מיקסטורה: אלפי חרבות מדומיינות

מיקסטורה היא הזמנה לגוון את הדיאטה המוזיקלית שלכן עם טעמים ומרקמים חדשים. כל ריליס המוזכר לעיל עבר סינון קפדני של הטעם שלי (יש לכן על מי לסמוך!) ונמצא ראוי לפרגון ולהילול. המלצות ישר מהלב שלי לאוזניים שלכן, בלי אלגוריתמים ותקציבי יח״צ באמצע. תרגישו חופשיות לבדוק ריליסים מז׳אנרים שאתן אוהבות, אבל עוד יותר מזה מומלץ דווקא לדגום ריליסים מסגנונות שאתן לא מאזינות להן בדרך כלל. אשמח מאוד לשמוע איך היה לכן, נגיד בהודעה בפייסבוק או דרך טוויטר.

בלב המהדורה הנוכחית תשעה ריליסים שאקסטרה שווה להיות ערניות לגביהם. לא שיש הצדקה אמיתית לפספס את: האלבום הצורב החדש של אצולת האלטרנטיב The Afghan Whigs, הפוסט־פאנק הקריספי ומהפנט של LIFE, קומפילציית הדאונטמפו (אבל ממש לא רק) המגה־אקלקטית Chill Pill IV של הלייבל הנחשק Public Possession, הנו־דיסקו החלומי וחולמני של Philippa, ההאוס הדיגיטלי הפנטסטי של Joal, הדיפ האוס הקלאסיציסטי של TRACKHEADZ, היו.קיי קלאב הסופר גרובי של Shy One, הסלואו־קור הסתווי והמכרבל של Living Hour, האקספרימנטל־אמביינט המאלחש של Bitchin Bajas והאלבום החדש של להקת הגאראג׳־רוק הפסיכדלי מאוסטרליה (תראו מופתעות!) The Murlocs.

Dear Boy – Forever Sometimes

ניו־וייב/פופ של מבוגרים

אלבום בכורה שמתגשם לו סוף־סוף בימים אלה אחרי עשור של עבודה. מוזיקה שהיא מכתב אהבה רגיש ומושקע במיוחד לרוק־פופ שעל תפר שנות השמונים והתשעים, עם סאונד נוסטלגי ומחמם לב שאולי עשוי להשמע בנאלי או משעמם מהתיאור שלי – אבל תנו לו צ׳אנס, רוב הסיכויים שהוא יבוא לכן הכי בטוב שיש. נשמע כמו הקלאסיקות הסודיות האלה שקוואמי מכניס הרבה פעמים לקראת סוף של תוכנית, אלה שגורמות ללהקה שלא שמעת עליה או ממנה עד לאותו הרגע להרגיש כמו אהבה שהולכת איתך כל החיים.

FRONT DE CADEAUX – We Slowly Riot

צ׳אג (התקרחנות איטית ועמוקה)

"עתיד איננו קיים / הכל הולך להיות מושמד / כל פעולה של בן האדם פירושה / שינוי דרך השמדה / אפילו עצמנו הולכים למות / רק חומר שורד / ואנחנו לא ממש יודעים שום דבר על התהליך הזה / בעוד מותנו מתמשך / הסאונד שלנו הוא סאונד של השמדה / הסאונד של תהליך הריקבון / המוזיקה שלנו איננה מוזיקת ריקודים, אידיוט / היא דקדנס ולא דמנציה / דקדנס ולא דמנציה״

Guinu – Palagô

פ׳אנק/ברזיל

המוזיקה שבאלבום הזה, מיזוג לא מאומץ או מאולץ של סאונד וינטג׳י/אורגני עם הפקה מודרנית מנצנצת, הייתה יכולה להחזיק לבד בכיף. אבל אז מגיעה השירה הפורטוגזית שובת הלב של פדרו גווינו ולוקחת את כל העסק לשלב הבא. יש בשירים האלה איזה ברק מיינסטרימי, להיטי שכזה, אבל תמיד עם איזה טוויסט מחוכם או לכל הפחות לא מובן מאליו. אלבום שגורם לי לחשוב על ישיבת פלייליסט מאושרת במיוחד באיזה תחנת רדיו דמיונית, או על רגעים שבהן יוצאת השמש לכמה רגעים באמצע יום מעונן.

