"שתי מצלמות Nikon עם עדשות בשווי 60,000 ש"ח השארתי באוהל", שיתף אותי אדם שהיה לידי בבמת הקוף ברגע של כנות. "ושתבין, אני לא חושב עליהן עכשיו בהופעה. הן נמצאות שם באוהל כרגע לא נעולות וכל אחד יכול לקחת אותן. אבל אף אחד פה לא יעשה את זה". אני מקווה מאוד שהעדשות האלו יודעות לעשות פירואטים באוויר ולתלות כביסה תוך כדי, אבל אותה אנקדוטה שאותו אדם סיפר לי ניסתה להעביר נקודה. נקודה קטנה שהיא סיפור של פסטיבל גדול.
במהלך שלושת ימי האינדינגב מחלחלת ההבנה שמדובר בפסטיבל, שמלבד ריכוז ההופעות המטורף בו והדופמין שמתפוצץ במוח ללא הרף, הוא גם התקבצות של טוב אנושי. לא נתקלתי בוויכוח, התלהטות (רק של השמש לפעמים), צעקות, ואפילו לא בשמץ של אווירת נכאים כלשהי. גם לא בגניבות (מקווה שלמצלמות ה־Nikon שלום). מדובר באנשים שהגיעו כדי להנות, בלב שלם ובנפש חפצה. אנשים שחמושים אך ורק בכוונות טובות, וזו אווירה נדירה מאוד באקלים הישראלי שהורגלנו אליו.
בעודי מעמיס על עצמי ציוד לשלושה ימים במדבר, ומתחיל במסע כומתה אל מתחם הכניסה, נראה כי מישהו ניסה לאתגר את האופטימיות שלי כשממטרים קלים החלו לרדת. מבט חטוף בפלאפון גילה לי שמשעה עשר בערב צפויים גשמים, עננים כבדים וסימן אחד של ברק צהבהב ופסימי נותר נחוש על הצג. מדגדגת לך בראש השאלה אם נשקפת סכנה להופעות בפסטיבל (ואכן בשל כך התבטלו בהמשך הופעותיהם של שרדהד ותמר אפק), אבל אתה לומד מהר להדחיק ולנטרל את המחשבות האלו.
הזדרזתי והגעתי למתחם הכניסה שהיה מלא ערב רב. קבוצות מרשימות של אנשים מכל קשת הגילים התגודדו להן; חלקן תפסו מחסה מתחת ליריעות בד בומבסטיות שנתלו לגובה, והתגוננו מפני הגשם שחדר בהצלחה בשלב מסוים דרכן. קבוצות אחרות של אנשים משכו ציוד ועגלות על החולות, הזיעו והפגינו כישורי סבלות מרשימים, ואחרות פשוט אחזו במחצלות, מזרנים ותיקים ופצחו בשיחות חולין. המחזה הזה הזכיר לי לרגעים יציאת מצרים מודרנית – רק שהפעם הארץ המובטחת היא ארץ אינדינגב, ארץ זבת מוזיקה והופעות חיות.
אמון, זה כל הסיפור
נדמה שהמכנה המשותף המרכזי בין המשתתפים, והסאב־טקסט שזועק מתוך הקרביים של המאורע הזה שנקרא אינדינגב, הוא בראש ובראשונה אמון. ולא רק האמון באחרים שיכבדו את החפצים האישיים שלך. האינדינגב הצליח לבסס את עצמו כאירוע משמעותי ומרכזי בתרבות הישראלית, והוא לא עשה זאת יש מאין. הוא ניזון מאותו אמון, והוא מטפח אותו בהצלחה תקופה ממושכת. משיחות עם אנשים במהלך הפסטיבל בלטה תמימות דעים גורפת. לא משנה את מי אנשי ההפקה יבחרו להציג השנה בפסטיבל (ולהעניק לו חשיפה יקרת ערך), האנשים פה סומכים עליהם ועל הבחירות המוזיקליות שלהם בעיניים עצומות. בהמשך הפסטיבל, ההפקה תזכה גם לטפיחה נאה לאגו כאשר פול טראנק ונגה ארז, שלא שכחו מהיכן באו, יקדישו רגע הודיה למארגנים. פול טראנק התוודו על ימיהם הנוסטלגיים והעלומים אי שם ב־2015 והביעו הערכה עמוקה להוגי הפסטיבל, וארז הגדילה לעשות, וכרעה ברך ונישקה את הרצפה שהיא חייבת לה הרבה. בלי ציניות, זו הייתה מחווה יפה מצדה.
זה זמן קסם
באינדינגב, ככל שהאירוע מתקדם ואתה מביט סביבך, אתה מפנים כמה תובנות. ראשית, הפסטיבל מעצים את האבסורד הקיומי לפיו האדם לא יכול להתפצל לכמה מקומות בו־זמנית. אי אפשר לרקוד על כל החתונות, או במקרה שלנו על כל הבמות. שנית, אתה מבין שלשתות בירה לארוחת בוקר זה לגיטימי, וששיר טוב יכול לתפקד בתור ממתק שמרגיע את הבטן לכמה שעות.
ועוד לא דיברתי על התפאורה היצירתית ומלאת המחשבה שהוקמה – מערכת השקייה שהתחפשה לעצי כותנה פיזרה רסיסי מים עדינים בשעות השמש, מגדלור ושמשיות מוקמו על החולות להגברת התחושה הימית, ברזי שתייה פוזרו ברחבי המתחם, ומיצגי אמנות יפהפיים תזכרו את העובדה שבפסטיבל לא מופיעים רק מוזיקאים. קיימים בעולם גם אמנים מתחומים אחרים.
