מיקסטורה: יותר עמוק מזה?

מיקסטורה היא הזמנה לגוון את הדיאטה המוזיקלית שלכן עם טעמים ומרקמים חדשים. כל ריליס המוזכר לעיל עבר סינון קפדני של הטעם שלי (יש לכן על מי לסמוך!) ונמצא ראוי לפרגון ולהילול. המלצות ישר מהלב שלי לאוזניים שלכן, בלי אלגוריתמים ותקציבי יח״צ באמצע. תרגישו חופשיות לבדוק ריליסים מז׳אנרים שאתן אוהבות, אבל עוד יותר מזה מומלץ דווקא לדגום ריליסים מסגנונות שאתן לא מאזינות להן בדרך כלל. אשמח מאוד לשמוע איך היה לכן, נגיד בהודעה בפייסבוק או דרך טוויטר.

הפעם במרכז העניינים 13 ריליסים, אבל רק רוצה לוודא שהאלגוריתם הקרוב למקום מגוריכן לא יגרום לכן לפספס במקרה את: הדארק דיסקו הפסיכדלי של הכישרון העולה Geopard Tourist (כולל רמיקס חלומי של Dreems לקינוח), האלבום החצי־אפוי אבל עדיין טעים של קאריבו תחת הפסבדונים Daphni, הדת׳ מטאל המושחר של השטניסטים הותיקים Goatwhore, האלבום היפהפה של חלוץ האינדי הבריטי Pete Astor, ההיפ־הופ הג׳אזי המענג ומעורר המחשבה של MAVI, הפ׳אנק האינסטרומנטלי המהנה/מחכים של Surprise Chef, האלבום החדש של סנסיי Kutiman, או זה המשובח של פרויקט הפ׳אנק מבית בלקן ביט בוקס Shotnez, הניאו־פולק סוחט הדמעות של Field Music, קטע הבליספול צ׳אג הזה של Uffe, הפופ הנורווגי הגאוני של hubbabubbaklubb, הגרסה (שלא לומר גריסה!) ש־Blood Williams הביא לדיאנה רוס ושיר חדש וממכר מה־EP הטוב מדי מכדי להיות אמיתי של AMBAR.

נכי נאצה – משום מקום אל תוך כלום: הקלטות 1994-1997

פאנק

בול בזמן, רגע לפני הבחירות, ״תקליטים חולים״ מעלים מן האוב תזכורת *רלוונטית מתמיד* לכך שהאשליות של ישראל – ש״הכל בסדר״ כמו גם ש״זה חייב להיות ככה״ – הן בדיוק זה, אשליות. לעוד פרטים על הלהקה, הריליס והחיים עצמם סורו בבקשה לכתבה שפרסמו במגזין באנדקמפ לרגל יציאת האוסף החשוב הזה. לנגן חזק שגם השכנים ישמעו!

Asunojokei – Island

פוסט־הארדקור

מרגיז למדי אבל איבדתי את ההערה על איפה מצאתי את האלבום הזה. מן הסתם אצל מישהי שאני סומך עליה באיזה קבוצה או בלוג, לא סביר שסתם דגמתי בגלל העטיפה. הרי כל מי ששומעת באובססיביות את כ-ל מה שיוצא כבר למדה מזמן שדימויי מנגה ואנימה בחזית זה בדרך כלל תמרור אזהרה שהמוזיקה הולכת להיות נוראית, אבל זה ממש לא המקרה עם הלהקה היפנית הכבירה הזאת. שילוב קורע לב ועור תוף של בלאק מטאל מטופח, סקרימו מרוסן ואלגנטי, נגינה לירית וביצועים ווקאליים שלא לוקחים שבויים. אל תסתכלו בקנקן וכו׳.

A.A. Williams – As The Moon Rests

סינגר סונגרייטרית מטאלית לייט

הז׳אנר המוזיקלי הידוע כפוסט־רוק נבנה במידה רבה על שתי הנחות יסוד: השלב הבא של הרוקנ׳רול לא יכלול במרכזו (או בכלל) תפקידי שירה, והוא לא יתבסס על מבני שירים של לפני עידן הפוסט. האמנית המוכשרת להחריד איי איי ויליאמס צללה לעומק הסאונד שנולד מתוך הנחות יסוד אלה ועכשיו, באלבומה השני זה יותר מאי פעם, היא ״חוטפת״ אותו חזרה למבנה שירים מסורתי למדי ושמה את השירה השמיימית שלה בול באמצע. התוצאה אותנטית, משכנעת ועוצמתית לפחות כמו שהיא מתגמלת אינטלקטואלית לכל מי שמתעניינת בעבר, ההווה והעתיד של הרוק.

