עכשיו הוא בא: עמיר לב בבארבי

ללכת להופעה בתקופה הזו מרגיש כמו ניסיון להוציא אדם שסובל מדיכאון קליני מהמיטה. הוא יודע שהוא צריך לצאת מזה, הוא יודע מה נכון לו לעשות, אבל כל הדברים הנכונים יחלפו לצידו כמו היו סרט בחיים של מישהו אחר. כלום לא נוגע בו, שום דבר לא באמת עוזר והמועקה רק נמשכת. בדומה למת מהלך, הרגש הוא רק אורח בתוך גופו, החיפוש אחר רגע בריא או פעולה פשוטה כמו סתם ליהנות מחברת אנשים ומוזיקה, דברים שאמורים לעורר אותו קצת מקהות החושים, כבר לא עובדים. הכל ריק.

בהמתנה להופעה של עמיר לב בבארבי, כמעט חודשיים לאחר הטרגדיה של ה־07/10, היה נדמה לי ששאר האנשים בדיוק כמוני, מרגישים מתים מהלכים, לא יודעים מה הם עושים פה ובכל זאת הגיעו. אם הייתה לי אפשרות לעשות צילום רנטגן למחשבות ולרגשות בתוך הראשים של האנשים האחרים, אני בטוחה שהייתי רואה שם הרבה עצב ודממה משתקת חסרת מילים. הבארבי פתח את שעריו להופעת מלחמה שקטה שאתגרה את התקופה הקשה ביותר שידעה המדינה שלנו על כל אזרחיה, והעלתה שאלה מהותית – האם לב והגיטרה יצליחו בצורתם החשופה והגולמית לפרוץ את החומות שמקיפות את מי שהצליח לקום מהעצב ולהגיע לראותם?

מציאות הזויה

הכל הרגיש הזוי, לא אמיתי. מההודעה המוקלטת של שאול מנהל הבארבי לפני ההופעה, בה הוא מסביר כמו טייס מה לעשות בזמן אזעקה ועד המפיקה ענבל צח, שעלתה בתחילת ההופעה עם תמונה של בן דודה החטוף טל שוהם וביקשה להדהד את הזיכרון שלו ולהתפלל עליו. לא יכולתי שלא לחשוב על הסדרה "הנותרים", שמתרחשת בעולם שבו 2% מהאוכלוסייה נעלמת ללא הסבר. הסדרה המדהימה הזו עוסקת באופן שבו אנשים מתמודדים עם האובדן הבלתי נתפס של הקרובים להם. אם הייתם מפספסים רק פרק אחד, לא הייתם מצליחים להבין דבר מההוויה של האנשים האלה ולמה הם מתנהגים כל־כך מוזר. תלושים מהמציאות, תרים אחר פתרונות מיסטיים, מקימים קומונות, מפתחים מעבדות לנטרול כאבים רגשיים, ומחפשים ריגושים מסוכנים. באותה מידה, אדם זר לא יבין את מה שאני מבינה כשאני מסתכלת על הקהל לפני ההופעה. רק אנחנו עם הכאב העמוק שלנו, מבינים את עצמנו. העיניים של צח דמעו וגם שלנו, הלב השבור שלה נגע בשלנו, והמציאות ההזויה התנגשה עם שלנו. ההופעה מתחילה.

עמיר עלה עם החולצה השחורה הקבועה והגיטרה האדומה ומבלי לדבר התחיל לנגן ולשיר. למרות שהגיטרה הייתה ללא אפקטים, רק היא והוא, זה היה כל כך מדויק. כל מילה הייתה בעלת משקל עצום של אמת, כמו שהוא יודע, משורר הגאות והשפל. הוא פתח את הערב ב"אל תדאגי", עם שורת המחץ "לפעמים אני מאושר", ובהמשך "את יודעת העצב בא ועוזב / עכשיו הוא בא" ולא היה צריך לומר דבר יותר מזה. המינימליזם היפה דיבר בעד עצמו.

