מיקסטורה: טרגדיה הופכת לקומדיה

מיקסטורה היא הזמנה לגוון את הדיאטה המוזיקלית שלכן עם טעמים ומרקמים חדשים. כל ריליס המוזכר לעיל עבר סינון קפדני של הטעם שלי (יש לכן על מי לסמוך!) ונמצא ראוי לפרגון ולהילול. המלצות ישר מהלב שלי לאוזניים שלכן, בלי אלגוריתמים ותקציבי יח״צ באמצע. תרגישו חופשיות לבדוק ריליסים מז׳אנרים שאתן אוהבות, אבל עוד יותר מזה מומלץ דווקא לדגום ריליסים מסגנונות שאתן לא מאזינות להן בדרך כלל. אשמח מאוד לשמוע איך היה לכן, נגיד בהודעה בפייסבוק או דרך טוויטר.

לאחר אינסוף סבבי סינון וכאבי לב נסגרתי על 15 ריליסים לשים במרכז העניינים, אבל תעשו ג׳סטה ותמצאו בבקשה זמן גם בשביל: הדאב טכנו/האוס השרמנטי של Philipp Priebe, הטריפ־הופ המושלם של מפיק העל Nosaj Thing, הפסיכדליה השוודית של Goat שאיננה מבדילה בין הלוויה ומסיבה, השדר החדש ממימד הרפאים של המתקשר הראשי Burial, האינדי־דאנס הפולקי/אופטימי/הזוי של Laughing Eye, הדת׳ מטאל המוגלתי של חלוצי האיכסה־קור Exhumed, הפרוג מטאל הרוחני/פילוסופי של Psychonaut (מארחים את סטפני מאנארטס סולנית להקת ברוטוס), הת׳ראש הקטלני של Dead Cross (רביעייה שכוללת את מייק פאטון, דייב לומבארדו, 100% כסאח ו0% פוזה), הטורבו־אוסף של פסטיבל הפאנק המקומי ״מת בפוגו״, הדת׳־גריינד מהמם החושים של Dr. Acula, ההיפ־האוס החדשני והמרים של Cakes Da Killa, שבע דקות בגיהנום המטריף של Full of Hell, האמביינט/טכנו/ג׳אנגל החשוף של רבנו המכובד Yaron Amor וללקט הרמיקסים הלוהט לקטעים מהקטלוג של דון הנו־יורק האוס Mr. V.

Alice Boman – The Space Between

כירבול־קור

רוחות נוגות ומרפאות מנשבות מכיוונה של הפיה הסקנדינבית הזאת. מרגיש כאילו הזמן מאיץ ונעצר בו זמנית. אני שולח את ההמלצה הזאת וחושש שאולי לא תבינו כי לא בטוח בכלל שהכישוף העדין של האלבום הזה יכול לשרוד באקלים האכזרי של הארץ. אם חס וחלילה שמעתן ולא התאהבתן עד מעל לראש כבר מהתו הראשון – תגזרו ותשמרו בבקשה לרגע חשוך וקפוא יותר. הרי בסוף רגעים כאלה מגיעים גם בישראל ואין מוזיקה יפה מזאת לקשט אותם. מילה שלי, השלגון האנושי.

Ariel Zetina – Cyclorama

רייב

הגעתי לאלבום הבכורה של אריאל זטינה בלי יותר מדי ציפיות. ההייפ סביבה מתגבר ללא הרף כבר שנים, אבל איכשהו אף פעם לא מצאתי את עצמי עולה על הרכבת הספציפית הזאת. אישה טראנסית לא־לבנה, רזידנטית במועדון הסופר נחשב/חשוב Smart Bar שבשיקגו, בוקינג חובה בכל ליינאפ שמתיימר לייצג תמונת מצב קווירית־מחתרתית – אבל אף פעם לא באמת העיפה אותי בלייב או בהקלטה, עד לאלבום הזה. סליזי באקסטרים מבלי להיות גרוטסקי, עם סאונד עקמומי בצורה כל־כך מדויקת שאין ספק כי הושקעה פה כמות מטורפת של עבודה וכישרון. יו גו גירל!

Autonoesis – Moon of Foul Magics

אקסטרים מטאל טור דה פורס

מתות להכנס או לחזור למטאל אבל לא יודעות מאיפה להתחיל? זה יום המזל שלכן! הלהקה הקנדית הזאת מתיכה ת׳ראש מטאל ממריץ עם דת׳ מטאל אימתני ובלאק מטאל פואטי. זהו בופה טעימות מאורגן היטב של כלי ההבעה הנגישים רק לאמני מטאל ולא לאף אחד אחר. אם ההאזנה הראשונה לא תשכנע אתכן, עוד לפני סוף השנייה זה כבר יבוא. מיוחד וראוי.

Bibio – BIB10

צ'ילוייב

אלבום אלקטרוני מפנק שלוקח גיטרה פריכה ומחממת לב ועוטף אותה בשכבות של פאסון ורוגע עם נגיעות של בוסה נובה, פ׳אנק אולדסקולי ועוד מלא דברים טובים. זה אף פעם לא מובן מאליו כשאמנים מצליחים לייצר שפע גוד וייבז באיכות שיש כאן, אבל בימים אלה ספציפית זה נשמע לי כמו נס של ממש. תעשו לנפש שלכן טובה ותוסיפו את השירים האלה לרוטציה עוד היום. רק ביביו!