כבר לאחר שעוברים את מתחם הקופות והבדיקות, מתחילה להתגלות ולהיחשף בחסות החשיכה עיר שלמה וקסומה. מתחם אוהלים גדול, שברובו כבר הוקם, הסגיר אנשים אחראיים שתפסו מקום מוקדם, וגם את היצירתיות שטמונה בבני אדם. אוהלים מושקעים ומעוצבים, קטנים כגדולים, הוארו בתאורות ובצבעים משתנים וקיבלו את פניי. יריעות תפוחות עיטרו אוהלי ענק והקנו להם מראה של מפרש ששמור לסירה שאפשר לשוט ולגמוע איתה מרחקים לא ידועים. יש ניתוק מסוים מהעולם בפסטיבל מהסוג הזה. או לכל הפחות תחושה שחצית את המים הטריטוריאליים של ישראל ואתה באיזור חיוג אחר.
ואליום לנפש
תוך כדי שהנחתי את המיטלטלין באיזור הקמפינג והתמקמתי, בקע קולה של אלכס משה שהופיעה בבמת הקוף בתור Folly Tree. אלכס חתמה בדיוק טור יוקרתי בן 7 שבועות בו ניגנה והופיעה לצד אסף אבידן, ומגיעה למדבר רגע אחרי הופעה בקוריאה (!) עם iogi ולהקתו.
יוגי, שמתארח בשיר "On & On" מתוך אלבומה החדש והמצוין של אלכס שיצא השנה, Remedies, התארח להפתעתי (הטובה) גם כאן. כמו שם האלבום, כך השירים בו הם גלולות מוקפדות שמספקות מזור להרגעת הנשמה. הקול המלטף של אלכס וההגשה המתמסרת שלה התחברו באופן מושלם לנוף המדברי ונתנו את אות הפתיחה המוצלח לפסטיבל.
במהלך ההופעה הורגש כי בקול של אלכס, ובעצם הנוכחות הבימתית שלה, מצויה הרבה שלווה שהיא נוסכת בקהל בכמויות לא מוסברות. השירים הכניסו את הקהל למערבולת חלומית שנעה בין אווירה אפלולית לבין אווירה רומנטית אך מעקצצת ומלנכולית בו־זמנית. מילה טובה מגיעה גם ללהקה שליוותה אותה. סתיו ליפיץ דייק על התופים, יואב ארבל (שלקח חלק בשלל הרכבים במהלך הפסטיבל) חישמל על הגיטרה, ושלי ארצ'ר ריחפה על הקלידים. אחד משיאי ההופעה היה הביצוע של "Symphony of Blue". בדיוק כמו ההופעה עצמה שהעניקה לנו אלכס, גם השיר היה רצוף רגעים מרוממי רוח ותנודות מוזיקליות מתחלפות, והתפקיד שלה בשיר הקפיץ אותו בעוד כמה רמות ובלעדיה לא היה נשמע אותו דבר.
דור ההיפ־הופ
למי שאוהב את המוזיקה שלו רועשת יותר, אחריה עלה בבמת הקוף הראפר שקל שסיפק תצוגה אנרגטית במיוחד שסחפה את הקהל. בשיר שלו "בנק", שקל שדרג את הביצוע ושלהב את הקהל בזכות התוספת של הגיטרה החשמלית בלייב. בשיר "הלילה" הוא ניפק ביצוע מרגש ועוצמתי לסמפול "שלא ייגמר לי הלילה" של הנשמות הטהורות, ובשיר "פרחים" שביצע הוא ביקש מהקהל להדליק אורות, ולפי כמויות המציתים שהונפו באוויר ניתן היה גם ללמוד על האחוז הגבוה של הריאות הירוקות בסביבה (ואני לא מתכוון לשטחי הטבע הפתוחים).
זו הייתה הגושפנקה לכך שהרבה צעירים, ואף צעירים מאוד, רכשו כרטיסים וצבעו בהמוניהם את חולות הפסטיבל. ובכלל, לאורך הפסטיבל עצמו, ובעיקר בהופעות ובבמות הגדולות והמרכזיות, את המבוגרים יותר ניתן היה לאתר בפרברי הבמות, נמנעים מלדחוף כמה מרפקים ולהידחס במרכז ההתרחשות. זו הייתה גם סנונית שבישרה על הבאות – סצנת ההיפ־הופ שתפסה תאוצה בשנים האחרונות במוזיקה המקומית בארץ, שלטה ביד רמה גם במשבצות הלו"ז הצפוף של אינדינגב 2022. טדי נגוסה (שאירח את תומר יוסף), ג'ני פנקין, J.Lamotta, כהן, שי טרא ליטמן (שמספק התפוצצות מרגשת על הבמה ונותן את כל כולו בכל הופעה מחדש), אורית טשומה ו־Tapash הם רק חלק מהשמות שכיכבו.
