מיקסטורה: הכלב בעל אלף הפרצופים

מיקסטורה היא הזמנה לגוון את הדיאטה המוזיקלית שלכן עם טעמים ומרקמים חדשים. כל ריליס המוזכר לעיל עבר סינון קפדני של הטעם שלי (יש לכן על מי לסמוך!) ונמצא ראוי לפרגון ולהילול. המלצות ישר מהלב שלי לאוזניים שלכן, בלי אלגוריתמים ותקציבי יח״צ באמצע. תרגישו חופשיות לבדוק ריליסים מז׳אנרים שאתן אוהבות, אבל עוד יותר מזה מומלץ דווקא לדגום ריליסים מסגנונות שאתן לא מאזינות להן בדרך כלל. אשמח מאוד לשמוע איך היה לכן, נגיד בהודעה בפייסבוק או דרך טוויטר.

הפעם במרכז העניינים 11 ריליסים, אבל לא אצליח לישון בשקט אם לא אזכיר ולו בחטף את: הצ׳אג הפוסט־פאנקי של Datasal או זה המלחיץ של Black Bones, הפוסט־פאנק הפאוור־פופי המרשים שיצרה להקת Editors יחד עם חביב המדור Blanck Mass, הגרוב החמודי של הסוכריות המקומיות הבכירות iogi & Rejoicer, טריפ הקראוטרוק החללי של BEAK> (ותודה לחבר קהילת הקצה דוד מיכאלוב שתיזכר לגבי יציאת שלושת הריליסים האחרונים האלה), אלבום הרגאיי הנפיץ של Kabaka Pyramid, החדש של להקה קטנה ואלמונית בשם Pixies, להקה שמוכיחה בכל פעם מחדש שזה לא הגיל – זה התרגיל, וכמובן להאזין ואז להאזין שוב לחדש של פטריית ההזייה הראשית Björk.

לרקדניות האנינות שביניכן, קחו בבקשה את: שיגור הרייב הערבי־לייט הזה של moktar (מומלץ במיוחד לחובבות Red Axes של תחילת הדרך), הרמיקס המפיל הזה של עטרת ראשנו Four Tet לבן טיפוחיו הנוכחי Hagop Tchaparian, המנון הפוסט־יו.קיי קלאב החדש וחדשני של Floating Points שליט״א, תקליט הניו־יורק קלאב ההרפתקני++ הזה של Majorettes, ארבעת קטעי הרייב/צ׳אג המשובחים האלה של Dj Steve בלייבל המסקרן־תמיד Klasse Wrecks, והסינגל החדש של פיוז׳ניסט הטכנו/מוזיקה אורבנית Leonce. שיהיה לכן לבריאות. יאללה זמן להגיע לעיקר.

Alina Bzhezhinska & HipHarpCollective – Reflections

ג׳אז/פ׳אנק

מרגיש לי שהלייבל הבריטי הנחשב BBE קצת מפספס עם קידום הריליס הזה, שיצא כבר לפני כשבועיים והסתיים בקול ענות חלושה, וזאת למרות שהוא אלבום עם חתיכת פוטנציאל קרוסאובר. הנבל שנוכח חזק בכל הקטעים שמצורפים כאן חומק מהסאונד ה״קסום״ (בקטע קלישאתי) או המלודרמטי שלרוב נלווה באופן טבעי לכלי הזה. אפשר לזקוף את ההתחמקות הזאת לטובת ההרכב החזק מאוד שמקיף אותו, אבל גם לא מעט מכך מתאפשר רק בזכות העובדה שהנגנית והמלחינה שלידו הרבה יותר מתחברת להיפ־הופ, טריפ־הופ ואר אנד בי מאשר לקיטש על סוגיו. פתרון זמני לפער הבין־דורי.

Die Nerven – Die Nerven

פוסט-פאנק

די נרבן הם טריו משטוטגרט שפעיל כבר למעלה מ־12 שנים וזהו האלבום החמישי שלהם. את שם הלהקה אפשר לתרגם ל״העצבים״, אבל נדמה לי שזה גם משחק מילים כזה שאם מצביעים עליהם ואומרים את שם הלהקה זה יוצא שאומרים ״אלה מעצבנים אלה״. במרוצת השנים הם נדדו בין לואו־פיי לרוק־פופ לאינדי־רוק קלישאתי, והתקבעו בסופו של דבר על סאונד פוסט־פאנקי בועט אבל מאוד נגיש ותקשורתי שיושב עליהם בול. למרות הקלילות היחסית של המוזיקה (לפחות לאוזניים למודות הקרב שלי), יש באלבום הזה המון ייאוש, כעס ופחד.