Machine Music – MILIM KASHOT VOL. 4

אלפי גוונים של עזאזל

שנה רביעית ברציפות שאנו זוכות לקומפילציית צדקה מבית מעצמת המוזיקה הקיצונית הגלוקאלית Machine Music וייתכן בהחלט שמדובר באוסף הכי טוב שהגיע משם עד כה (ובשלב הזה That's really saying something!). אוצרות ללא דופי ועריכה מרובת כשרון הביאו יחדיו 30 קטעים שעובדים נהדר כרצף, שדי מיותר לנסות לתאר בעזרות שמות של ז׳אנרים. יש פה יותר רגעי שיא ממה שיש לי מקום לציין, אבל כן מרגיש איזושהי חובה להפנות אקסטרה תשומת לב לקטע הסופר מיוחד של Kaatayra, לשיתוף הפעולה בין הפרויקט הישראלי חושך וקולקטיב האופל המטאפיזי 夢遊病者 (Sleepwalker), לרצף שלושת קטעי האקסקלוסיב של Theophonos ו… נו, פשוט תקשיבו להכל. ריל גוד שיט.

לא (מהוסס) למי שמפחדת מ״בלאק מטאל״, כן (בהחלט) למי שלא מתפשרת על אותנטיות, ברק ומנה הגונה של Don't give a fuck בבחירת פסקול חייה. כל ההכנסות תרומה ל״אחד מאמני המטאל הכי החשובים ביותר שפועלים כיום״, אדם שנקלע לצרה וזקוק לעזרה.

Matthieu Beck – Here Alone

דאונטמפו

אני מודה ומתוודה שאני שפוט קשה של Growing Bin, חנות תקליטים מקוונת ולייבל מהמבורג שמובלים על ידי אדם אקסצנטרי ביותר המתכנה Basso. אם יש לכן עניין באנשים שמסוגלים לגלות, לאצור, לכתוב על- ולמכור מוזיקה ממקום 100% אותנטי ועם סגנון אישי שאין שני לו, שווה לכן מאוד ללמוד קצת על האיש ופועלו.

ואחרי\בזמן שתעשו זאת יש סיכוי טוב שתרצו לבדוק את הריליס שיצא לאחרונה בלייבל של האיש. אלבום בכורה למוזיקאי צרפתי שמתמחה בפנינים בלאריות שטופות שמש המשדרות שלווה ורוגע. יש פה הבזק של פוליטיקה שמוסיף הרבה עומק לפסקול האסקפיסטי הזה (California), נגיעות של דאב (Suede) ופ׳אנק צנוע (Rooftop Rome) כמו גם שילוב של ג׳אז קליל וקראוט־רוק נוגד חרדה (Retour De Plage). נראה אתכן מצליחות לא להתחיל ישר מהתחלה איך שנגמר.

Tecwaa – Elysian On Moon Lake

פסיכדליה/אלקטרוניקה

המפיק האנגלי המופלא חוזר לזירת הפשע, Höga Nord Rekords, בה הוציא את אלבומו הקודם והבלתי יאומן פשוט Beyond The Altai ב־2020, עם אלבום אמן נוסף באורך מלא. האמת שבשנתיים האחרונות חייתי באשליה שמדובר בלהקה, פשוט כי לא נשמע לי סביר שהיצירתיות המתפרצת מכל קטע של הפרויקט הזה יכולה להיות מעשה ידיו של אדם אחד בלבד. לכבוד האלבום החדש העמקתי חקר ונשמטה לי הלסת – בחור אחד, מיורק שבאנגליה, אחראי לכל היופי הזה. שוב ושוב הוא מצליח לערבב ביט אנרגטי, כמעט דאנסי אבל לא בדיוק, עם סינטיסייזרים מהורהרים וקישוטים מרחיבי תודעה. שלמות.