אם הקסם שהמקום והפסטיבל מייצרים מטבעם לא הספיק, אז את הנוקאאוט הרשמי סיפקה תופעת הלוואי הטובה ביותר של הגשם – הריח שאחריו. בהמלצת השירות המטאורולוגי, ההופעה של סטלה גוט הייתה אך מתבקשת. משבי הרוח בבמת הפיל שנשאו עמם כמויות לא מבוטלות של הריח הנדיר הזה, כאילו הניעו את ההופעה של גוט שהציגה בטן הריונית מתקדמת ולא נתנה לזה לעצור אותה. היא הייתה גם חמושה בין היתר בנעם רותם כשחקן חיזוק וסיפקה מופע יפהפה, קודר וקצבי כאחד, שברגע מסוים הזכיר איכויות ואווירה של Chris Isaak וברגע אחר נראה היה כאילו לקוח מתוך סצינה מסרט פילם־נואר.
מלאכת מחשבת של גרוב
רותם אלג'ם אסולין, הידועה בשם הבמה J.Lamotta, הייתה הפתעת הערב הראשון. עדיין לא ראיתי אותה בהופעה חיה וחיכיתי לזה מאוד. כל הציפיות והמחשבות שלי התממשו, ואפילו עלו על גדותיהן. ג'יי למוטה, והנגנים הפשוט מעולים שלה שי חזן (בס), יונתן הרינגמן (קלידים) ודניאל גולן (תופים), נתנו הופעה מלוטשת ביותר. כל ביט התיישב במקום, כל תיפוף הונח בשנייה הנכונה, ולמוטה פשוט מחזיקה בפלואו ובחוש קצב לא מהעולם הזה.
היא הודתה שהיא מתרגשת ושלא יצא לה עדיין להופיע בפני קהל כזה, אבל הביטחון העצמי זלג ממנה לכל עבר. המוזיקה שלה נעה בין נאו־סול, לפאנק, ג'אז והיפהופ, וגדושה במנות של אפרו־ביט מרטיט ומנענע ישבנים. יש הרבה תבונה בהפקה שלה ובמקצבים שהיא מייצרת, ולרגעים רבים וארוכים היא הזכירה לי קסם גדול ואיכויות נדירות מאוד של Sade. בינינו, יש מחמאה גדולה יותר מזו? חוץ מהדמיון המוזיקלי המובהק לטעמי, היו את הריחוף על הבמה, הכוח שבשקט, וכריזמה גדולה מתפשטת, שהיו כולם שותפים גם הם לדמיון.
למוטה ביצעה הרבה שירים מתוך אלבומה החדש, ככה שמעתי, שיצא השנה (ואירחה את ג'ני פנקין, שעלתה אחריה על אותה במה, בשיר "אידיאל"). אלבום שהגדולה בו היא שגם אם אתה לא מכיר אותו, אבל באותה נשימה אתה מעריך מוזיקה ויצירה שהושקע בהן מחשבה והיה מעורב בהן כישרון, אתה תתמסר בקלות ללא יכולת התנגדות. ועוד לא התחלתי לדבר על יכולות הריקוד המהפנטות של למוטה, שמחזיקה בברכיים שמאיימות על הצורך בקופירייטר של מגה־גלופלקס. ניכר שהיא מרגישה את המוזיקה שלה בכל תא ותא בגוף שלה, ומחוברת אליה בכל הווייתה. היא כישפה את הקהל, נתנה שואו מעלף, ופיזרה הרבה אבק כוכבים באותה הופעה.
בציר מוסקט 1972
השיא של הערב הראשון לפסטיבל היה ההופעה של אביתר בנאי, שמחזיק נכון לימים אלו בהופעה החיה הכי מהודקת שנתפרה במחוזות מוזיקת המיינסטרים. הרבה בזכות אביתר עצמו, והשירים הגדולים והעל־זמניים שכתב, אבל גם הרבה בזכות תמיר מוסקט אחד. כמה עשייה יכול להכיל בן אדם? נראה שכולם רוצים בקרבתו, ובצדק.
נתחיל מטביעת התיפוף המורגשת של מוסקט, שמניח את המקלות באופן שהולם בלבבות, ולא רק בתופים. תיפוף מלא בחום שמשווה לכלי הנגינה הזה יכולת דיבור דמיונית. נעבור להפקה המוזיקלית שהוא הגה למופע הזה – הפקה חדה ואינטליגנטית שהניסיון והכישרון שלו טבועים בה, ומשודרגת בתכנותים שהוא עשה. יחד עם ההרכב המצוין שבנאי קיבץ סביבו (יוגב גלוסמן ואיתמר ציגלר על הגיטרות, ורועי חרמון על קלידים וחצוצרה) קשה שלא להמריא לגבהים לא רציונליים.
אביתר הוא יוצר מלא באינטליגנציה רגשית שיודע לגעת בעצבים החשופים של כולנו ולרקוח תרכובות צלילים כמוסות. הביצוע שלו ל"עד האהבה" הפיח תקווה ותפקד גם כדיפיברילטור ללבבות שהלכו לאיבוד בחשיכה. הוא העלה את סף ההתרגשות בקהל כשעשה את "מנגינה יקרה" ו"תיאטרון רוסי", שני שירים מאלבום הבכורה שהוא לא מבצע בדרך כלל.
