו. האם הכוונה היא פוליטית, או שאולי בכלל לתחושה אישית קשה?

יפה אך מושחתת

שיר מחאה מעט יותר מפורש, אולי אפילו מפורש מדי. הכתיבה כאן מאוד ברוחו של שלומי ברכה: ״מדינה כמו סרט וכל אחד הוא סטאר״, ״במדינה כמו גומי, אין חוק ואין מוסר״ – אמירות ציניות משעשעות על מצבה הבעייתי של המדינה.

רץ על הקצה

שיר מעט היפ הופי, בסטייל שקצת מזכיר את ״את לא״. מעניין לחשוב עליו בהקשר של שבק ס׳, שהוציאו כמה חודשים קודם את ״בעטיפה של ממתק״. אלבום שהפך אותם לכוכבי נוער ואת ההיפ הופ לסגנון טרנדי שכולם מנסים לחקות.

פורטיס, שהיה שם לפני כולם, מנצל את האופנה החדשה הזה כדי לאמץ אמירה אישית. לאיזה קצה הוא מתכוון? האם זה חוסר ההצלחה של איפה הסוסים, או בכלל ירידת קרנו של הרוק וגיבוריו, ופורטיס בכללם? נראה שיש סוג של חשש באלבום הזה, מצד שני יוצריו, להפוך ללא רלוונטיים.

רץ על הקצה יצא ב־24 באפריל 1998. בתחילת אותו חודש, פורטיס וברכה לקחו חלק בפרויקט המוזיקלי השאפתני של נענע דיסק לרגל יום העצמאות ה־50 של אותה מדינה יפה אך מושחתת: עבודה עברית. 51 גרסאות כיסוי לשירים ישראליים, בידי המיטב של מיטב האמנים. אין כמעט אמן A-list מקומי שלא התייצב לפרויקט הזה, וגם מיודענו פורטיס נקרא לדגל. ביחד עם ברכה הוא הקליט, תוך כדי הסשנים ל״רץ על הקצה״, קאבר ל״אשליות״ של ניסים סרוסי.

עוד קשר של פורטיס לפרויקט היה הביצוע של קורין אלאל ל״שמש לך מצפים״, שלקח את הרגאיי הקופצני לכיוון יותר בלוזי. אגב, באותה שנה התפרסמו שני קאברים נוספים, ומפתיעים במיוחד, לשירים של פורטיס. יעל בר זוהר, היא ולא אחרת, ביצעה בערוץ הילדים את ״רד מעל מסך הטלוויזיה שלי״ ו״חלליות״.

אבל הכוכב הגדול של ״עבודה עברית״, ומי שהפרויקט היה ממש נקודת מפנה עבורו, היה ברי סחרוף. הביצוע שלו ל״עוד חוזר הניגון״ של נירה גל, שסגר את האוסף המרובע, הפך ללהיט ענק שהשכיח כמעט לחלוטין את הביצוע המקורי. הוא גם עיבד את הביצוע הבלתי נשכח של זהבה בן ל״זמר שלוש התשובות״.

בדצמבר של אותה שנה סחרוף הוציא את נגיעות, אלבום שהציג, כמו סימנים של חולשה, סאונד חדש ומרענן, רב שכבתי, אבל הפעם ברוח הרבה יותר קומוניקטיבית. סחרוף שילב בין אלמנטים אתניים, אלקטרוניקה וגיטרות, עם אוסף שירים חזק במיוחד. כמעין סגירת מעגל עם ״סיפורים מהקופסא״, שיצא בדיוק עשור קודם, גם נגיעות יצא בחברת תקליטים חדשה: קדמא. ניצן זעירא הקים מעין תת־לייבל בתוך נענע, שנועד להוציא מוזיקה אלקטרונית ודברים מעט יותר זוויתיים.

למרות אופיו הניסיוני, דווקא ״נגיעות״ הפך לאלבום הנמכר ביותר של סחרוף. זה קרה בעיקר בזכות שלושה שירים שהפכו ללהיטי ענק: ״עיר של קיץ״, ״עבדים״ ובעיקר ״ככה זה (לאהוב אותך)״, שנכתב עבור הסדרה ״שבתות וחגים״ של רני בלייר. האלבום, וההופעות בעקבותיו, הפכו מיתולוגיות. נגיעות זכה בחמישה פרסי תמוז וסחרוף הפך לכוכב הרוק הגדול ביותר בישראל. כך כתב עליו שרון אריאלי כבר ב־2004, באתר השרת העיוור:

״אלמלא אלבום משובח אך נגיש כמו נגיעות, לעולם, אבל לעולם לא היה יכול להיווצר אלבום קשה לעיכול כמו האחר. לעולם לא היינו זוכים לאמני רוק צעירים שלא חוששים מהחיבור של רוק למזרחיות ולמיינסטרים. הפיכתו של ברי לקונצנזוס לאומי בעקבות ההצלחה הלאומית של נגיעות נתנה לו דרור אמיתי לעשות את מה שהוא רוצה, גם אם זה פחות מסחרי. נגיעות הוא בבחינת מס המותרות שברי שילם לחברה הישראלית, מס שהוא שילם בחדווה עצומה, תוך כדי אקספרימנטים מרתקים בפיצוח הנוסחה האולטימטיבית: רוק+מזרחיות+אלקטרוניקה+כתיבה משובחת ועיבוד – כל אלה לאלבום נגיש וקל יחסית לעיכול״.

גם אם לא כל הסופרלטיבים האלה עומדים במבחן הזמן, נגיעות הצית גל מעניין במוזיקה הישראלית, של שילובים בין אלקטרוניקה, רוק ומוזיקה מזרחית. למשך זמן קצר היה נדמה שהסאונד הישראלי, לראשונה, מחובר ישירות למה שקורה בעולם ואפילו הולך צעד קדימה. ואז פורטיס וסחרוף חזרו לעבוד ביחד.


מוזמנות/ים להאזין לתומר קריב ביום שישי ב־13:00 מדי שבועיים בתוכנית האישית שלו, ובספיישלים הרבים שהוא מגיש ברדיו הקצה

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • צילום: רדי רובינשטיין
    פוסט  

    ביקורות

    פרפר יפה של רמאות: על ההצגה "מתאבל ללא קץ"

    המפגש בין ארי פולמן לחנוך לוין הוליד חוויה אסתטית מפעימה ומעוררת מחשבה. זהירות, ספוילרים

    הילה שגן 19.09.2021
  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    19 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 13.09.2021
  • עידו שדה, צילום: רונן גולדמן
    פוסט  

    מאמרים

    הקצה של עידו שדה

    על הדואט שמחבר בין פריז לתל אביב והופעה בלתי נשכחת של ג'וני מיטשל: העורך האורח של השבוע משתף

    צוות "הקצה שלי" 10.09.2021