The Callous Daoboys – Celebrity Therapist

פוסט־מטאל\סקרימו

ייתכן בהחלט וזה רק בראש שלי, אבל הרבה פעמים ברגע שמוזיקה עסוקה בצורה כל־כך מופגנת בטכניקה של הנגינה (נגיד הרבה ג׳אז מהסוג שלא הופך לקלאסי\קרוסאוברי או מוזיקה שנהוג לכנות Mathcore – כותרת שיש המצמידים במידה רבה של צדק לאלבום זה שאני ממליץ עליו כעת), משהו בפן הרגשי מרגיש חסר. לא בכדי אנשים מכנים לעיתים קרובות מוזיקה מהסוג שאני חושב עליו עכשיו ״אוננות״, שהרי הרבה פעמים השופוני הטכני לא מרגיש כמו ניסיון אמיתי לתקשר משהו לקהל מעבר ל״קלטו איזה מדהימה אני״.

אם אתן מקבלות את הניתוח שהצגתי זה עתה, קל לראות את הגדולה של להקה כמו The Dillinger Escape Plan, שמצליחה בבת אחת להדהים טכנית ולעורר רגשית הרבה מעל הממוצע. ואם משהו מזה מצלצל לכן מוכר או מעניין – אל תפספסו את האלבום הזה של The Callous Daoboys. יש בו המון קטעים של מטאל ופאנק שהיו עלולים להתפרש כשוויץ טכני אם הם לא היו עטופים בכל-כך הרבה רגשנות מתפרצת ומשכנעת. שווה לתת צ׳אנס גם ובעיקר אם אתן לא מקשיבות למוזיקה כבדה ברגיל.

Tzvika Force – MINE.

סינגר־סונגרייטר

פרויקט האינדי הישראלי הוותיק חוזר לפעילות אחרי שנדם לפתע איפשהו באמצע העשור הקודם. כיף גדול שהוא חזר. הוא תמיד היה אדיש להפרדה שבין פופולרי לאלטרנטיבי, או בין מוזיקה מקומית למוזיקה מחו״ל – והוא צדק לאורך כל הדרך. שתי המחיצות האלה היו הרבה יותר מוצקות כאשר כוח צביקה התחיל, עכשיו כשהוא חוזר כבר לא נשאר מהן כמעט כלום באמת. מדובר על חתיכת קאמבק מרשים, עם אסופת שירים שישמעו כמו ניצחון באולם גדול או פצפון, בת״א או ניו־יורק ואולי יותר מבכל מקום אחר – באוזניות שלכן.

Sudan Archives – Natural Brown Prom Queen

עתידני/חזיוני

קודם כל בואו, תשע הדקות הראשונות של האלבום הלוהט הזה ("Home Maker" ומיד אחריו הסינגל האימתני "NBPQ") הן כנראה הפתיחה הטובה ביותר ששמעתי לאלבום כל השנה עד כה. גם בשישה עשר הקטעים שמגיעים אחר כך לא קשה למצוא המון רגעים ששווה לשמור ולחזור אליהם אחר כך שוב ושוב. בין אם זאת הביצ׳יות השרמנטית של "Ciara", ההזיה הסינמטית המרימה של "ChevyS10" או החזרה המודעת והכרחית לאולד-סקול ב־"Yellow Brick Road". יש פה היפ־הופ, אר אנד בי ופסיכדליה למכביר, אבל אף אחד מהמושגים האלה לא באמת מתחיל לתפוס את מה שהולך פה. בואו נקרא לזה ״פופ״. בהחלט מגיע לאלבום הזה, אם יש אפילו טיפה של צדק בעולם, להיות הדבר הכי פופולרי עלי אדמות כרגע.

עד כאן להפעם. תקבעו את התור ההוא כבר עכשיו, מה אכפת לכן? תמיד אפשר לבטל מאוחר יותר. נשיקות בבית.