המופע של בנאי הוא כולו התרוממות רוח אחת גדולה, אבל אחד מרגעי השיא היו הביצוע של הלהקה לשיר "שלח לי מלאך" של משינה. העיבוד וההפקה שהיו לעילא ולעילא, השיר שמתיישב בול על מידותיו של אביתר וההגשה הפנומנלית שלו שיחקו בביצוע תפקיד מרכזי. אביתר ביצע גם את "כוכב" של אסף אמדורסקי והרעיף מילים טובות על חברו – קטע הסיום של השיר הלך והתעצם יותר ויותר בזכות הירתמות של כלי הנגינה וההפקה, והרגיש בשלב מסוים כמו נסיקה טרנס־גלקטית של החללית המוזיקלית הזו שהרכיב אביתר במו ידיו. ההופעה של אביתר המחישה באופן מדויק שעם כישרון ענק, כפי שהוא ניחן בו, אפשר להצליח בגדול. אבל עם התבונה ליצור את החיבורים האנושיים המדויקים בלהקה, והפקה מנוסה, אפשר לשבור שיאים חדשים.
מוזיקה היא התרופה לכל מכאוב
השינה בלילה הראשון חרקה מאוד. לפני 4 בבוקר קיים כנראה חוק בלתי־כתוב שאין רגע של שקט בסביבה, והייתה שרויה באטמוספירה המדברית קקופוניה מפוארת. בליל קולות של מוזיקת דאנס, הפגזות של מטאל וגם חרוזי ראפ להגברת תחושת המצלול. תוסיפו לזה את הגשם? זוכרים שהיה דבר כזה? אז הוא המשיך לטפטף, נספג לאטו באוהלים וזלג לשקי השינה שנרטבו. כפועל יוצא יום שישי, היום השני לפסטיבל והרווי ביותר בהופעות, נפתח בעייפות גדולה, אבל עם אופטימיות מזהירה.
את הבוקר פתחתי בבמת הקוף אצל דניאל סאן קריאף. כמו קרן שמש היא הפציעה על הבמה, פצחה עם ביצוע לשיר "אור" מאלבומה החדש והמצוין שיצא השנה, יש לאן לחזור, וניקתה מעליי את כל התשישות והשקיות שהצטברו מתחת לעיניים. האנרגיות שלה היו הפתיחה המושלמת לבוקר יום שישי מדברי, וזו הייתה גם הפעם הראשונה שהמתחם של הפסטיבל הסכים להתגנדר באור יום. ככל שההופעה התמשכה, האופטימיות המשיכה לגלוש בעורקים, תחושת שחרור אפפה באוויר וגלים של אהבת חינם הוזרמו בקהל. מילה טובה ללאה חגאי זמרת הליווי, ששמחת החיים שהתפרצה ממנה הייתה מדבקת.
ברגעים האלו של ההופעה המשיך להתגלות אליי יופיו של האינדינגב, והכוח הגדול שאצור בו. מוזיקה מנצחת הכל. היא עוזרת לאדם להתגבר על המכשולים שהוא מציב לעצמו, או על הקשיים שנקרים בדרכו – עייפות, שנאה, אלימות, או סתם מצב רוח לא טוב – לכל אלו אין אפשרות קיום בתחומי היקום המקביל הזה שנקרא אינדינגב. בשלב מסוים בהופעה התפרץ לבמה תומר יוסף יחיד ומיוחד, שהוא פצצת אנרגיה ותופעת טבע כשלעצמו, והעלה את סף האושר לרמה גבוהה עוד יותר כשהם ביצעו יחד את השיר שלהם "עולם כזה". סאן קריאף היא כותבת מוכשרת, פרפורמרית בחסד, ואיך היא שרה? כמו שמרגול אהובתי נוהגת לומר, זמרת בת זמרת.
עוד בגזרת השמח בנשמה עשו רבע לאפריקה שהרימו מופע אדיר, משויף ועתיר BPM גבוה שלא הותיר אף צמד רגליים צמודות לקרקע. הדרך לסלילת מעגלים שבטיים בבמת הקוף הייתה קצרה ביותר. הם גם אירחו במהלך ההופעה את אורי צברי שנתן שואו, והזמרת ששרה איתם בהרכב הייתה ווקאליסטית מעולה שהזרימה הררי אדרנלין לקהל.
פנינה אמיתית ואחת ההופעות החשובות בפסטיבל
משם הזדרזתי לבמת הראקט האינטימית כדי להספיק לראות יוצרת שמאוד סקרנה אותי, עדי קשת־כהן. האלבום Battleships שהיא הוציאה בשנה שעברה הוא ברמה של זמרת בינלאומית לכל דבר ועניין, ואם אפשר היה להתקטנן הייתי מבקש ממפיקי האירוע לרשום באפליקציה שזו הופעה חיצונית מחו"ל. אנשים תמימים לא היו מבחינים בתחבולה. זו הייתה הפעם הראשונה שההרכב הנוכחי, שהכיל מלבד קשת־כהן גם את איתי שפיגל (גיטרה) ושקד קליין (תופים), ניגנו יחד. זה הרגיש חיבור מדויק וטבעי לחבורה הנפלאה הזו. בתור מי שהחלה ללמוד פסנתר בגיל 8 ולאחר מכן הוכשרה במגמת ג'אז בתלמה ילין, הפסנתר הוא מאבות המזון המרכזיים עליהם המוזיקה שלה נשענת; מוזיקה שנעה על הסקאלה שבין ארט־פופ אינטליגנטי, לאינדי וג'אז נוגים ומתוחכמים. אם מתמקדים בסגנון המוזיקלי שלה, ביצירתיות שניבטת מהיצירות שהיא כותבת ומלחינה, וביכולת הוורסטילית שלה לכתוב ולבצע דברים מורכבים ושונים, אפשר למצוא קווים משיקים בינה לבין Fiona Apple ו־Bjork.
