יובל מנדלסון עלה לבמת הבארבי והצטרף לשאר הלהקה. זה היה ערב מרגש במיוחד – אביב מארק, שריד אחרון לרעיון של רוק ישראלי מטונף וחסר פשרות, השיק את האלבום החדש שלו בדיוק כמו שהקליט אותו, מנסר גיטרות ויורק את המילים שלו תוך כדי שהוא מחובר למכונת חמצן שעוזרת לו לנשום. "מדובר בניצחון הרוח על הגוף" הכריז מנדלסון לאחר שחיבק ונישק את ראשו של מארק, "זה הכי רוקנרול שיש". בחיים לא ראיתי אותו כל כך רציני.
למען קדושת הבדיחה
אין להקה שמבינה יותר טוב את הגישה שלו, שלוקחת ברצינות את חוסר הרצינות של המוזיקה שלו, כמו המסע לפולין. כשהוא חולק את הבמה עם אור אדרי על הבס, אסף תלמודי על קלידים ונדב לוזיה על תופים, הם נשמעים כמו חבורה של חברים קרובים במיוחד שמנגנים ביחד במוסך בסופו של יום ארוך. העובדה שחלקם הורים לילדים שמתמודדים עם משברים דומים לאלו שמנדלסון שר עליהם, ובמקביל חולקים את אותה החיבה לרוח הטירוף והשטות שמוזיקת רוק מבטיחה, מאפשרת להם ללוות אותו מוזיקלית בצורה הטובה ביותר.
האלבום החדש של ההרכב, המסע נמשך, מדגים זאת יותר טוב מתמיד. כשהלהקה מייצרת את המקצב של "שיט אמיתי" רק כדי לפרק אותו מאוחר יותר, או כשהם מבצעים את הריף שמנדלסון מחקה עם הפה בתחילתו של "גמור ומנוי", זה מרגיש כאילו מדובר במוזיקאים היחידים בעולם שמסוגלים לעמוד בקצב שלו. החברות והאטיטיוד המהנה של הלהקה נמשכים מעבר למוזיקה עצמה. הקליפ של הסינגל "איפה הציירים" מציג את תלמודי, לבוש בחליפת קראטה עם לוגו של הלהקה, חוטף הפלות רציניות עד שהוא מתעלף (הכל אמיתי לחלוטין, כך מתברר) בקרב קראטה מול לוחם מקצועי. לפעמים זה מרגיש כמו קטע מסרט של חבורת Jackass – אדם אחד שמוכן ללכת רחוק מאוד למען קדושת הבדיחה, בזמן שחבריו הקרובים יושבים בבטחה בצד ומתים מצחוק.
כמעט זן
מול כל הגישה הפרועה הזאת, השירים של האלבום החדש מציגים רוחניות מעניינת. הציניות של האלבום הקודם של המסע, ושל פרויקטים כמו יובל המנוול, נעדרת כמעט לחלוטין. במקומה, יש משהו פילוסופי מתמיד, כמעט זן, בכתיבה של מנדלסון. "רוצה לשרוק כמו רוח בעלים" הוא מספר בשיר הסוגר "צחוק במדרגות", ובשלב הזה באלבום ההצהרה הזאת כבר מרגישה מובנת מאליה. המאבק בהתבגרות שמלווה את שיריו כבר זמן מה עדיין כאן, אבל הלחנים הקורנים של האלבום מעניקים תחושה שהכל יהיה בסדר בסוף.
הגיטרה המצלצלת שמלווה בעצלתיים אותו כשהוא משוטט ברחובות תל אביב ב"כל בעלי הכנף" היא הצליל הדומיננטי של רוב השירים כאן. בחלקים מסוימים, הלהקה נשמעת יותר מכל דבר אחר כמו הרכב אלט־רוק בלוזי ומהורהר סטייל ווילקו. כשהם עוברים למוד של חדר חזרות ב"זיפי גרד" האינסטרומנטלי, הג'אם שלהם נשמע כאילו הם בילו כמה ימים בגאת'רינג של הגרייטפול דד. אפילו שירים כבדים יותר מאוזנים עם רכות וסבלנות שמרגישות חדשות בנוף של הלהקה: רגע לפני שהלחן של "אחי" עובר להתבסס על ריפי גיטרה בלוזיים, הוא נפתח בפזמון הרמוני שהוא בקלות אחד מהקליטים באלבום.
מוזר ונכון
הקלילות הזאת מייצרת מרחב שמאפשר למנדלסון להכניס נושאים יותר אישיים ועמוקים ליצירה שלו. אחרי שחגג ארבעים ממש לאחרונה, הוא מפרק את הגיל שאליו הגיע מכמה וכמה כיוונים שונים. ב"גמור ומנוי" הוא יוצר שיר רוק בועט ומרים על להיות מותש. הסתמיות של משבר אמצע החיים תופסת אותו המום כשהוא מתאר דקה אחת כאילו הייתה נצח ב"שיט אמיתי", או מלא באימה ופראנויה כשהוא מתאר נסיעת אוטובוס בין רמת גן וגבעתיים ב"לגבעתיים".
את כל העסק הזה מלווה תמיד השפה החכמה, המצחיקה והסוריאליסטית של מנדלסון. ההרהורים ב"כל בעלי הכנף" מתחלפים במהירות בין מחשבות אמיתיות על הישחקות לסצינות אקראיות שעוברות בראשו של היוצר, כמו "פרצוף של ארנב בשלג" או הכתרה של הרחובות יהושע בן נון ואבא הלל כשאנז אליזה של תל אביב ורמת גן, בהתאמה. "אם נחשים יכלו לעוף / היה הרבה פחות צפוף / על הקרקע" היא מחשבה מוזרה שנשמעת מגניב, גם אם היא לא באמת שייכת לתמה המרכזית של "לגבעתיים". הרפרנסים הספרותיים שהוא זורק באוויר מספקים כמה מהרגעים הטובים באלבום: הפילוסוף הצרפתי גי דבור מופיע לפתע בשיר האהבה המתוק "רק ענבים", והאזכור של אנטואן דה סנט־אכזופרי ב"שיט אמיתי" מרגיש כל כך מתאים למהות היצירה שלו עד שלא ברור איך זאת הפעם הראשונה שהוא מופיע בשיריו.
ממשיך לנשום
בתחילת דרכו כמוביל של להקת שייגעצ, מנדלסון הביע את הרצון של הנער המתבגר הטיפוסי לנסות לתקן את כל העולם דרך הגיטרה בחדר שלו, לצעוק כי כואב לו, ולנחור בבוז על כל מי שלא מבין. הוא שר את הכל קצת רציני מדי, עם פנים חתומות שמופנות ישר אל המצלמה בקליפים של "מרלין מונרו" ו"ניו יורק־רפיח". המסע נמשך ממחיש בצורה הטובה ביותר את האג'נדה של החצי השני בקריירה שלו. דווקא כשהחיים מאתגרים יותר, והעולם הופך להיות חשוך ומפחיד, הוא כותב שירים כמו "תן לזה יום" שמוצאים שפיות מוחלטת בתוך הבלאגן. "קבל את תנחומינו הכנים", הוא שר לדמויות השונות בשיר אחרי שהוא מבטיח להם שהחיים שלהם ימשיכו כרגיל גם מחר – הוא יודע ממקור ראשון שהאנושות מכורה לדרמטיות, ושתהליך הגמילה ממנה כואב אך הכרחי.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