Birds in Row – Gris Klein

פוסט־הארדקור

אלבום שמתפרץ לסצנה העמוסה באופן כמעט בלתי נסבל של האימו המטאלי/סקרימו (תור הזהב השני נמשך במרץ!) ומפיץ ניחוחות של בית קפה פריזאי שמדברים בו רק על תיאטרון אבסורד, פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית וציור אקספרסיוניסטי. המלצה חמה במיוחדת לאלה שמוזיקה כבדה היא לא העניין שלהן. איך הייתן מביעות את הרגשות האלה בלי כל הרעש? האין אלה רגשות שפשוט חובה להביע?

Broken Bells – Into The Blue

פופ/אלטרנטיב

אלבום חדש לפרויקט המשותף של החברים הטובים ברייאן ״דיינג׳ר מאוס״ ברטון (מפיק על שהיריעה קצרה מלפרט את מעלליו כרגע) ואוקיינוס הרגש והתום ג׳יימס מרסר (מנהיג להקת ה־Shins). תקשורתיים ולהיטיים יותר מאי פעם, הם מגישים פה כל מיני וריאנטים של סאונד פריים טיים סוף שבוע רגוע. "Invisible Exit" תופס חזק ואז ישר נעלם, "Love On the Run" מתפתח לקליימקס פינק פלוידי שבדרך כלל היה עושה לי לברוח אבל במקרה הספציפי הזה גורם לי לחזור שוב ושוב, "The Chase" מעודד אצלי הזיות על בריחה רומנטית לעבר השקיעה בניידת משטרה חטופה ו־"Fade Away" הוא סוג של פנינת סופיסטיפופ שמרגישה בבית איפשהו בין ביטלס לאנימל קולקטיב כשהם סחים. קל מדי לחלוף על פני האלבום הזה, אבל בחיי ששווה לעצור רגע ולהקשיב ברצינות. תענוג.

Bruno Bavota & Chantal Acda – A Closer Distance

פולק

קיבלתי חדשות רעות לאחרונה שהשאירו אותי בשוק לכמה ימים ברצף, אבל אזכור עוד הרבה זמן איך סגרתי את הטלפון שהביא את הבשורה המרה וישר עברתי לתת לאלבום הזה האזנה ראשונה. כמה שהוא היה מחמם ומנחם ואינטימי ומרגש ויפה. הפקה פשוט ולא מתחכמת שעושה המון כבד לנגינה הרגישה ותפקידי השירה החשופים והישירים האלה. מזכיר את Low של לפני השלב האקספרימנטלי. אין לי ספק שתהנו ממנו גם סתם ככה בלי קטסטרופה ברקע. רק בריאות.

BRUTUS – Unison Life

פוסט־הכל

והפעם בפינתנו ״להקה נסיונית ואמיצה לומדת לתקשר עם הקהל הרחב מבלי לאבד את הייחוד שלה״, האלבום שסוף סוף יהפוך את ברוטוס מסוד של יודעות ח״ן לשם שגור בכל בית ששווה לנבור בתקליטייה שלו. זאת למרות שהריליס המדובר לא זמין בשירותי הסטרימינג הגדולים ביותר ואפילו בבאנדקמפ אפשר לנגן רק בערך חצי ממנו. אפשר לשמוע הכל ביוטיוב, באיכות סאונד ירודה ועם הפסקות פרסומות, אבל בהחלט שווה וראוי. הולך נהדר עם: האלבום החדש של איי איי וויליאמס, מזג אוויר סגרירי, מאזינות שמבינות עניין.

King Gizzard & The Lizard Wizard – Ice, Death, Planets, Lungs, Mushrooms and Lava

פסיכדלי לייט

מכונת הכביסה שלכן סיימה את פעולתה? זה סימן שיצא אלבום חדש ללהקת הרוק המיקרוטונאלי האוסטרלית החביבה על כולנו! וזאת ממש לא סתם בדיחה: מאז שסיימתי את ההאזנה האחרונה לאלבום החדש הזה ועד שהתחלתי לכתוב את ההמלצה הזאת כבר יצא להם עוד תקליט עם חצי שעה חדשה של מוזיקה, וממש ברגע זה יצא להם עוד אלבום נוסף באורך מלא (גרסה שהם שלמים איתה לאלבום שהיה אמור לצאת במקור ב־2017). גם אם אין לכן כוח לעקוב אחרי חבורה כל כך היפר־אקטיבית, לא הייתי מפספס את ״קרח, מוות, כוכבי לכת, ריאות, פטריות ולאבה״ – אלבום תקשורתי, משמח וצבעוני שמוכיח שהנוסחה שהחבר׳ה האלה פיתחו עוד רחוקה ממיצוי.

