הקליק ביני לבין הקיור התרחש כשראיתי אותם לראשונה בלייב בשנת 2016 בפראג. נראה כי בליבו של רוברט סמית' שמור מקום מיוחד לפראג – הקיור היו הלהקה המערבית הראשונה שהופיעה בפראג החופשית באוגוסט בשנת 1990, אחרי נפילת שלטון הכיבוש הסובייטי בצ'כוסלובקיה. בגלל שאין לנו סיכוי לראות את הקיור בארצנו כל עוד הכיבוש עומד על כנו (כלומר לעולם לא – וזה לא בגלל הנעליים שנעלמו לסמית' בים המלח לפני 40 שנה), יצאתי גם אני למסע בעקבות להקת חדר ההתבגרות של כולם שהיא אהבתי החדשה למדי, והפעם הגעתי לברלין.
אין יותר טוב מזה
כיאה לטריקסטר (ולדיקטטור המיומן) שהוא, סמית' נהנה להוליך שולל. "אני חש חשק עז להוציא את האלבום החדש!", הוא צרח בטוויטר בפברואר השנה, ואז הבטיח להתחיל מיקסים ב־01/04. "אנחנו יוצאים לסיור הופעות באוקטובר, והאלבום החדש ייצא לפני", הבטיח שוב במאי. הטור אוטוטו מסתיים והאלבום החדש הוא עדיין פנטום. אולי הוא עדיין עסוק בלהכניס לתוך השירים פסקאות מתוך "מלחמה ושלום".
כנראה שהסיבה האמיתית לדחייה שלא רואים לה סוף היא הפרפקציוניזם שלו. "10 שנים של חיי זוקקו לתוך השירים האלה, משהו שעוד לא קרה לי", הוא הודה. כתיבת המילים הפכה למאבק בשבילו, כי המוזיקה קבעה רף גבוה מאוד, וכמובן שהאלבום חייב להיות הדבר הכי טוב שהקיור יצרו עד כה. ייאמר לזכותם של החבורה שהם עומדים במשימה המתישה הזאת די בעקביות, כמעט בכל אלבום.
כפי שעשו זאת בשנת 2008, כשהטור קדם לאלבום 4:13 Dream, הם מטפטפים את שירי אלבום "הפנטום" החדש בהופעות חיות. עד כה נחשפו 5 שירים מתוך מה שאמור להיות 12 רצועות. לדברי סמית', 2 השירים החדשים – "Alone" ו-"Endsong", הראשון מביניהם החליף את הפתיחים המסורתיים של הלהקה בהופעה בברלין, חולקים את אותה הרוח עם השיר "End" מתוך האלבום Wish מלפני 30 שנה, שיצא לאחרונה בגרסת רימסטר בצירוף בונוסים נחמדים.
שירים של עולם אבוד
Songs Of a Lost World, זהו שם אלבום "הפנטום" שסמית' הדליף. האלבום נוצר בצל אובדן: המוטיב האקזיסטנציאליסטי של הקיום המוגבל והזמן שיורד לטמיון, שתמיד היה מרכזי אצל הסולן, קיבל צורה מוחשית בשנים האחרונות, עם מותם של בני משפחתו.
מעולם לא הזדהיתי עם המסע הנהנתני של סמית' הצעיר והמסטול באלבום Pornography, תקופה שתיאר כמלאה ב"פנטזיות מוות רומנטיות וטראשיות" וב"יותר מדי דילן תומס". הוא כתב את מילות השירים לאלבום הקודר בחדר בבית הוריו, לבדו ועל סמים – הוא אפילו לא יצא מהחדר כדי להשתין, אלא עשה זאת דרך החלון. אך השיר החדש, "I Could Never Say Goodbye", גרם לליבי להתכווץ. "Something wicked this way comes / to steal away my brother’s life", שמעתי מהבמה, ופתאום היה לי משהו לחלוק עם הכוכב הנחשק. הרוע שגנב את חייו של אבא שלי, הרוע שבגללו אני מפחדת ללכת לרופא (ובכל זאת הולכת). דמעתי לתוך מסכת 2FFP, בשורה הראשונה של הארנה מרצדס בנץ.
