הרפרנס המוזיקלי שפותח את האלבום החדש של The 1975 הוא כל כך שקוף עד שהוא גרם לי לצחקק ללא שליטה. מתקפת הקלידים שלו כאילו הועתקה והודבקה מ־"All My Friends", אחד מהשירים הידועים ביותר של LCD Soundsystem. זאת קריצה מוזיקלית לעשור הראשון של שנות האלפיים שאנחנו פחות חווים בפופ העכשווי – מאט הילי לא חוזר לתקופה הזאת כילד שגדל על פאנק פופ אובר־דרמטי, אלא כנער שככל הנראה נבר במגזינים כמו פיצ'פורק ו־NME ומצא במשבר גיל העמידה של ג'יימס מרפי לא מעט מהמשותף עם משברי ההתבגרות שלו.
צעד לפני כולם
זה לא מקרי שהילי נוסטלגי לשנת 2007 כשכולנו עדיין מרוכזים ב־2004. בכמעט עשור שעבר מאז שה־1975 פרצו עם אלבום הבכורה שלהם, הם שמרו על היכולת להיות כמה צעדים לפני כולם. כשהמושג "פוסט־ז'אנר" רק התחיל לגרד את שולי עולם הפופ, הם כבר הביאו אותו לרוק האיצטדיונים של תחילת דרכם. בחצי השני של העשור הקודם, הם הוציאו שלושה אלבומים שמצאו את המהות של הדור הבא של הפופ העולמי. הרקע לשירים של הילי על מערכות יחסים כושלות והתמודדות עם התמכרות להרואין היה של אור כחול מרצד שמענן את הראש שלו לא פחות מהסמים, וחשף זהות של מילניאל שהעולם הוירטואלי של שנות העשרים של המאה ה־21 מאיים לבלוע אותו כליל.
הזהות האולטרה־סופר־דופר־מודעת הזאת גרמה לרוחב היריעה של הלהקה להתרחב ולהתרחב עד למימדים בלתי אפשריים של יצירה. בשירים שלהם, כל מהלך מחושב עד הפרטים הקטנים ביותר, כל רפרנס שהילי זורק לאוויר זוכה לניתוחים שונים באתרים כמו Genius, והכותרות הארוכות והמסורבלות של האלבומים לבדן יכולות לעייף את המאזין עוד לפני ששמע צליל אחד. האלבומים שלהם נהיו עמוסים יותר ויותר עד שב־2020 הם הוציאו את Notes On a Conditonal Form, אלבום ארוך ושאפתני במיוחד שמתחיל עם נאום של גרטה טונברג, וקופץ במשך שעה וחצי בין שירי פופ אלטרנטיביים למעברים שמערבבים ביחד מוזיקה אלקטרונית וקלאסית. קנייה ווסט מרגיש כמו מינימליסט ליד יצירה כזאת.
U2 המילניאליים
האלבום החדש של הלהקה, Being Funny in Foreign Language, מהווה לכאורה צעד של רגיעה מכל המורכבות הזאת. ב־43 דקות, מדובר באלבום הראשון שלהם שיורד מתחת ל־50 דקות. למעט "Part of the Band" שמזכיר את הפופ המפורק של האלבום הקודם, שאר השירים חוזרים לאסתטיקת הסינת'פופ הדיסקואידית והנגישה יותר שלהם. אפילו הקונספט של האלבום הרבה יותר פשוט, גם אם הוא גורם להילי להרגיש כמו הגרסה המילניאלית של בונו – להקדיש אלבום שלם לכוח של אהבה זה מהלך מלא בחשיבות עצמית שהוא כל כך הפוך על הפוך עד שהוא סוגר מעגל בחזרה לנורמלי.
כמו ברגעים הטובים ביותר בדיסקוגרפיה שלהם, הקונספט הזה עובד בגלל שהם מגישים את הרעיונות של האלבום באמונה שלמה וחפה מציניות. רק חנון כמו הילי שחוקר כל מילה שהוא אומר מכל הזוויות יוכל להרשות לעצמו לעסוק בנושא כל כך לעוס. משפטים צבעוניים כמו "בטחון עצמי זה קומדיה" ב־"Happiness" וַַ"ג'נטלמן בכיר עם אקדח ביד / מחפש לאהוב מישהו" ב־"Looking for Somebody to Love" משמרים את הפטפנות המתחכמת שלו, אבל אלו הפזמונים הפשוטים של השירים האלה שפוגעים במטרה בצורה הטובה ביותר. כשהוא משחק עם המילה "Mind" (ובדרך, עם האגו שלו) בפזמון של הראשון, זה מרגיש כאילו הוא מגלה מחדש מנטרה שהוא לקח כמובנת מאליה. כשהוא מכריז על אהבתו ללא שכבות אירוניה נוספות ב־"I'm In Love With You", זה מרגיש כמו הנמכת החומות הרגשיות המשמעותית ביותר של יוצר אינדי מאז Father John Misty ב־I Love You Honeybear.
