ערב שישי האחרון היה אחד מהערבים הקרים בשנה. לא האמנתי שמשהו יצליח להוציא אותי מהחמימות של שמיכת הצמר שלי, ויגרום לי להתקלח, לחפוף שיער ולצאת אל הקור שוב. זה היה חייב להיות שווה ומחמם לב, וברגע שנערות ריינס עלו ופיזרו את צליליהם על במת האוזן, ידעתי שבחרתי נכון. יש משהו באומנות שלמה שאי אפשר להתעלם ממנה, היא גונבת לך את הלב.
שהדברים לא יתפוגגו
כמה ימים לפני פרוץ המלחמה, הריינס הוציאו שני שירים חדשים. דווקא בערב הקר הזה, ארבעה חודשים אחרי שכולם נכנסו להקפאה תרבותית אנושית, הם ניסו בכוחות מחודשים להתנתק לכמה שעות ממה שקורה סביבנו ולהתמקד בטוב של היצירה שלהם. נראה שחברי הלהקה לא יצאו מהלם המלחמה, והאנרגיות בהופעה לא היו גבוהות כפי שאנחנו רגילים לקבל מהם. הההופעה נפתחה בתיפוף מהיר ורוקנ'רולי לשיר החדש "בהצלחה לך", כשהוייבים ההרמונים מתאמצים בקושי להתעלות על הקור והנמנום ששורר סביבם.
ובכל זאת, היו לא מעט נקודות משמחות שהוכיחו כמה מדובר בהרכב משובח. המתיקות של המוזיקה שלהם התחילה להתחמם בשיר "בית אחרון (לי)" עם ליין בס מהמם. בחזית עמד רועי פרייליך אחד, שקורץ מחומרים של כוכבים דרמטיים וביזארים כמו דייויד ביירן ודני דותן, והיה כל כך בתוך היצירה שאפילו ביקש פעם אחת שלא נפריע לו להתרכז. "רועי, אתה לונדון", מישהו צועק לו, והוא עונה בחיוך: "ירון לונדון?". זה היה נראה כמו ניסיון לומר לפרייליך שהוא מביא משהו לא מפה, מעולם תקין שבו הוא אמור להיות מגה רוק סטאר. בישראל כמו בישראל, נותר לנו להתקבץ שמונים אנשים במועדון ולצפות בדברים נפלאים שקורים ולהתפלל שלא יתפוגגו.
מוכרחים להיות
"הלילה היא תרקוד" הרים את המצב רוח עם דיסקו פאנק עשוי היטב אשר הוכיח לי שכשעושים משהו טוב, אפשר להתחבר אליו גם אם עשו אותו כבר הרבה פעמים קודם. הקול העמוק של פרייליך משכנע כשהוא מדבר על ריקוד כעל הדבר הכי רציני בעולם, והזפזופ בשיר בין תשוקה להומור הימם אותי לגמרי. ביצוע נפלא קיבל השיר "הילוך איטי" שהביא קצב שמח בשילוב טקסט לא פשוט על אדם שמתבונן על התקדמותו האיטית ביחס לשאר העולם וטווה שורות קסומות כמו: "היות ושחורות ראיתי" ו"האם מישהו רץ איתי? / אני רץ בהילוך איטי".
ב"רוצה להישאר רעב", אחד השירים היותר חשופים של נערות ריינס המתאר רצון של אומן להישאר נאמן לעצמו וליצור מתוך צורך קיומי, נזכרתי שעברה כבר חצי הופעה ולא חשבתי לרגע על המלחמה. המילה "רעב" הזכירה לי את החטופים בעזה ואת הקור והרעב המוחשי וחסר הרחמים שהם חווים. הדיסוננס היה קשה, אבל הוא גם הדגיש כיצד כל החבילה הזו שנקראת נערות ריינס מגישה יצירה מהודקת ובשלה, גם כאשר המצב לא מוצא אותה במיטבה. קשה להאשים אותם – כמעט בלתי אפשרי לגמרי לשמוח בתקופה שכזו, אבל מוכרחים להמשיך ליצור, לכתוב ולחיות כדי לפזר את האמונה שלאומנות יש כוח מחולל לברוא חיים מחדש.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