לגנוב לו את הסטייל
הדמות על החולצה של סמית' היא אלכס הארווי, שהיווה לו מודל חיקוי בתחילת דרכו. כזה היה גם ג'ימי הנדריקס, כמוזיקאי וכ"התגלמות של חופש מוחלט". הקיור אף הקליטו שני קאברים ל־"Purple Haze", שאחד מהם יצא באלבום המחווה להנדריקס Stone Free. להקת הפאנק האהובה עליו, Buzzcocks, עיצבה את הגישה של רוברט סמית' לכתיבת שירים. הוא אימץ מהם את העקרון של "שיר פופ מושלם בן 3 דקות, קצר וקולע". הנאמנות לעקרון הזה עזרה לקיור לא להידרדר לפומפוזיות, גם כשהלהקה והצליל גדלו. הוא לא מקטב את המוזיקה שלו. גם בשיריו "הקלילים" מתגלה עולם אבסורדי, אפל ומעוות, מלא חרדות, פוביות ואובססיות.
מוזיקת הקיור חיה באזור האפור שבין "האור" ו"הצל", וסמית' מעוניין באיזון: "מה שאנחנו עושים זה האלמנט השלישי שניזון משני הקצוות". Disintegration היה האלבום הראשון שנוצר על פי הקונספט הזה. "Friday I’m In Love", להיט הענק מתוך Wish, הוא לא פחות "איכותי" מכל "טרילוגיית היגון". "באלבום החדש רציתי ליצור מרחבי סאונד גדולים, דומים לאלה שב־Disintegration", הוא אמר, אך בשירים של Lost World ניכרת גם המורשת של אלבום אחר, Bloodflowers.
שכבות הסאונד המורכבות של Disintegration היו ברובן מסומפלות. רוג'ר אודונל, הקלידן והמוזיקאי האלקטרוני בקיור, סיפר על עבודה דקדקנית של דגימות כלים רבות ומניפולציות על כלים שהוקלטו באולפן. ב־Bloodflowers נשמר צליל הקלידים המרחף, אך במהותו זה היה אלבום גיטרות שנכתב על ידי סמית' רק על גיטרה. פול קורקט, המפיק של Bloodflowers וחבר ותיק של הלהקה, הפיק את גם האלבום החדש.
האזינו לספיישל שהקלטתי לרגל 22 שנה לאלבום:
קול גיטרה ייחודי
בכתיבה ובהקלטות הווקאליות של השירים החדשים, רוברט סמית' ייחד מקום לגיטרה של ריבס גברלס. כמי שהיה השותף היצירתי, הנועז ופורץ הגבולות של דיוויד בואי, גברלס לקח את הגיטרה שלו לאופקים חדשים בפרויקטים אישיים ושת"פים רבים. יש לו הרכב סולו, "שלישיית הכוח" Reeves Gabrles and His Imaginary Friends, ולאחרונה יצא לו שיר משותף עם הרכב המטאל התעשייתי Derision Cult.
גברלס חיבר בין המורשת והחדשנות בקיור. השירים הישנים מאוד מרוויחים בביצוע שלו, כי הוא תמיד עושה טוויסט של המוכר ויודע לתת בראש. לדברי ריבס, אם לבחור בכלי בודד שמגדיר את צליל גיטרות הקיור – זה יהיה פנדר בס VI, בס בעל 6 מיתרים, "שמנוגן על ידי רוברט סמית' לא בתור בס (עם בסיסט כה אדיר כמו סיימון גאלופ אין צורך בכך), אלא כקול גיטרה ייחודי".
סמית' אימץ את פנדר בס VI בתקופת העבודה על האלבום Faith, הוא קיבל את הגיטרה מהמפיק מייק הדג'ס ש"כנראה גנב אותה". גם הגיטריסטים הקודמים בקיור, פרל תומפסון ופרי באמונט (שחזר כניצב אפאטי בטור הזה), ניגנו פנדר בס VI בהופעות, אך אני לא יודעת אם הם קיבלו מסמית' עצמו את הגיטרה הכי מזוהה שלו, כמו ריבס, שניגן בפנדר בס VI הווינטג'י היפהפה (מתחילת הסיקסטיז) את הריפים הבאריטוניים הכי מוכרים של Plain Song, Primary ו-Inbetween Days .
אך לא על הגיטרות לבדן. נוכחותו של ריבס מלכדת את חברי הלהקה בהרמוניה מושלמת, מה שמאוד ניכר על הבמה (במיוחד הבונדינג עם סיימון), "ומה שמזמן לא היה ", הודה רוברט סמית' בראיון עם בואו של גברלס בשנת 2012. ניכר שהיום, אחרי יותר מ־40 שנות פעילות, להקת הקיור התעצבה בהרכב הכי טוב שלה.