לשמור על הקסם
את האלבום הפיק ג'ק אנטונוף, הלוחש לכוכבי הפופ הגדולים של הדור הנוכחי. המומחיות שלו היא למצוא את הסוד הכמוס במתכון של כל אמן שהוא עובד איתו ולהשליך את השירים שלו אל אסתטיקה מסוגננת שדורשת ממנו להיות מדויק יותר. גם כאן, הוא עוזר ללהקה לשייף את הקסם שלה בחצי מהזמן שבדרך כלל נדרש לכך ובאופן הרבה פחות מפוזר. יכול להיות שמדובר בנקודת הכניסה הכי נוחה לדיסקוגרפיה של הלהקה עבור מאזין קז'ואלי, שיכול לטבול את הרגליים בעדינות לפני שהוא קופץ ראש אל תוך הניסויים המוזיקליים של האלבומים הקודמים.
גם כשהוא מצמצם את היריעה, מפיק העל מסייע ללהקה להמשיך ולהרחיב את המגוון הסגנוני שהיא מכוונת אליו. לפני שנתיים, זה היה מרגיש כמעט בלתי נתפס לשמוע את 1975 כל כך שעונים לאחור ולא מתאמצים, והנה הם עכשיו עם "All I Need to Hear", בלדת רוק פסנתרית ומלאת נשמה שמצליחה לרגש דווקא כי הילי פשוט נותן לעצמו לשיר כל מילה כאילו הוא הזמר הראשון שאי פעם שר סרנדה לאהבת חייו.
נקודת החולשה של האלבום היא גם עקב האכילס של אנטונוף – חלק מהשירים כל כך עמוסים בסטייל האופייני שלו עד שהם מאבדים מהחן שלהם. אין מספיק רגעים צטיטים או מהלכים מוזיקליים יוצאי דופן ב־"Human Too" כדי לכסות את היומרה המתפלצנת של הילי כשהוא מסביר שהוא בסך הכל רק בן אדם. "About You" הוא אולי השיר הכי זניח בקטלוג של הלהקה עד כה, ועבור הרכב כל כך אקסצנטרי מדובר בחטא חמור במיוחד.
לפוצץ את הבועה
רגעים כאלה מפעילים את החשש שאולי הבלאגן שמאפיין את שאר האלבומים של הלהקה עדיף. הרי כך הם מצאו את הזהות שלהם מלכתחילה, דרך הרעש הלבן ואלפי הסחות הדעת של המוזיקה המפוזרת ביותר שלהם. למרבה השמחה, יש מספיק רגעים באלבום החדש שמוכיחים שהמיקוד שלו דווקא מבליט עוד יותר את הייחודיות של היצירה שלהם בעולם הפופ העכשווי. "Part of the Band" מרגיש כמו שיר שהילי ניסה לכתוב במשך עשור – שיר על פנטזיות רומנטיות שהופכות כמעט מיד למתקפות של הרס עצמי, ומכיל בין היתר ניימדרופינג של משוררים צרפתיים, זהויות מיניות מטושטשות ודור שנע באדישות בתוך מרחב אינטרנטי שמורכב בעיקר מפורנו.
"האם אני נאור באופן אירוני? הפאנץ' של הבדיחה של עצמי?" הילי שואל ונועץ סיכות בתוך הבועה שהוא עצמו יצר. זאת הפעם היחידה באלבום שבה הוא שואל שאלה פתוחה שכזאת, מתחבט בין אירוניה אובר מתוחכמת לרגש טהור וחסר מגננות. בשאר שירי הפופ הנוצצים של האלבום, זה מרגיש כאילו זו הפעם הראשונה שבה הוא בוחר שלא לבחור בין שני האפשרויות האלו, ופשוט ליהנות.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