Bill Laurance – Affinity

פסנתר

הולי שיט כמה קסם. עשרה קטעי סולו פסנתר כנף שהם גם קומפוזיציות ניאו־קלאסיות, גם ג׳אז מהסוג שעושה נעים בגב וגם (לעיתים קרובות) סוג של שירי פופ ערומים בלי טיפת צ׳יז או שומן עודף. הכל מנוגן ללא רבב, מוקלט נהדר ולא זקוק לשום תוספת בעולם (חוץ מתשומת הלב שלכן, כמובן).

(Cape Monze Records V.A – Momentum (Pakistan Flood Relief Compilation

ברייקביט/טכנו

בשביל רובנו האפוקליפסה רק עוד רגע כאן, אבל בשביל עשרות מיליוני אנשים בפקיסטן היא כבר הגיעה בגדול. הלייבל קייפ מונצה מקראצ׳י קורא לגיוס תרומות באמצעות פרסום קומפילציה של דאנס מחתרתי סופר איכותי. 19 קטעים ממגוון בין לאומי של אמנים. בלי כוכבים, להיטים או טרנדים, אנרגיית ריקודים מזוקקת שמעודדות התעוררות והתמודדות עם המצב. לאלה שבעניין של להחזיק באוסף טראקים משוגעים מהסוג שגורם לרחבה לתהות ״מאיפה לעזאזל המוזיקה המדהימה הזאת?!״ וגם בעניין של לעזור איפה שזקוקים בדחיפות – נא לסור לבנדקאמפ של הלייבל בבקשה.

Dawn Richard and Spencer Zahn – Pigments

ניאו־קלאסי

טוב אז בגדול האלבום הזה הוא ניסוי שלא כל־כך הצליח. ספנסר צאן הלחין, עיבד והפיק יצירה נשגבת, לירית, מלאה ברגש וניואנסים. אבל אז מגיעים הרגעים בהם דון ריצ׳רד מנסה להשתלב פנימה עם שירת הפוסט-אר-אנד-בי שלה ואלו לצערי אסופת הרגעים הפחות מוצלחים בתקליט הזה. אני ממליץ אם כן ללכת לשמוע אותה באלבום המוצלח שלה משנה שעברה, ואילו כאן פשוט להחזיק חזק כל פעם שהיא נכנסת. היא עוד רגע תצא ותשאיר את מלוא הבמה למוזיקה שהיא בפני עצמה יופי טהור ויוצא דופן.

Deathsiege – Throne Of Heresy

דת׳ מטאל מושחר

האלבום הזה עורר בי תגובה שהפכה למאוד נדירה בשנים האחרונות, זאת של ״רגע מה זאת להקה מישראל?!״. לא בטוח מדוע נדהמתי כל־כך, הרי המוזיקה העצמאית המקומית לא מפגרת מאחורי המוזיקה בחו״ל בשום צורה שאני מסוגל להבחין בה. זה גם לא צריך להפתיע שמוזיקאים תוצרת ישראל מסוגלים להביע בצורה מושלמת את הסנטימנט שרוצה לראות עולם מלא בכיעור ורוע עולה בלהבות. ובכל זאת, אני מקשיב לאלבום האדיר הזה שוב ושוב וחושב ״וואו זה כואב, תמשיכו!״ ומיד אחר־כך ״בטוחים שאתם מישראל?!״

Dry Cleaning – Stumpwork

    פוסט־פוסט־פוסט־פאנק

אלבום שני ללהקה הבריטית ההו־כה־קולית הזאת שממשיך ישר בקו של אלבום הבכורה משנה שעברה. קולה המהפנט של Florence Shaw ממשיך לקחת את כל מי שתשכיל להאזין לו לכל מיני מקומות מיוחדים, משעשעים ולפעמים לא הכי נוחים (אבל הכל לטובה). נשמע קצת כמו רגעי השיא של קים גורדון ב־Sonic Youth אבל הרבה אחרי התפוגגות האשליה של הניינטיז שיש בכלל מה להשתגע ולנסות להפוך שולחנות ולהגיע לאנשהו. ל־Dry Cleaning אין שום אשליות ושום סיבה ״לאבד את זה״. הכל קול. שתו משהו קר. שמעו סיפור מצחיק. למה כל־כך רציניים כל הזמן? וכן זאת גם בסבירות גבוהה אחת העטיפות הטובות של השנה אם לא ה-.