השיר שפותח אותו מביא לחזית את הפזמון ״ואני קיבלתי איכשהו את הרושם, שבאירופה אף פעם לא מת אדם״ (מילים כואבות במיוחד בימים אלה מסיבות ברורות). השיר שבא אחריו נקרא ״אני מת כל יום בגרמניה״, והאופן שבו הוא מתמוסס בסיום לתוך הקלטת שטח של סירנות ונפצים מעוררת אצלי עצבות עמוקה ופוסט־טראומה לייט כל פעם מחדש (מי שהייתה פעם ברחובות ברלין בסילבסטר בוודאי תבין). סחלה אסתטית סוגה עילית. אם במקרה היו חסרות לכן סיבות ללמוד גרמנית – אז הנה עוד אחת.

Fujiya & Miyagi – Slight Variations

סינת׳פופ

הרביעייה הקולית מברייטון חוזרת עם אלבום חדש ומלא בסקס אפיל, גרוב והומור. לא כל שיר כאן פוגע, אבל יש פה בהחלט יותר רגעים מוצלחים מרגעים מתים: מההתחלה האינדיטרונית א־לה Franz Ferdinand או Hot Chip של שיר הנושא, דרך הקראוטרוק המרים של "Non-Essential Worker", הניו־וייב החרמן של "Sweat" או "New Body Language", ועד הסיום המשעשע ומעורר ההזדהות של "Feeling The Effects", שבהחלט משאיר טעם של עוד. מאמין שנקבל גם. אגב, זה רק אני או שהעטיפה הזאת עושה חתיכת בלאגן בעיניים ברגע שממש מסתכלים עליה?

Impulse – Light Year

אלקטרו

ריליס מחשמל במיוחד של הצמד הברלינאי הוותיק שמכוון הפעם ישר לרחבה בלי משחקים. ביטים שבורים מעוררים, סינתיסייזרים חולמניים א-לה דטרויט ומגוון משחקים עם קולות אנושיים שפורצים מכל הכיוונים ונותנים לכל קטע כאן ספין מיוחד משלו. אולדסקולי ומשגע.

Judah Warsky & Gilbert Cohen – L'aurore

ויוה לה פראנס

8 שירי סופיסטיפופ מפוצצים בצ׳ארם שנולדו במהלך שמונה ימי סשן עוקבים בסטודיו של הלייבל Versatile שבפריז. כל קטע הוא תוצר של ג׳אם משותף בין הזמר והנגן ג׳ודה ווארסקי והמפיק/תקליטן הסופר מוערך Gilb’r שעבר אחר כך מיקס באמצעות מגע המדיאס של שותפם הידוע משכבר הימים I:Cube. עבור מלאכה זו קיבל שבוע בדיוק לצורך תרגום ההקלטות שיצרו השניים לאלבום הסופי. מוזיקה שמתמודדת עם אירועים לא פשוטים (המגיפה ומיד אחריה מות אביהם של שני המוזיקאים שחתומים על היצירה הזאת) באמצעות שיק צרפתי עילאי ומידה מדויקת של שמחת חיים זהירה. זהב.

Khidja – Something In The Water

אלקטרוניקה/דאונטמפו

הצמד הרומני (שום קשר לסצנת מינימל סטרייטית מסויימת, עד כמה שידוע לי לפחות) חוזר ללייבל Hivern Discs של ג׳ון טלאבוט עם EP טריפי ושובה לב במיוחד. המוזיקה כאן, כרגיל אצל החבר׳ה האלה, דורשת לא מעט סבלנות, אין לה שום כוונה להרשים אף אחת ב־15 שניות TikTok ready כאלה. היא צריכה זמן להתפתח ולהתגבש בכל קטע מחדש, לעשות את הדבר שלה בלי תכתיבים וציפיות. מומלץ מאוד למי שכבר יודעת איך לגשת לאמנות שכזאת – אבל גם לאלה שרוצות ללמוד איך עושים את זה.