מדיטציה משותפת

עוד ריגשו לטובה בהדהוד שלהם היו "קרוב שאי אפשר לזוז", עם המילים שמציירות תמונות מיחסים זוגיים, והגיטרה הנפלאה שיוצרת מערבולת של רגש ורבדים של חיים שנבנים דרך העיניים המיוחדות של לב. "מיליוני דולרים" אחד מהשירים האהובים עליי מהאלבום האחרון שלו, גירד זעקות שקטות שלא מרפות. עם שורות כמו "היית לא היית / ראית לא ראית" ו־"כתבתי שירים / הייתי עסוק בעצמי" הוא מספר סיפור בקודים, שר במונוטוניות נמוכה ומהממת. רגעים כאלו גורמים לך להבין כיצד מתאהבים ביצירה של עמיר לב דרך המילים, וכשהן קופצות עליך בהופעה, אתה יכול רק לחבק אותן.

בשיר "חיפה", לב מתאר את פעולת שטיפת הבית כשהוא מתבונן במים, "פעם ראשונה שחורים / פעם שניה שקופים". בעיבוד הערום על הבמה השיר נשמע כל כך סימבולי, כמו תיאור של תהליך שמתחיל רע וקשה ובסוף מגיע אל מקום מבטחים מוגן. בשיר הזה היה נדמה לרגעים שכל הקהל עושה מדיטציה ביחד, מתקדם בתהליך הקולקטיבי שלנו פה בתור מדינה אבודה שמחפשת את השקט והשלווה.

חיבור טבעי ומפליא

במהלך המופע לב הזמין אורחים שלא יכולתי לצפות אותם מראש. ראשונה עלתה נונו, ואיזה כיף שבלי המסכות של הפופ המתוחכם והמוכר שלה. בביצוע מיוחד לשיר "אוקטובר", היא חשפה את היכולות הווקאליות שלה ואת העדינות הצנועה שבה. דרור שמעוני ניגן על עוד ושדרג את השירים לגבהים מטורפים של עומק ורגש. בביצוע הבלתי נשכח שלו ושל לב לשיר "פעם בחיים", צלילי המיתר המשותפים של השניים השתלבו באופן מדהים.

האורח האחרון היה המפתיע מכולם. טדי נגוסה הראה מיד על הבמה את החיבור האנושי בין ההיפ הופ שלו ליצירה של עמיר. בזמן שלב ניגן, נגוסה התבונן בו ביראת כבוד, ובעיניים מעריכות שתה כל צליל של הגיטריסט המדהים הזה, תוך כדי שהוא מכניס ריפרופ עדין בין הבתים. באמצעות חיבור מדהים שנעשה בין "לא נהיה עשירים" של לב ל"מעליות" של נגוסה, הם יצרו יחד יופי של שמיכת טלאים. החיבור ביניהם הרגיש טבעי ומפליא לגמרי, כשלב אפילו נותן לנגוסה את המקום על הבמה באופן כל כך מכבד בזמן שהוא מספר על עליות ועל ירידות ועל זמן שמביא לך כוח בימים כאלו. אי אפשר שלא היה להגיד "אמן" על כל מה שאמר.

הכל מתגמד

"יהיה טוב", לב פלט לאחר הביצוע הארוך של "עננים שחורים", ולאחר זמן מה כמו קם לרגע מחלום וקלט איפה הוא נמצא "תודה שבאתם, זה פסיכי". בלי הרבה מילים, כולם היו שותפים לאותה מועקה וניסו להתנחם מעט באומנות הנפלאה הזו שהוא מנגן לנו. בהדרן האחרון הוא שר את "אריה ורותי". בעודי חושבת לעצמי שזה שיר על בגידות, על האשליה המונוגמית, עולה שוב ענבל צח עם התמונה של טל שוהם בן דודה, נעמדת ליד לב ומספקת את התמונה הכי פסיכית שאפשר לדמיין בהופעה. כל מילה בשיר נוגעת בה והיא מזילה דמעות ומנסה לא לפרוץ בבכי, וההופעה מסתיימת בחיבוק שנותן לה לב ובתזכורת איפה אנחנו נמצאים ומה אנחנו עוברים עכשיו. ועם הכאב העצום הזה שממנו אנחנו יוצאים מההופעה הכל מתגמד, גם בגידות. לשאלה האם לב הצליח למוטט את החומות של הקהל ניתנה סוף סוף תשובה – לגמרי כן, גם אם רק לרגע.

137 חטופים עדיין נמצאים ברצועת עזה. מוזמנים.ות להיכנס לאתר מטה המשפחות, על מנת לתרום ולעזור למאמצים להחזרתם.ן

עקבו אחרי מלי רחום בבלוג האינדי רנדומלי