במהלך ההופעה היא ביצעה את מרבית שירי אלבום הבכורה שלה, שלא ניתן לטעות בו. כל שיר עומד בפני עצמו. יריית הפתיחה הייתה "Only Birds", שיר שהוא חבטה לבטן הרכה מרוב שהוא יפהפה ועוצמתי. לאחר מכן התנגן "Requiem" שנבנה במתח ומתעצם בהדרגה, ואז "Sincere" שממחיש היטב את הגיוון של קשת־כהן והמנעד המוזיקלי שהיא שוחה לאורכו ולרוחבו. שיר קברטי ואצילי להפליא. לאחר מכן בוצעו מספר שירים חדשים שמתוכם הכי בלט לטעמי "Longer Line" (נחכה בסבלנות לEP שמתבשל לו על אש קטנה ובטוחה). אחרי כמה נשימות עמוקות וטובות לבית החזה, צללנו חזרה לאלבום הבכורה עם השיר "Different Sun" עתיר הקצב שסחף את קהל המאזינים לעולם הרמוני שהיא יצרה ושרטטה באמצעות השירה והפסנתר. כל שיר של קשת־כהן מרגיש כמו סיפור מוזיקלי שלם, סיפור חיים שהוא עולם ומלואו, אך כזה שתומצת מכורח הנסיבות לגבולות גזרה בנות כמה דקות.
הסיום היה מכונן. עדי התיישבה על רצפת הבמה, שלפי קנה המידה של במת הראקט, בינו לבין הקרקע המשותפת לכולם, אין מרחק ממשי. אם ההופעה התאפיינה עד כה בקשר בלתי אמצעי עם הקהל, אז כעת היא כבר הושיטה יד ונגעה בלבבות הפועמים של כולם. היא הישירה מבט לעיניים שטופות לחלוחית שלא נותרו אדישות בקהל, אחזה במקלדת שליטה זערורית אך ממזרית, ואז התרחש מצב מסוים בעולם. כאילו העולם עצר מלכת. כאילו האינדינגב קפא באמצע המדבר השמשי. מהרגעים שאתה מבין שקורה פה רגע גדול. זו הייתה עדות חיה לטוטאליות האבסולוטית של אמן להתמסר לרגע עצמו, לכאב ולכישלונות, לאהבה, לייסורים, להרהורי הלב – ולדעת להעביר אותם באותנטיות. להיות אמיץ מספיק להיחשף. ומה חשוף ואמיץ יותר מלהניח את כל הרגשות בחוץ לכל עובר ושב? כל אלו היו שיר הסיום "Battleships" – רגעים של יופי מצמררים שהצטברו לכדי אמת מזוקקת ותלושה כל תחושת זמן.
מצב טנטרי עמוק
כמה חשוב להישמע לגוף. הספיקו כמה צלילים בודדים שריחפו אליי מבמת הראקט כדי שאתהלך אליה סהרורי בתנועות לא רצוניות. היו אלה Vu Vu Vu – House of Records, אחת מתגליות הפסטיבל. אמיר שדות (בס), תומר צוק (קלידים), יונתן נחמיאס (גיטרה), איתמר וינשטין (תופים) ומתן כספי (כלי הקשה) – חבורה פסיכדלית לחלוטין שניגנה ג'אם על־זמני שפשוט שרף את הבמה ולא הותיר אף ראש במצב סטטי. חבית הנפץ שהם הדליקו על הבמה הייתה מורכבת מתערובת הטרוגנית של כמה חומרים נפיצים במיוחד: פסיכדליה, סרף־רוק, ג'אז, פאנק ונגיעות אפריקאיות מורגשות. ההופעה הפרועה והאנרגטית שלהם גרמה לי לחשוב לרגע (תוך כדי תנועה) על האנשים שרוקדים וזזים לידי לאורך הפסטיבל. במצב נתון אחר, בתפאורה שונה וביום אחר, חלקם בטח מעונבים ומחויטים, או לבושים ארשת פנים חמורת סבר בדרגה חמורה יותר או פחות. באינדינגב, לעומת הרוטינה השוחקת לעיתים, יש משהו מתיר ומשחרר. מתקיים קונצנזוס בנווה המדבר הזה שגורם לך להבין שאפשר, וזה בסדר, להרגיש נינוח בתוך העור של עצמך.
במהלך אותו יום שישי מוצף הופעות, בין במת הפיל לבמת הקוף לסירוגין, הופיעו והפגיזו בין היתר גם Shotnez, סופרגרופ שהוא בהחלט שעטנז של כל מה שטוב במוזיקה מכל סוג שהיא. נבחרת האול־סטאר הזו מכילה את אורי קפלן, איתמר ציגלר, אורי כינורות, ועוד ישות שכולם רוצים בקרבתה, תמיר מוסקט. הם סיפקו יחד את אחת ההופעות הכי מהודקות כנראה שהיו ויהיו בתולדות האינדינגב. Rujum ניגנו בבמת הפיל מוזיקה אוריינטלית קצבית, יפהפייה ומקורית. OREL (אוראל תמוז) היה גם אחת מתגליות הפסטיבל כשבאמתחתו מסתבר כבר יש ארסנל מכובד של שירים קסומים ומוצלחים. רובם ככולם מהולים באווירה פסיכדלית שטעונה בכל היופי שיש לסיקסטיז להציע. ויש הרבה להציע. מיקה שדה ששרה לצדו היא קסם גדול כשלעצמו, וגם רותם בר־אור שהתארח בשיר "מרד הגחליליות".
