כשמזל גדי יצא ב־1968, אריק איינשטיין ושלום חנוך עוד לא היו הדמויות האייקוניות שכולנו מכירים, עם הסלנג והחיוכים העקומים והקולות המעושנים. הם היו מוזיקאים צעירים שפילסו את דרכם בעולם תרבותי שונה לחלוטין מזה שאנו חיים היום. הדרך היחידה לשנות ולעדכן אותו הייתה להשתמש ברעיונות שמרניים ומוכרים (הקול הרך והנקי של איינשטיין כאן, אליו הוא לא חזר מאז, ביחד עם העיבודים התזמורתיים המופלאים של אלכס וייס) כדי למוטט את הגבולות המוכרים של המוזיקה הישראלית.
השפעות השאנסון האירופאיות של איינשטיין, הבחירה בשירים ילדיים (ולא ילדותיים) שמלאים בדימויים ציוריים פנטסטיים ושימוש ראשוני ברעיונות כמו גרוב וכתיבת פופ מודרנית – כל אלו לא מרגישים חדשים עכשיו ב־2022, אבל אז היה מדובר בלא פחות ממהפכה בעולם המוזיקה הפופולרית בישראל. על כל תחושת נכס צאן הברזל שאופפת את האלבום, החתרנות היא חלק בלתי נפרד ממנו, והיא גם מרכיב חשוב בדמות אוטר הפופ הישראלי שמוזיקאים כמו דני סנדרסון, צביקה פיק וקובי אוז המשיכו לפתח ולעצב בעשורים שלאחר מכן.
משחקים עם הקאנון
כששלומי שבן והמנצח אבנר בירון עלו להציג את מופע המחווה לאלבום, הם המחישו את אותו קונפליקט שהתרחש בחומרים המקוריים. הערב התחיל עם ביצוע של תזמורת הקאמרטה ליצירה של קלוד דביסי שהדגים את הגבולות והכללים שבתוכם מתנהל עולם המוזיקה הקלאסית, מול קהל בבית האופרה הישראלית שגילו הממוצע הוא ככל הנראה גבוה מאלו שמגיעים להופעות של משתתפי הערב (לצד שבן והתזמורת הופיעו עוזי נבון, אלון עדר ואסתר רדא).
מהר מאוד הפתיחה הזו התבררה כהכרחית, שכן היא הציגה את השירים המוכרים והעתיקים האלו כיצירות מרעננות שמיועדות לכופף ולשבור את אותם הגבולות. לפתע, כשעלתה הלהקה (רם אוריון על גיטרה, אורי קוטנר על בס ויונדב הלוי על תופים) וניגנה את המקצב המהיר והאוורירי של שיר כל כך טריוויאלי כמו "רוח רוח", הסיכון והתעוזה של גרסת המקור הורגשה היטב.
גם כמבצע על הבמה וגם כמנהל האמנותי של הערב, שבן הרגיש כאילו יש לו חיבור טלפתי עם כל שיר בהופעה. כמוזיקאי מחונן ופנומן שנהנה מלפרק ולבנות מחדש את הלהיטים שלו בהופעות, אין מייצג יותר טוב ממנו לחיבור בין הגבוה לנמוך ביצירה של איינשטיין וחנוך. לצדו עמדו שלושה יוצרים שכל אחד מהם נוהג לחדש ולעדכן את הקאנון הישראלי דרך רעיונות מודרניים ומוכרים. עוזי נבון לא רק מחקה את איינשטיין בדיוק מופלא (עד ששמתי לב שהוא יורד לבמה על גבי מתקן ענק של עננים חשבתי שבטעות מישהו פשוט ניגן את ההקלטה המקורית של האלבום), הוא גם מבין היטב את היכולת להגיד משהו על ההווה דרך חזרה לעבר. דרך כל תנועה קטנה שעשה ברגליים ובפרצוף או דרך הבגדים שלבש, הוא סיפר את הסיפור של האלבום והחשיבות שמאחוריו.
אם שבן ונבון הרגישו בנוח לשחק בחידון הטריוויה המוזיקלי הזה, היה מסקרן לראות כיצד ישתלבו במופע מוזיקאים קצת יותר ישירים ופחות מתחכמים כמו עדר ורדא. רדא היוותה את השיא המפתיע של הערב כשבביצוע ל"מדוע הילד צחק בחלום" הובילה בגאון את האיזון בין החספוס לרוך של השיר. הגרוב שמפציע אחרי הפזמון ונעלם תוך כמה רגעים הפך לסוחף במיוחד כשהיא ומקהלת בת קול התחילו להחליף קריאות ויללות שהשאירו את הקהל מהופנט לכמה רגעים. עדר חשף יהלומים נסתרים כמו "האיש ששוקע עם השמש" ו"סיפור מותם של עלמה ועלם" בזכות ביצועים עדינים ומדויקים, שהמחישו כמה רגש עמד מאחורי הקול המעונב של איינשטיין.
הקסם נחשף
הזהות הסינגר־סונגרייטרית שעדר מצא בשירי האלבום היוותה חיבור טבעי לעלייתו של שלום חנוך לבמה. היום זה מרגיש מובן מאליו שארבעה זמרים מודרניים ופופולריים מבצעים מופע שלם עם תזמורת, אבל חנוך מיד הרגיש קטן ליד התפאורה והנגנים. הוא שר כמעט ללא התחשבות בעיבוד, כאילו הוא מזמזם לעצמו את המילים ודורש מכולם להתאים עצמם אליו. כשביצע באינטימיות מרשימה את "כהה כהה", שיר פופ אדיר שיכול לגרום לאצטדיון שלם של לבבות להתכווץ, הקסם האמיתי של האלבום נחשף – עוד לפני שהוא ואריק היו ענקי רוק ישראלי, במזל גדי הם היו רק בני אדם, שני חברים שעושים מוזיקה שגדולה יותר וחשובה יותר מהם. לרגע אחד בערב הזה, הוא שוב הצליח לגרום לשירים שלו להרגיש ככה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
