יופי נצחי: מופע המחווה לגבריאל בלחסן

"ניכנס לחופה עם 'האדמה תפתח'" אמרתי לו. הוא שתק קצת ולאחר מכן שאל :"את בטוחה?". "אני מרגישה שזה נכון לנו, זה שיר אהבה טוטאלי". "אם את רוצה" הוא ענה, "אני איתך".

מה זו אמנות, אם לא מה שאנחנו עושים ממנה עבור עצמנו? אז מה אם אלג'יר היא לא להקה של שמחה, חשבתי לעצמי. השיר הזה עבורי הוא האופטימיות שלהם, האמונה. כך רציתי, כך הרגשתי. ברגע המיוחד בחיי, יפתחו עבורנו השמיים וזה יהיה לנצח. בדומה לגיטרות המלאכיות שמסתלסלות בפתיחה, כך אהבתנו תהיה קדושה. כמו ילדה אבודה שמחפשת את עצמה בתוך סבך החיים דרך המוזיקה, החלטתי שהאהבה הזו היא לתמיד. כמה שזה היה עוצמתי להיכנס לחופה לצלילי הלהקה שאני אוהבת, זה היה רק רגע, סמל שעבר. במבט לאחור, מה יותר חשוב? הרגע המקודש או החיים שעוברים, דוהרים, והמה והאיך שמחליטים לחיות אותם?

חיים חסרי חיים

בתחילת שנות האלפיים התאהבתי באלג'יר דרך האלבומים של גבריאל בלחסן. שמעתי את שם הלהקה ועל קבוצת מעריצי בארבי שצובאים על ההופעות כמו מאמינים פנאטים. אמרו שהם להקה מהדרום שהגיעה מיישוב דתי ומערבבת את עולמות הרוח עם גיטרות, מייצרים ג'יינז אדיקשן לצד מקבצים יוונים וריחות מבית הכנסת, ואף ראיתי את התופעה בשיאה. שום דבר לא עשה לי את זה כמו המפגש עם שני האלבומים של גבריאל, שבאותה תקופה המתינו להדפסה מחודשת ועברו בין יודעי דבר שהם נברני רשת שכמונו.

בהאזנה לאלבומיו פגשתי נביא זעם אינטלגנטי במיוחד. בלחסן, שהתמודד עם מחלת המאניה דיפרסיה, דיבר בשיריו על ההתמודדות עמה. לצד גיטרות כועסות, הוא דיקלם בשפה ציורית מזוקקת את מכאובי נפשו, תיאר כיצד הוא חווה דרך עיני הרנטגן שלו את החיים. לעיתים יש זכרונות ילדות, צבעים או ריחות והכל בתמהיל דכאוני, כאוטי, אהבות שבורות באוקיינוס קפוא, חיים חסרי חיים של מת מהלך שמושרים באופן מרהיב. הדיסוננס המתסכל בין התפילות היפות לכאב שחודר לך לתוך הנפש בזמן האזנה, היווה עבורי יופי מזוכיסטי בלתי נסבל. המילים של גבריאל דקרו כל כך עד שאפשר היה ממש להרגיש אותן מטפסות על הצוואר. הוא הזכיר לי אמני ספוקן וורד שמדממים מילים, מעין סול ויליאמס ישראלי שערבב קודש עם זוהמה, והזוהמה שלו מלוכלכת, מצחיקה ועצובה. נדמה שבלחסן נאחז בלחני תפילות של בית הכנסת בשיריו, כמו נאחז בקרנות המזבח ומבקש ישועה.

על מותו של גבריאל שמעתי כשאני באמצע הריון שני, חיה מסלול חיים רגיל לחלוטין שלא מרמז כלל על עברי בתור עכברית אינדי. הרגשתי שקט משתק ומדכא ששלח אליי כאב חזק והמום, והבנתי אז שהבחירה שלי להיכנס למסלול חיים שכזה הצילה אותי. באופן פרדוקסלי, האיזון שמייצרים חיי משפחה, הצורך לדאוג לילדים חסרי ישע ולתפקד בתור אמא ורעיה השכיח ממני את הקשיים שלי. כשאת אחראית על חיים של אחרים אין לך זמן להיכנס פנימה, את הרבה בחוץ של עצמך ואז כשאת נזכרת לחזור לצלול פנימה זה מאוזן הרבה יותר.

מופע של יופי נצחי

אני עומדת מול הבמה של האנגר 11 במופע המחווה לבלחסן, שנערך ביום שלישי האחרון בציון עשור למותו, כבר לא נשואה. טקס "האדמה תפתח" נעלם בתהום הנשייה, ואני מסתכלת מהצד איך הזמן עובר בדרך משונה ויוצר לעצמו שבילים משלו, אבל המוזיקה תמיד נשארת. המוזיקה היא יפה וחזקה כמו המושג נצח עצמו שלא ברור איך הוא יכול להתקיים, אבל יופיו ההרואי תמיד שם.