אפשר לברוא עולם מוזיקלי בשיר אחד
שלומי שבן הגיע השנה לראשונה לבמת האינדינגב. מאורע חגיגי כזה דורש חליפה חגיגית והפקה חגיגית, וכך אכן היה. מצויד בחליפה מחויטת, ומתחתיה חולצה לבנה שהפכה שקופה מרוב זיעה, שבן היה נרגש כשהוא הצטרף לחיק פסנתר הכנף שהוצב על הבמה. בצד הימני של הבמה הוצבה תזמורת סולני תל אביב שאותתה על הפקה מושקעת ועל סגנון ההופעה שעתיד להתרגש עלינו בבמת הקוף. ונחשו, כמוטיב חוזר, מי היה על התופים? תמיר מוסקט עם מגע הקסם, שגם הפיק לשבן את האלבום תרגיל בהתעוררות (יחד עם אסף תלמודי), לא נח לרגע ודילג למופע של שבן.
שבן התחיל עם "מותק את אצלי בראש". זו הייתה כמעט שעת בין ערביים של יום שישי, טיימינג מושלם לקבל מחזה מושקע של שבן. הוא ביצע בין היתר שני שירים מהאלבום החדש. הראשון והמוצלח מאוד שבהם, "אל תתעלמי ממני", מתאר סצנה חשוכה וקודרת מתוך בטן של ספינה טרופה ומסתורית, ובנוי באופן מלודרמטי-שבני טיפוסי ומשכנע. השיר זכה גם לתנופת משוטים משמעותית מהתזמורת והכינורות שסחפו והובילו את השיר חזרה לחוף מבטחים. לעומת זאת, השיר "מאני טיים", לא הצליח לגעת יותר מדי, לא בגרסת האולפן וגם לא בלייב.
שבן רצה להיות אקטואלי ושרבב לרשימת השירים גם את "תמונה משפחתית עם ראש הממשלה" ואז השתעשע לרגע עם קונצ'רטו מאולתר שכינה אותו "זכרונות אינדינגב". בשלב מסוים בהופעה חברה אליו תזמורת סולני תל אביב בניצוחו של ברק טל, ואם זה לא הספיק, בהמשך הצטרפה אליו הצ'לנית המוכשרת מאיה בלזיצמן שהשתלבה בשיר "תרגיל בהתעוררות" והחליפה את חווה אלברשטיין בתפקיד הווקאלי. לצד השירה, היא הפליאה בנגינה בצ'לו והרגיש שהיא כמעט הטילה מעשה כשפים על הקהל. אפשר היה להבחין במהלך הנגינה בגוף שלה שנע מעלה מטה, בזיקה ובלפיתה צמודה לצ'לו, כמו היו גוף אחד. שבן ביצע גם מחווה יצירתית ל"שגר פגר", כשבסופה, איך אתאר בעדינות, הרגליים שלו רקעו על קלידי הפסנתר וניגנו בעצמן. דמיינו רגע את הסיטואציה. יצירתיות פרועה ממוחו הקודח, שואו אמיתי. הסיום, עם בחירת השיר הנבונה והמתבקשת, "הנה בא הסוף" (שיר שצמא מיסודו לליווי תזמורתי), הייתה נקודת השיא. שיר שהוא הוכחה שאפשר לברוא עולם מוזיקלי בשיר אחד מרגש ובנוי כהלכה.
שבן מתחילת ההופעה ועד סופה עשה את זה מפואר, סטייל כמה שמפואר וגרנדיוזי ככה יותר טוב. ההימור שיחק לו, ויחד עם התזמורת ברקע, ההופעה שלו הייתה אחת מנקודות הקתרזיס של הפסטיבל. היא הדגימה הלכה למעשה את יכולת השכתוב הנדירה שלו לשיריו. היכולת הזו להמציא מחדש בכל פעם את השירים שלך היא יכולת ראויה להערכה. המשחקיות שלו עם השירים והווירטואוזיות שהוא מפגין כל פעם מחדש מעצימה את גורם ההפתעה בהופעות שלו, וגם מחזקת את הלגיטימציה לקרוא לו מוזיקאי מחונן. על אמת.
תרבות האינסטנט – אפשר גם אחרת
באותו יום שישי עלתה להופיע דניאל ספקטור. אמנית נוספת ששומרת חסד נעורים למקום הזה שנקרא אינדינגב. הורגש כי הבמה אידיאלית לה ונבנתה עבורה. שיריה שטובלים באהבה, במרחבי רגש אינסופיים, בעדינות ובהרבה טבע הם הסביבה הטבעית של האינדינגב. ובמיוחד של אווירת צוהרי שישי. ספקטור, שניחנה בלב גדול וקשוב, ביצעה בין היתר מחווה לפטי סמית' שקטפה ב־2016 את פרס הנובל בשמו של בוב דילן, וכמו סמית' שרה בהופעה גם היא את "Hard Rain"s Gonna Fall". לקינוח, וכמיטב המסורת, ספקטור שרה את "כל הדברים היפים באמת". עלתה בי המחשבה שגם לחן מיוחד כזה, שמתפקד בעולם בתור דבר יפה באמת, חייב להתגלות בזמנו האיטי, הבלתי מתחשב, האוהב, הפועם בקצבו של הלב. הוא לא יכול להיווצר בתנאי מעבדה מלאכותיים כמו שהורגלנו בשנים האחרונות לקבל מהרבה אולפנים ואמנים.