עוד על ריבס גברלס והמוזיקה שלו בספיישל שלי עליו:
השלמתה של הטרילוגיה
האולם טמפודרום בברלין נראה כמו גלימה של אחות רפואית ואוהל קרקס בו בזמן, ואכן מייסדת הבניין אירן מוסינגר הייתה אחות. היא הקימה את טמפודרום המקורי מכספי הירושה של אביה כאוהל קרקס בחלקה המזרחי של ברלין בשנת 1980. טמפודרום קיבל תקציב מהעירייה ועבר למבנה קבוע. בנובמבר 2002, הקיור נתנו בו 2 הופעות "טרילוגיה", בהן בוצעו במלואם 3 אלבומים: Pornography, Disintegration ו-Bloodflowers.
רוברט סמית' חיפש "אווירה" מסוימת להופעות האלה, ובהתחלה אף חשב על מוסקבה בתור לוקיישן אפשרי. כנראה שלא במקרה הוא בחר בערים עם זיכרון טראומטי טרי מדי. הכאב עדיין כאן, יוקד בתוך דורות שנולדו בצד הלא נכון של החומה. שרידי חומת ברלין, עם התיל הדוקרני הזוועתי מעל, טירגרו אותי לתסכול תהומי של העבר הסובייטי, שהיום חוזר בצורה מפלצתית אף יותר.
אלכסיי סיטניקוב מאוד הופתע כשגילה צילום של עצמו, לבוש במדים פיקטיביים של להקה צבאית, במעבר גבול הכי מפורסם של חומת ברלין. הוא אפילו לא זכר מתי הצילום נעשה. אלכסיי אכן שירת בברלין בשירות חובה בעת נפילת החומה – גם אחרי שנים רבות הוא חשש להודות ששנא את הצבא.
רוברט סמית' מדבר הרבה על זהות במשבר, "מתפוררת" ומפוצלת, גם ב־Pornography האפל וגם ב־"Why Can’t I be You" החמוד. הזהות מתרסקת לרסיסים ב־"Watching me Fall", אחד השירים הכי דקדנטיים ואהובים עליי של הקיור. רגשות עזים זו "האש" שסמית' ניזון ממנה, ואילו הזקנה, שכה מפחידה אותו, היא קהות חושים בעיניו.
כנראה שהחיפוש אחרי להט חושים מוביל את סמית' לצד הלא נכון של החומה. אין לו דוקרנים לדמם עליהם (כמו שזה קרה לפטר פכטר הצעיר בשנת 1962), אך בעזרת שליטה מושלמת בטריקים של השירה הרומנטית, סמית' מצליח לשכנע ולשעשע בסיפורים על המפלצת הפרטית שלו. Monster Futility – כך הוא קורא לתחושת חוסר תוחלת ללא מוצא, "קללה וגם ברכה", שלדבריו מלווה אותו כל חייו: "חוסר התוחלת, חברי הוותיק, תמיד בסביבה", הוא אמר לאחרונה, במסיבת האזנה לרימסטר של האלבום Wish.
הגישה שלו היא לגמרי אקזיסטנציאליסטית. חוסר התוחלת הוא מקור לפוזיטיביות שלו, לרצון להוציא את המקסימום מהקיום המוגבל, כך נהג גם האייקון הספרותי שלו אלבר קאמי (שהיה אוהד כדורגל נלהב כמוהו). זוהי אחת הסיבות לאל־הורות של רוברט סמית'. עוד בגיל 12 הוא קלט שילדים גוזלים מהקיום המוגבל ממילא והודיע להוריו כי לעולם לא יהיה הורה בעצמו. בראיון למגזין NME עוד בשנת 1982 סמית' הצעיר פרש את פילוספיית חייו: במקום להיכנע למפלצת חוסר התוחלת, נגחיך אותה ונצחק על האטימות שלה, ונשתדל לעשות פאן על הדרך, כמה שיותר. אני בעד.
פוסט סקריפטום
ב־1987 סמית' ומנהיג להקת Dinosaur Jr., ג'יי מסקיס, הצטלמו יחד על עטיפת המגזין Melody Maker. אז סמית' סירב להזמנתם של "הדינוזאורים" להשתתף בווידיאו לגרסת ההטרלה שלהם ל־"Just Like Heaven". "עכשיו זה השיר שלכם", הוא אמר.
ב־2018 נתקלתי במסקיס הנונשלנטי, לבוש בחולצת עוגיפלצת, בבקסטייג' של פסטיבל מלטדאון שרוברט סמית' אצר. מאוד שמחתי לדעת שהם עדיין בקשר. הפעם התרחש איחוד סמלי. הטור של Dinosaur Jr. הגיע לברלין כמה ימים אחרי הקיור, והשיר "Just Like Heaven" בגרסה מלאת דיסטורשנים חתם את ההופעה.
האזינו לספיישל הטיול המוזיקלי שלי בברלין:
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