יופי נצחי זה בדיוק מה שהיה ב"עשור בלעדיו", הערב המיוחד שהרים רון בונקר, גיטריסט פעיל ומוכשר שניגן עם אלג'יר וגבריאל והיה לו חבר קרוב כמו אח. בזה אחרי זה עלו אומנים, יוצרים, משוררים ושחקנים (כולל ברי סחרוף, אפרת בן צור, עלמה גוב, אביב גדג', ערן צור, רונה קינן, שולי רנד ועוד רבים וטובים) אשר חלקו כבוד ליצירה של האמן, העניקו פרשנות לשירים הכל־כך עוצמתיים, ייחודיים ולא קלים לעיכול שלו, וניסו לגעת במהותם דרך אישיותם. מתוך המופע הארוך הזה (כמעט 30 שירים בערב שהסתיים לאחר חצות הלילה), אציין את אלה שנחרטו לי בזיכרון.

מודעות מגוחכת

הראשונה שהפתיעה והוכיחה כי תיאטרון זה רוקנ'רול חי ובועט הייתה אפרת בן צור המוכשרת. כמו אלה על־אנושית, היא שרה את "אוקיינוס קפוא" באופן המרחף מעל המציאות, מציירת תמונת מצב פסיכית של אדם המנסה להחיות את אהובתו המתה. הדרמה שלה התחברה היטב לעולמו הקודר והשלם של גבריאל, שכמו נתפר למידותיה המורבידיות. בהתאם, אחד מהקטעים הכי יפים של הערב הוצג על ידי אדם שאינו זמר, שחקן דווקא. ליאור אשכנזי דקלם את "עץ אגוז" כאילו היה לקוח מתוך מחזה עוצמתי העוסק במכאובי נפש והחיבור הטוטאלי שלו לדבר הוכיח לי שהיצירה של בלחסן היא עצומה ומסתעפת למקומות רבים.

אסף אמדורסקי סיפק ביצוע אישי, נוגה וקטן ל"בית חדש" ו"12 השנים היפות", אליהם התייחס כאילו היו שיריו וליטף אותם ברכות מכבדת. הילה רוח ריגשה בביצוע ל"בשדות", שיר שובר לב שאי אפשר לטעות איתו כשמתכוונים. יהוא ירון עלה כמו שד לבמה ונתן את כל מה שיש לו בשיר "שטן", כנראה השיר הכי יהוא ירון שבלחסן כתב והלחין אי פעם. על הבמה השתוללו היצרים, הגיטרות, האהבה, הכאב והיוו קתרזיס מטורף  ליצירה הזו. רועי חסן ביצע את "סניקרס" ונתן פרשנות מהממת למודעות המגוחכת שנמצאת במוחו של אדם שמתכנן התאבדות. לרגעים, הוא הרגיש לי כמו האח הקטן והסודי של גבריאל.

ללא מילים

לקראת סיום הערב המפואר, מלך האצילות הקולית ברי סחרוף ניגן את "כף הקלע" ושילב מסכים של גיטרות ורוחניות שהתאימו לו כמו כפפה ליד. אביב גדג' שר בטבעיות את "העוקד והנעקד", כאילו היה שיר שלו מאז ומעולם, ונשאר על הבמה כאשר הוקרן השיר שפרסם את גבריאל, "בתוך הצינורות". בזמן שעל המסך מוצגים קטעים מהסרט "גם כשעיני פקוחות", עלו שאר חברי להקת אלג'יר לבמה וניגנו את סולו הגיטרה האלמותי של בלחסן, וזה היה עוצר נשימה. כשהגיטרות בכו בדרכן את העולם הסגור והמסוגר שנכפה על מתמודדי נפש, אחד הרגעים הכי עוצמתיים של המופע היה דווקא חסר מילים. לסיום סיומת, כשכבר לא נשאר לנו אוויר בריא, ערן צור מכשף המילים, יורה המשפטים הדו משמעיים, העניק לנו שיא אחרון כשבישל עבורנו את "כדורי הרגעה בדבש" לצלילים כואבים ומשכרים של גיטרות בס ותופים.

למחרת ערב המופע ירד גשם זלעפות שבא בדיוק בזמן לקראת ערב ראש השנה, כמו רוצה לשטוף הכל, להתחיל מהתחלה ולתת לי תקווה להאמין, כמו שגבריאל עצמו שר ב"רכבות", שיהיה טוב, אני בטוחה.