אימפריה של צלילים
את הלילה השני והמרכזי סגרו שני אירועים מסקרנים בבמת הקוף. עמרי סמדר (שבאופן מפתיע, או שלא, לא חלש על במת האינדיטרוניקס) לקח את הבכורה ויצר סביבו אימפריית צלילים של ממש. עם הרכבה וחיווט מדויקים של בעל מלאכה מיומן, הוא בנה מארג סאונד עשיר ומוקפד שנוגע בדיוק בנקודות הסודיות והמועדות לפורענות במוח האנושי. עקב בצד אגודל הצלילים טיפסו להם בקטעים שעמרי בישל בסבלנות. הוא מיומן בסידור הצלילים בהרמוניה כזו שמחוללת במאזין חוויה רוחנית של ממש, והמופע שהוא הרים בסביבות השעה 1 בלילה היה תצוגת תכלית של התמסרות מוחלטת למוזיקה ושחרור שליטה.
ליוותה אותו לאורך כל ההופעה להקה חיה שרק שיבחה והוסיפה עוד נופך של ריאליזם למוזיקה הריאליסטית ממילא שלו. בהמשך הוא גם אירח למספר שירים את להקת המגפונים שפרצו לבמה עטויים בכובעי גנבים – בהתחלה זה היה נראה כמו מראה בעל פוטנציאל גרוטסקי משהו, אבל ככל שהמוזיקה התייצבה ורעשי הרקע נוקו, האירוח הזה התגלה כהברקה מרעננת של ממש שהוסיפה להופעה שכבות של סוריאליזם, ניחוחות חזקים של רטרו וחשיבה מקורית. במהלך ההופעה הוא ניגן מספר קטעים מה־EP החדש והמוצלח מאוד שהוא שחרר השנה, The Dream, ועשה כבוד, כמיטב המסורת הסמדרית, לגיבורי המוזיקה הישראלית, דוגמת אריק איינשטיין ויצחק קלפטר. הפלישה המבורכת של עמרי לבמת הקוף מסמלת חדירה מסוימת שלו לטריטוריה של המיינסטרים, והקשבה הדוקה, שוב, של המארגנים, לרחשי הסצנה. מלבד ההיפ־הופ שתפס תאוצה בארץ, גם האלקטרוני, לאט אבל בזהירות, מתמקם חזק וגבוה בפלייליסטים של המאזינים.
למה אין ספר מגדיר להקות?
אחריו בבמת הקוף עלו להקת RAS ל-45 דקות ליליות שהניבו תוצרת מוזיקלית אקזוטית ותועפות של הנאה, אבל הנאה מהסוג האיזוטרי והלא מפוענח. במחשבה נוספת, למה בכלל לנסות לפענח ולהגדיר הנאה? מי שעשה קצת שיעורי בית לקראת הפסטיבל, שמע את RAS והבין שזו תופעה שאסור לו לפספס. אם מלבד מגדיר צמחים גם היה ספר שמגדיר להקות, אני בספק שאפשר היה להתאים להם הגדרה. לא הייתה עוד להקה לאורך כל הפסטיבל, או בכלל הרכב כלשהו בארץ כיום, שמזכירים אותם. מדובר בלהקה גנובה (בקטע הטוב של המילה) שעלתה על פורמולה סודית וממכרת.
בעין בלתי מזוינת ניתן לטעות לרגע ולחשוב שמדובר בדאחקה מסוימת שרצה בין חברי הלהקה. אבל זה רחוק מהמציאות. מדובר בחבורה של ארבע נפשות אמנם צעירות ויזואלית, אך כאלו שמפגינות בגרות מוזיקלית רבה. הם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות ובלי להתאמץ הם מקלילים בטבעיות את האווירה כשהם מנגנים קטעים גרוביים בטירוף. יש שם ג'אז, תמצאו גם R&B ו-Soul, פאנק צרפתי, הרבה סאונד סבנטיזי, וגם ניחוחות ששמורים לפלייליסטים שנבנו לרגעים בלילה שמחליטים בהם לקרוא לחסידה שתבוא. וכן, יש גם לא מעט Steely Dan ועוד הרבה יסודות שלא מופיעים אפילו בטבלה המחזורית. בקיצור, רוצו לשמוע את "אשקלון" שלהם ותבינו.
בואו נדבר על הפיל בחדר
אם אפשר היה לחזור בזמן לוודסטוק, הייתי כנראה מוסיף כמה פילים לתפאורה הפסיכדלית. אני חייב להתייחס רגע לאיזור במת הפיל, ולגבעה התלולה שנישאה מעליו וסיפקה מראות וודסטוקיים לאורך כל הפסטיבל, בעיקר בשעות היום בשישי ושבת. תפזורת האנשים שהתמקמו על הגבעות, כשחלקם שכובים פרקדן על מורדות במת הפיל, לצד מראות של תסרוקות ארוכות שיער ובגדים ססגוניים, יצרו תמונה חד פעמית של פיס אנד לאב כחול לבן.