Lambchop – The Bible

מלנכוליה

ברוכות השבות לאליפות העולם במוזיקה עצובה. המנצח הוא כמובן ניק קייב, אבל אנחנו כאן היום לתת המון כבוד למיסטר קורט ואגנר ושותפיו הרבים על הישגים בלתי מבוטלים בתחומי האוטו־טיון הלא מביך, הפיזוז הפ׳אנקי עם הדמעות בעיניים וריטוש קומפוזיציות רכות באמצעות סאונדים חדים ומפתיעים. הייאוש נעשה יותר נוח.

Liturgy – As the Blood of God Bursts the Veins of Time

בלאק מטאל טרנסצנדנטי

הלהקה האמריקאית פורצת הדרך של האמנית/מלחינה ניאו־קלאסית/כוהנת השאול הטרנסג׳נדרית האנטר ראוונה האנט-הנדריקס הכריזה על אלבום חדש שייצא במרץ 2023. הנה לקראתו EP חימום עם ארבעה כישופי מאגיה שחורה משהו טוב. למי שבטעות פספסה אותם עד עכשיו, האלבום Origin of the Alimonies מ-2020 הוא האזנת חובה לכל מי שמתעניינת בתיאוריה והיסטוריה של מוזיקה (כל מוזיקה, כמוזיקה). באמת, אני לא צוחק יש מבחן בסוף. ברינג איט.

Mai Mai Mai – Rimorso

דרון/עתיק/עתידני

האלבום הזה, של אמן הנויז הרומאי טוני קאטרון, עבר לי מול האוזניים כבר כמה פעמים מאז שיצא במאי השנה, אבל אף פעם לא נכנס באמת. נתקלתי בו שוב כשניסיתי לברר האם יצא משהו חדש לאהובתי הפאנקיסטית האיטלקייה, Maria Violenza, שמתארחת ברצועה הראשונה והכי חלשה משמעותית באלבום הזה, והחלטתי לתת לו סיבוב נוסף. הפעם הוא הצליח לפוצץ לי את המוח ולשבור לי את הלב כמעט מאה פעמים בקצת פחות משעה. ״גותיקה ים תיכונית״ הוא קורא לזה. לוקח קצת זמן אבל כשזה נתפס – אמאל׳ה. תנו צ׳אנס.

Nils Frahm – Music For Animals

אמביינט

המלחין, הפסנתרן והמפיק העילאי מהמבורג חוזר עם אלבום אולפן ראשון של חומר חדש ומקורי מאז 2019 (או אפילו 2018, אם בא לכן ממש להתקטנן). ברור שהוא לא קפא על השמרים בזמן שאנשיו הציפו אותנו באינספור ריליסים של הופעות מאולתרות, חומרים מוקדמים וגרסאות אלטרנטיביות, שכן התקליט החדש כולל עשר יצירות שיקשטו לכן בחן אינסופי קצת יותר משלוש שעות שלמות. הקטעים כאן איטיים במיוחד ומדיטטיביים ללא פשרות, וחוץ מסאונד שמימי יש כאן מחשבה מלאת השראה על מה זה אומר ליצור מוזיקה עבור החיות המכונות בני־אדם. ״יש אנשים שאוהבים לצפות בעלים מרשרשים וענפים מתנועעים״, כותב פראהם בטקסט הנלווה, ״התקליט הזה בשבילם״. רק נחת.

Vieux Farka Touré & Khruangbin – Ali

סופר-צ׳יל

האלבום ״מרדכי״ משנת 2020 שדרג את השלישייה הטקסנית המגה־קולית Khruangbin מסטטוס של הבטחה גדולה לאחת הלהקות הכי קורות של השנים האחרונות. איפה שהרבה הרכבים במצב שלהם היו ננעלים בסטודיו עם מפיק שעבד פעם עם רדיוהד ושני רואי חשבון, עושה רושם שהחבר׳ה האלה דווקא עסוקים בלשתף אמנים אחרים באור הזרקורים שלהם. והפעם אלבום מלא בשיתוף גיטריסט וזמר פנומנלי ממאלי, שהוא בעצם אוסף גרסאות כיסוי ומחוות לאביו של הנ״ל, אלי פארקה טורה, שהיה מוזיקאי זוכה גראמי. הניצוצות שנוצרים בין ארבעת המוזיקאים שמנגנים כאן יכולים להדליק מיליון ג׳וינטים, אבל בחיי שכיף מאוד גם להקשיב לזה סאחי.

עד כאן להפעם. רק רוצה להזכיר את התובנה הלא מובנת מאליה שלפעמים התרופה לעייפות יתר – היא דווקא לנוח פחות. נשיקות בבית.