אומץ הומלס, אלבומו החדש של רייסקינדר, לוקח את המאזין לטיול בנבכי התת מודע של היוצר, ולמסע הזה אין רגע דל. מחשבות ופיסות של זיכרונות עולות במהלכו, שוחות במנהרות חשוכות שבסופן לעיתים מנצנץ אור קטן אבל מחייך חיוך עקום שכזה. בדרך פוגשים תמונות דהויות שמישהו עכשיו הוציא לתלייה לייבוש בשמש, והשמש היא נצחית בראש ממש לא צלול. למסע הזה צריך להתפנות רגשית, ועדיף להיכנס אליו עם אוזניות, מפני שעליכם לפנות לו את כל הריכוז והלב שלכם.
משונה מכדי לחיות, נדיר מכדי למות
החוויה הפסיכדלית והעל חושית בהאזנה למוזיקה הזאת באוזניות מחזירה אותי לצפייה בסרט "פחד ותיעוב בלאס וגאס" של טרי גיליאם, סרט המבוסס על ספר שעוסק בחוויות סמים, אבל בעצם מבכה חלום ושברו של אומה שלמה. דרך ההזיות הלא הגיוניות לסיבולת של אדם אנושי, מסתתר מסר עצוב וביקורתי. את אותה מורכבות שמזפזפת בין סטלנות נונשלנטיות לנפש שבורה, אני פוגשת בשירים של רייסקינדר. "נולדתי אילם / עכשיו אני מדבר / בשפה ישנה / בין ערות לשינה / ושום דבר לא השתנה / סוד חשק מזוקק פה" הוא שר ב"סוד חשק". לרגע נדמה לי שאני לוכדת איזו תובנה, שמשהו לגמרי ברור לי, ואז הוא נעלם אל תוך הערפל שכל כך מאפיין את השירים של היוצר. צירוף מילים כמו סוד חשק גורם לי להבין שלא הבנתי דבר – זרם תודעה בין ערות לשינה.
בהופעת ההשקה לאלבום שנערכה בסוף השבוע שעבר, השאלה שחיפשתי לה תשובה היא האם השירים שבו מסתכמים בנונסנס או במשפטים מלאי תוכן וכוונה? אתחיל מהסוף: ההופעה הייתה מרוממת נפש ברמות להן לא ציפיתי. המוזיקה החיה בתוספת הלופר של היוצר הרימו לשירים והביאו אותם לגבהים מטורפים של עוצמה, רגש ואמירה. רייסקינדר מפקד על התמהיל הזה דרך הגוף שלו. הוא מרגיש כל ביט וכל צליל, כשכל מילה באה מתוך מקום מאוד ספציפי בתוכו. המשמעות מאחורי ההזיות שהוא מייצר הרגישה ברורה מתמיד.
מלא בצבעים ובחיים
מועדון הגגרין היה די מלא ונראה היה שיש קהל הדוק שמתחבר ליצירה הרייסקינדרית ומתקשר איתה היטב. למעט התחלה שקצת קרטעה עם בעיות סאונד, ההופעה הרגישה נטולת פגמים. התאורה היוותה תפאורה מדויקת למקצבים ולתכנים של השירים. ההרכב שמאחורי היוצר, נטע פולטורק במעיל שחור והבעה רצינית על הגיטרה ואייל סמסון על התופים, הביא קונטרה והוסיף שכבה מהממת לביצועי השירים בכך שהפך אותם לכל כך חיים ונושמים, בעלי נפח ולב.
ביצועים קסומים במיוחד היו ל"קליאופטרה", מהאלבום זועם ומהופנט, שמקצבי התופים החיים והגיטרה נתנו לשיר מצע גות'בילי קראמפס־י מהפנט; "בן של אקדח" הרים את המורל והפך לרגעים לשיר פופי, אך רק לרגעים, כי ברכבת ההרים של רייסקינדר יש תמיד הרבה מאוד צבעים שבאים לסתור את מה שחווית לפני רגע. הביצוע ל"כדור הארץ" בליווי הילה רוח היה נוגה ומעט עגמומי והוסיף גם הוא עוד גוון חדש למופע, עם שימוש יפהפה בתוף מרים וגיטרות בעלות צליל סיקסטיזי. תוף המרים עשה פלאים גם בביצוע ל"מה יהיה", שזכה לקולות רקע מחויכים מצד שי טרא ליטמן והילה רוח שגרמו לו להישמע כמו בלדה מתוקה, אבל לא באמת. רק לא לעצבן איזה אל.
היכן שנמצא הלב
רייסקינדר אוהב להשתמש במנטרות, הוא לוקח משפטים ומורח אותם על השירים שלו בכל מיני טעמים וצורות. נדמה שלפעמים הוא קצת מתלוצץ ומותח את היצירה למחוזות חדשים, כשמה שמנחה אותו הוא ההגייה או הצליל של המילים והדמיון ביניהם. קחו לדוגמא את צירוף המשפטים "אני לא גבר / אני לוקה בהזיות פה", שנראה מקרי, אך יוצר מנטרה חזקה לאחד השירים הכי טובים באלבום, "בן של אקדח".
רגעים כאלו מעלים שאלה נוספת בנוגע ללב של היצירה שלו. האם יש בה מוטיבים רגשיים או שהיא כולה שכלית, מורכבת מצלילים מעובדים על ידי סינתיסייזר בליווי מסרים ציניים מחויכים שמשורטטים בראשו הגאוני של היוצר? את התשובה לשאלה שלי קיבלתי בביצוע המרגש לקראת סוף ההופעה של שיר הנושא מהאלבום. משהו שם במפוחיות המערבונים בכה לי לגמרי באוזניים. דמיינתי את רייסקינדר פוגש הומלס על ספסל ומדבר איתו על החיים, מזדהה איתו, מקשיב למוזיקה באוזניות וכותב על זה שיר. ברגעים שבהם הוא שר שורות כמו "המוזיקה היא זאת שמחליטה", ברור איפה הלב של היצירה שלו נמצא.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