וחוץ מזה, יום שבת בפסטיבל התאפיין באווירת עצלתיים פסיכדלית שהתגברה והתאפשרה בזכות אופי ההופעות (וגם המאזן השלילי של שעות השינה בגוף). אווירת העצלתיים שאני מדבר עליה היא מהסוג הטוב ביותר שיכול להיות. הלו"ז של ההופעות היה מרווח הרבה יותר, תחושת השייכות העצמית למדבר התחזקה ואפשר היה למצוא את עצמך מתהלך בו כמעט כמו בן בית. עמרי קרן שהסב הרבה הנאה לקהל, ונהנה מאוד בעצמו כפי שהקפיד לומר בצניעות ששמורה לו, סיפק אווירה חולמנית בהופעה שלו בבמת הפיל. אפשר היה למצוא בהופעה שלו לא מעט זוגות נטועים ברגע, מתגופפים ועוצמים עיניים.
בנוסף, הופיעו באותו יום שבת גם Electric Zoo שנתנו הופעה מחשמלת – שניהם היו מצוינים והגישו פסיכדליה למנה עיקרית בגיבוי של להקות מקצועיות ומגובשות. כך יצא שיום שבת, היום השלישי לפסטיבל היה בסימן הרפייה של הגוף, כמעט מדיטטיבית. חוץ מאופיין של ההופעות, תרמה לזה גם תובנה שגיליתי (ביום האחרון לפסטיבל). מסתבר שהדבר הכי טוב לעשות כשקמים בבוקר הוא להגיע קודם כל לבמת האינדיטרוניקס, ולרקוד עם אנשים זרים לצלילי מוזיקת סווינג, Soul, דאנס, אלקטרונית, ברזילאית וכל טוב אחר שמנוגן.
קרנבל ברזילאי במצפה גבולות
אחרון חביב אבל לא פחות חשוב הוא Feu Marinho. ברזילאי שעלה ארצה, התמקם בתל אביב, והרים בבמת הראקט חגיגה ברזילאית, על כל המשתמע מכך. במת הראקט הורגשה קטנה ביחס לתהודה שיצר, אך עדיין באופן מוזר, היא התאימה באופן קסום למוזיקה שלו. אפילו שחגו סביבו 6 נגנים. כן כן, בבמת הראקט הצנועה. חצוצרנית, טרומבוניסטית, גיטריסט, בסיסט, מתופף וקלידנית. יחד הם הצליחו להעביר סאונד בעל נפח מלא ויציב, ויצרו תמהיל מעניין וקצבי במיוחד של ג'אז, פרוגרסיב, אפרו-ברזילאית ומקצבים אפריקאיים מורכבים.
האנרגיה והמוזיקליות ש־Marinho הקרין לקהל הם פועל יוצא של סוג המבצע שהוא. הוא משוחרר מאוד על הבמה, ולעיתים פולט צעקות ונהמות מוזיקליות שמדרבנות את הקהל להיסחף אחריו לקרנבל מדברי. ואם זה לא הספיק, ביום שבת שמשי שכזה היה תענוג גדול לחטוף ליטופים בדמות רסיסי מים דקים וצוננים שהותזו באוויר במהלך ההופעה, ובכלל בכל הבמות. מקימי האירוע התקינו מעין צינורות מקושטים באוויר שהוכיחו שישראל מעצמה לא רק במוזיקה (ראו ערך: טפטפות). זה פרט כביכול קטן, אבל יצירתי מאוד מצד ההפקה שהנעים ושדרג את חוויית ההופעה לאין שיעור.
חלום ישראלי
למרות שפסטיבל האינדינגב כבר מצוי בשלב האבולוציוני בו הוא סופג מילים טובות ורווה נחת מהילדים – האמנים הוותיקים שטיפח – הוא ממשיך להעניק רוח גבית לאמנים צעירים בתחילת דרכם. וכך, מפיקי האירוע המשיכו לתחזק ולהפרות את הקרקע המדברית שהם מציעים לאמנים בתחילת דרכם, ולתת ולקבל כבוד מאמנים ותיקים יותר.
גם השנה, ואפילו בייתר שאת, האינדינגב ממשיך להיות כור היתוך מוזיקלי חוצה ז'אנרים, תרבויות, שפות, מגדרים וגילים. מלבד הבנייה המרשימה של המתחמים השונים בפסטיבל, הייתה בנייה חכמה של האירוע עצמו וליקוט האמנים – כל יוצר נידב את הגוון שלו על גבי פלטת הצבעים של האירוע, וכך התקבלה תמונה הרמונית ששיקפה את רוח הפסטיבל. מנקודת מבט הוליסטית, האינדינגב הוא אירוע שמדגים היטב את המשפט "השלם גדול מסך חלקיו". וברמה הבסיסית יותר של האירוע, הפסטיבל מצליח גם להמשיך לקרב לבבות, לשמור על יושר אמנותי ולאפשר לנו, הישראלים, שחיים במדינה הקטנה והמוטרפת שלנו, לחיות בגדול את החלום הישראלי – רצון לחיות בשקט, לשמוע מוזיקה ועל הדרך להצליח לקנות דירה חס וחלילה. חזרה ליציאת מצרים, ובמחשבה מפוכחת אחרי שינת ישרים, נדודים של 40 שנה בין הופעה להופעה במצפה גבולות נשמעים לי כמו מתכון לחיים די מאוזנים.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