Hagop Tchaparian – Bolts

רייב/עממי

אני מתאר לעצמי את הרגע שבו אדון Four Tet פגש שוב את הטור מנג׳ר שלו בפעם הראשונה אחרי ששמע את ההקלטות של המוזיקה המקורית שאותו עובד שלח לו. ״האגופ״, הוא בטח אמר לו, ״אתה כל מה שאני הייתי מת להיות אבל לא באמת מסוגל. אני מקנא בשורשים הארמניים שלך, בנגינת הזורנה העוצמתית הזאת ואיך שאתה מתיך אותה לתוך דאנס אינטליגנטי ומקרחן מהסוג שאני חולם להפיק כל פעם שאני פותח ת׳מחשב. כולם חייבים לשמוע את זה. אני אעשה אותך כוכב יותר גדול ממני״. כאילו אל תחזיקו אותי ברמת הציטוט המדויק אבל זה היה חייב להיות משהו בסגנון הזה. בכל מקרה תקשיבו לפור־טט (כלומר, להאגופ צ׳אפריאן)

GIDEÖN – Ritmo EP

ריל גוד האוס מיוזיק

ריליס הבכורה בלייבל החדש של האיש והאגדה גידיון, Homo-Centric Records, מסוגל בקלות רבה להרים רחבת ריקודים בכל מצב צבירה אפשרי, אבל הוא מסוגל לעשות משהו יותר מורכב ונדיר מזה – לתקשר אתוס. להעלות לרגע מן האוב איזה פוטנציאל חתרני אבוד של מוזיקת הדאנס להזיז את הדעת ולא רק את התחת. להגשים לכמה רגעים מציאות אלטרנטיבית: סקסית, אופטימית ושוחרת שלום. קול נדיר שראוי להפיץ הלאה בווליום הכי גבוהה שיש לכן.

Jordan Nocturne – Moving Around

נו־דיסקו

המהדורה הנוכחית כבר הייתה עמוסה לעייפה ברגע שבו הבנתי שאני לא יכול בלי הסינגל המעיף הזה. ניסיתי לשים באותיות הקטנות של ראש המדור, אבל זה מרגיש לא נכון בכלל. מדובר על חומר של מרכז המהדורה/מרכז הלילה. שובב, סליזי ואנרגטי בצורה בלתי רגילה. שימו לב לבחור הזה, הוא כבר הוציא כמה תקליטים שווים במיוחד ויש לי תחושה שהמגנום אופוס שלו עלול להגיע בכל רגע. כבר מחכה לרגע שאחלוף עלי פני סט שלו באיזה במה סופר־מרכזית בפסטיבל גדול ואגיד ״זותי? אוהבת אותה עוד מאז שהייתה בענדרגאונד!״.

Show Me The Body – Trouble The Water

הארדקור קל משקל

מתחברות לגל הנוכחי של להקות האינדי המחורפנות שזורמות אלינו מכל כיוון (Black Midi, Squid, Psychedelic Porn Crumpets ועוד ועוד) אבל לא ממש בעניין של מוזיקה כבדה? יש לי אלבום בשבילכן. המוזיקה כאן אמנם לא מהססת להתחרע איפה שצריך – וצריך המון – אבל היא תחליק בקלות דרך כל אוזן שיודעת להעריך סטורי־טלינג מוזיקלי, יצירתיות בלתי מרוסנת ואת הצורך האנושי לשחרר עוד ועוד אעעעאעאעאההה ככל שההיסטוריה מתקדמת אל קיצה.

Steffi – The Red Hunter

אלקטרו

די בטוח שאי אפשר לעשות מספיק כבוד לאמנית בסדר גודל של שטפי. היא פשוט מפציצה בכל מה שהיא עושה, והיא עושה המון. כתקליטנית היא מתפקדת כרזידנטית של הברגהיין והפנרומה בר בו״ז וזוכה לתשואות רמות בכל רחבה וסגנון. כלייבל בוסית היא המייסדת והמנהלת של לפחות שני לייבלים ותיקים וחזקים במיוחד – Klakson, שחוגג יותר מ־20 שנה בשלב הזה, ו־Dolly שפועל כבר יותר מעשור – וכעת בתהליכי הייצוב של לייבל חדש בשם Candy Mountain, אותו הקימה לרגל המעבר לליסבון (מה הולך שם? למה כולן שם פתאום?). מהמקום החדש הזה היא מוציאה את אלבום האמן החריף הזה שכאן לפנינו. אוסף של קטעים ברייקיים, רייביים ובעלי עיצוב סאונד חסר פשרות. השראה.

Sweaty Palms – The Pursuit of Novelty

פוסט־פאנק

תגידו, אתן חברות בקהילת הפייסבוק של הקצה? שם נתקלתי בהמלצה של שיר אסולין (תודה, תודה, תודה!) על האלבום החדש של הלהקה הסקוטית הזאת, שמעולם לא הייתה על הרדאר שלי, ואני שמח לאללה שלא פספסתי אותו! שיר תיארה את הפוסט-פאנק הזה כ״נויזי ואפלולי״ ואני חושב שזאת בחירת מילים מצוינת. טונות של אווירה, סאונד מושחז שמוצא לכל כלי ואלמנט בדיוק את המקום הנכון ותחושה חזקה של זכות כבירה בכלל להיחשף לקיום של הדבר הזה מלכתחילה.

עד כאן להפעם. תשלחו את ההודעה ההיא, מה אכפת לכן? נשיקות בבית.