Rival Consoles – Now Is

אלקטרוניקה

שם הבמה של המפיק הלונדוני הזה ישר זורק אותי למלחמות נינטנדו בסגה, או פלייסטיישן נגד אקסבוקס, אבל המוזיקה שלו בעיקר עושה לי לחשוב על להיות ברגע הנוכחי, על סינסתזיה ועל איך זה שכל שנה בהיסטוריה של המוזיקה המוקלטת היא שנה יוצאת דופן בזירה הבריטית. אלקטרוניקה ששואבת המון השראה וכלים ממוזיקת דאנס, אבל בתכלס עוצרת על הרחבה רק לכמה רגעים בתוך טריפ הלונג דיסטנס שהיא מייצרת.

Ripped to Shreds – 劇變 (Jubian)

דת׳־גריינד

אלבום חוצב ומנסר של חבורת הקברנים מקליפורניה. מגיע אל האקסטרים יותר מהצד של הת׳ראש מטאל מאשר מהצד של הפאנק אבל בסופו של דבר עומד בדיוק באמצע ונותן לכולן בראש. מהיר, עצבני ובלתי ניתן לעצירה.

sssurrounddd – After Life (Extended Version)

אסיד האוס/נו־דיסקו

הרכב הסיטי־פופ שהפך לדואו קלאב של נסיכי ההאוס המשונה מיפן ג׳ון קאמודה ו־XTAL הוציא בתחילת אוגוסט אלבומצ׳יק בשם After Hours שלא ממש עפתי עליו (יש שם כמה רגעים, בהחלט), אבל מה שהולך מאז בעמוד הבאנדקאמפ של הלייבל של קאמודה זאת חתיכת חגיגה. קפצו לבקר אותו והוא יפנק אתכן באוסף הרמיקסים האלה שמשדרגים את הקטעים המקוריים מהאלבום בחמש רמות לפחות, בכל מיני קטעים קסומים לחלוטין של Speedometer, אדיטים סוחפים של Garu Irie ושאר תופינים. שווה להציץ.

Petri Olavi Paljakka – love, comradery and private poverty​-​witchcraft, faggotry and public nudity

מינימל טכנו

המפיק הפיני המתגורר בברלין (אם להיות ממש מדויק: צמוד לרמקול שמאל אחורי של רחבת הברגהיין) הוציא לאחרונה מארז של ארבעה תקליטורים מפוצצים בטכנו רפיטטיבי, הזייתי ומטמטם: דיסק 1, דיסק 2, דיסק 3 וזה הרביעי שמצורף כאן למטה. יש כאן שש שעות של מוזיקה שמבססת בכל פעם מחדש לופ שעובד – ואז לא זזה ממנו ושישרף העולם. אני שומע בזה המון הומור, חרמנות ורגשות עצורים יותר ופחות. לא מומלץ לאלה שלא יודעות איך להיכנע למוזיקה, אבל אם כבר למדתן איך עושים את זה – יאללה.

The Soft Pink Truth – Is It Going To Get Any Deeper Than This?

אלקטרוניקה

לקרוא לפרויקט הסולו של דרו דניאל, חצי הצמד Matmos, פרויקט ״האוס״ זה מגוחך כמו לקרוא לביורק זמרת סול. האוס היא קודם כל מוזיקה קלאב. מיסטר דניאל יודע את זה טוב מאוד, שם האלבום החדש נלקח מבליינית שבאה לעמדת הדי. ג׳יי שאוישה על ידי חבר של דרו באותו הלילה ושאלה ״תגיד, זה הולך להיות יותר עמוק מזה?״. התשובה המוזיקלית שמר דניאל רקח לשאלה הזאת מחלוקת לעשרה קטעים שנמשכים יחד כמעט 70 דקות, דווקא לא מכוונת לקלאב.

דרייק הציג לנו יותר מוקדם השנה את תפישת ה״האוס״ של יועצי תדמית ואנשי שיווק. ביונסה את זאת של קואליציה המורכבת מאנשים שמריצים קמפיינים למותגי לייפסטייל יחד עם אנשים שמריצים קמפיינים פוליטיים של צדק חברתי. בסופ״ש האחרון האמת הורודה הרכה הציג לנו את תפישת ה״האוס״ של מיסטיקנים קוויריים לבנים. אמנים כת׳יאו פריש ומודימן חשובים לתפישה הזאת ורוחם שורה על האלבום, אבל הפוקוס ניתן להשפעה של אמנים כמו ארת׳ור ראסל, פטריק קאוולי ואולי יותר מכל דבר אחר – להקת Coil. אשקר אם אומר שראיתי את זה מגיע, אבל מסתבר שבשנה בה שניים מהאמנים השחורים הכי גדולים על הפלנטה מוציאים אלבומים בז׳אנר, אלבום ה״האוס״ שהכי כדאי לתת לו תשומת לב הוא זה של החנון האזוטרי הלבנבן המתקרא The Soft Pink Truth.

זה הכל לפעם. ברגעים הכי קשים נא לזכור להסיר דאגה – זה בהחלט הולך להיות יותר עמוק מזה. נשיקות בבית.